סוף שבוע בגבע כרמל- מושב ילדותי

אחד מזכרונות החזקים שלי כילדה מהמושב- מתעוררים מוקדם, אין כבישים סלולים, אדמה שחורה, בוץ בחורף.

הולכים לבד לגן ולבית הספר נעולים במגפיים ובתיק גרביים ונעלים להחלפה ותמיד שמחים ומרוצים.

הורי, כמו כל התושבים במושב, עבדו בעבודת כפיים קשה, ללא טרקטורים ובעזרת כלים כגון חרמש ומגל.

סוס ועגלה נחשבו לכלי הרכב לכל דבר…

למדנו יחד ילדי גן חובה וילדי כתה א’ (חלק מהשנה). זכורים לי המשחקים של ילדותי: מסירות עם אצטרובלים, קלס, חמש אבנים, חמור ארוך, הכל מהטבע ובטבע. למדנו בכיתות קטנות הייתי ילדה ביישנית ושקטה למורתי בכתה א’ קראו גאולה והיא זו שיזמה את החלפת שמי מברטה לבתיה- המורה הסבירה להורים שלי שהשם בתיה הוא שם יהודי ועברי שפירושו בתנ”ך בת-יה עם ההסבר כולם היו מרוצים.

ריח המטעמים ברחבי הבית מבית הורי שהגיעו מטורקיה.

מיני מאפים כגון: בורקס, אומלטים, סלט חתוך גס ולצדו זיתים שחורים, ביצים קשות וגבינה בולגרית וקצ’קבל.

הדבר שאני זוכרת באהבה אלה טיולי השבת אחרי ארוחת הבוקר המסורתית בבית. כמובן לבושים בחולצה לבנה לכבוד השבת, יוצאים להרים מעבר לכביש מספר 4 מתרוצצים וקוטפים פירות ישר המעצים תאנים, חרובים, ענבים, שקדים הכל אורגני כמובן…

אני הייתי בילדותי “המלקטת”, חוזרת הביתה עם אריזות מסטיק עלמה, זרדים שאספתי בצידי הכביש, פרחים ועלים שהבאתי לאמא לייבוש בין דפי הספרים, אבנים מעניינות. את כל הכבודה אספתי בחולצתי הלבנה, אמא שמחה אם כי העירה החולצה הלבנה של שבת כבר לא כל כך לבנה…

לראשונה מתיישבים בגבע כרמל…..

סבא וסבתא רבא  רפאל ואורה אבני (נונו ונונה)