הלוח העברי

הלוח העברי הוא לוח שנה המבוסס על שילוב של מחזור הירח ומחזור השמש. כל שנה בלוח מקבילה פחות או יותר למחזור השמש, ומכילה 12 או 13 חודשים, המתחילים כל אחד במולד הירח ונגמרים במולד הירח הבא.

המקורות מייחסים את גרסתו הנוכחית של הלוח, המשמשת את כל הקהילות היהודיות, לתקנה של רבי הלל נשיאה..

הימים בלוח העברי מתחילים עם שקיעת החמה לקראת היום הבא, ועד שקיעת החמה בסופו. החודשים בלוח העברי מתחילים עם הסתרת הירח והופעתה המחודשת, וליל ירח מלא הוא אמצע החודש.

במדינת ישראל מוכר הלוח העברי כלוח שנה רשמי לצד הלוח הגרגוריאני.

היום העברי-

יממה בלוח השנה העברי מתחילה עם שקיעת השמש, ומסתיימת עם שקיעת השמש הבאה, או עם צאת הכוכבים שאחריה. בלוח הגרגוריאני, לעומת זאת, יממה אחת נמשכת מחצות הלילה עד חצות הלילה הבא, ובלוחות של תרבויות מסוימות היום היה מתחיל מבוקרו של יום, ועד הבוקר הבא. עובדה זו של ערב לפני בוקר, נקראת במסורת היהודית “היום הולך אחר הלילה”, ומחלחלת למושגים רבים בשפה העברית, בעיקר בתחום היהדות, כמו “ערב שבת” או “ערב חג” שמשמעותם היום שלפני השבת והחג, שקיעה וזריחה, ‘הנץ החמה’ ושעת ‘צאת הכוכבים’, בין הערביים, ביאת השמש ועוד.

וראו להלן בהרחבה על תולדות הלוח העברי ומשמעותו ביהדות.

שמות חודשי השנה בלוח העברי-

שמות החודשים המשמשים בימינו מקורם בשמות בבליים, שאומצו בתקופת גלות בבל. בתקופות מוקדמות יותר ניתנו לחודשים העבריים שמות מספריים, כשניסן הוא החודש הראשון, ואדר הוא החודש השנים עשר.

במקרא, נזכר חודש ניסן כחודש הראשון, כי בו יצאו בני ישראל ממצרים: “הַחדֶשׁ הַזֶה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵי הַשָּנָה”. השמות הבבליים, המקובלים גם היום, מופיעים ברובם בספרי זכריה, אסתר, עזרא ונחמיה בצד מספור החודשים מניסן.

• וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ.‏
• בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ, הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְבַר ה’ אֶל-זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר.‏
• בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר.‏
• וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים.‏
• דִּבְרֵי נְחֶמְיָה, בֶּן-חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים, וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.‏
• וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם,‏

בתנ”ך מצוינים גם שמות אחרים לחודשים, כגון “ירח האיתנים” לתשרי, “ירח בול” לחשוון ו”חודש זיו” לאייר. ככל הנראה, מקורם של שמות אלו בשפה הפיניקית, והם מובאים בתנ”ך רק בספר מלכים בשל השפעה תרבותית פיניקית, בעקבות המסחר של שלמה המלך עם הפיניקים.

בלוח גזר נמצאו רשומים שמונה חודשים. יש המשערים שכאשר נרשם “ירחו” במקום “ירח”, הכוונה לחודשיים. אחרים חושבים שמדובר ברשימה חלקית, או בלוח שחלקו נהרס עם הזמן. הדעות חלוקות גם על מילה נוספת בסיום הלוח: “אבי”. לפי השערת ה”חודשיים”, החודשים הם:

יַרְחו אָסִ(י)ף – שני חודשי אסיף – תשרי וחשון (בדומה ל”חג האסיף – תקופת השנה” המופיע בתנ”ך).

יַרְחו זֶרַע – הזריעה בכסלו וטבת.

יַרְחו לֶקֶשׁ – שני חודשי זריעה מאוחרת – שבט ואדר.

יֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָ(ה) – חודש עקירת הפשתה – חודש ניסן‏

יֶרַח קְצִ(י)ר שְׂע (וֹ)רִם – חודש קציר השעורים – חודש אייר.

יֶרַח קָצרוְ כִלָ(ה) – חודש קציר “כליות” החיטה – חודש סיוון‏

יַרְחו זֶמֶר (או זמיר) – שני חודשים של בציר – תמוז ואב.

יֶרַח קֵץ (או קַיץ) – חודש הקיץ, קטיפת פירות הקיץ, למשל תאנים – חודש אלול.