שימון 1 וחברים בדו-עט
Copyright © 2015
יש קשר בין *מהות* ו-*משמעות*, כנראה.
מעל ומעבר לחריזה
&@&
אָמַנַת אָמֶן
.
למופת עד תופת, תורתי אעיד:
חריגות אבנה חלציי, להיבנות.
קניין רכש נשמה, אלוף הישגיי.
אבחר אֵם אמת, רחם יהודית.
יום מיטת איש, ייסובו ילדיי.
ישקיפו עיניי תצפית כוכבים.
לזה הדבר התפתלו נפתוליי.
זה פיללתי, התפללתי אדוניי:
שועה ישועה יחבוק אהבה.
אהבה כמו גשר, קצוות תגשר,
משאות, מסעות יאחזו אופקים.
ייכונו קטביו ברכת נצח, הלוואי.
לכם אני ייעודי חיי, יצירי אהבה.
חיי לכם, מען מענכם נבראה. הן…
אמנת אמן אחוג, חגיגות חריגיי.
שימון 1 אומר
תעזוב. תהיה צומת.
כולן תחלופנה עד שאחת תעצור לשבת.
רק ככה.
“פקוק באיילון”.
עד ש…
תכתוב עוד שירים.
ותספור שערים.
הכי טוב לא לראות כלום.
“הגעתי למסכנה שגברים המציאו את האהבה.
נשים חושבות: סקס, כסף, ספונסר….עובדים עלינו”.
אפילו המסקנה מיסכנה…
“אישה זו סכנה”.
סיכון על סכין הסיכוי…
“ימים יגידו..”
לא!!! הלילות.
“מוכן להתפשר על אחר צהריים”.
שיח משוכתב.
אני
עונה ל
אמנון יוגד.
———————————————
“שמע יש מישהי שכותבת לי סמס ונעלמת לתקופה
כותבת סמס ונעלמת…
פעם עבדנו יחד….
זה טבע הנשים”?
.כן. תן להן שיהנו בדרכן.
השירה שלי היא בלתי נתפשת.
היא פראית כמו אנדיאנית,
בשמורה הרגועה.
היא גודלת לבדה. כמו גידול.
אני לא רוצה אותה בכלל,
היא פולשנית וכבויה.
יום. ויחתכו אותה ממני,
ולא תהיה עוד. כך
בזמן שיווצר לי,
אוכל קצת
לאהוב.
בלי
ל
ב
ל
ב
ל.
ריטה במסכת גירושיי
ערב חשוב, קדם של אירוויזיון. בתחילת התשעים כזה ערב רוקן רחובות אל מוקד המרקע. בית ילדיי כבר קרטע מצג של …נישואים נוסח גירושים, האישה ואני בתחושה תדירה של זרות. כל אחד נתפש בתחושה של: אוף… מה אני עושה עם הדבר הזה, ושוב מחדש, כל אחד בדרכו. אמנם מזמן נעשיתי יותר מבין מאשר מאשים: מותר לה! אנשים יכולים וזכאים להשתנות הגרף עולה או יורד והשינוי קורה. כל אשר עבורה הוא שדרוג, בעיניי הוא שנמוך שלא אשלים אתו. כך נמצאתי מכבד שינויים עם עויינות שעטפה להם, עד לומר: אני לא פה! הייתי והלכתי…
באותו ערב, על הדלת מבחוץ עדיין כתוב: כאן גרים בכיף… ובפנים על המרקע עלו כמה שירים חלביים, מאום ממשי לא היכה גלים, עד אשר עלתה ה-היא לשיר שלה. אנונימית לחלוטין! היא רק החלה ואני בלי משים נמצאתי נזקף מעל השטיח הרך, שאיים בתרדמת שעמום. לאט נמצאתי משתאה וממלמל: איך אמרו שקוראים לה..? הקצב מילא את הבית.
הימים אינם של Stop בשלט. כאן ועכשיו אתה רואה! אין יוטיוב! ובקיצור לא ראית? …לך תחפש! ובכל זאת תוך שירת “שביל הבריחה” המדובר, נמצאתי בונה שביל מילוט מנישואיי ההם: ת ש מ ע י, אני אומר לה בהטעמה. האישה הזו היא פנומנום! היא החמירה: מה מצאת טוב בשיר הזה, אידיוט! מה אידיוט, מה? זו מקום ראשון! אין דברים כאלו. – אין עליה!
או אז נמצאתי מנמק, כאילו אני מבקר במה ושירה: תראי את הנוכחות הבימתית, העמידה ליד המיקרופון, עמידה קבועה ותנועה במקום של אגן וכתפיים המשמיטים כאילו בלא במתכוון את מחשוף הכתפיים. כתפיים, אלוהים ישמור! ואני שומע מאחור את נימוקי הנגד: זונה! תראה איך היא פוערת את הפה, רואים לה את השקדים… ואני: אני לא אני אם היא לא מובילה. הכל! ליווי, עיבוד. מילים, מקצב, יופי של אישה עם אופנה חדשנית פורצת דרך, וגוון קול שמתמגנט אל האוזן שמאסה בכל שקדם לה. יש פה את ה-דבר הבא! אני ממשיך ומתעקש: היא תכבוש עולם. אני מסנגר על זמרת לעת מצוא, ומאחור היא אינה פוסקת להכפיש אותה: אתה רואה? הוכיחה לי כמו אלף עדים. צדקתי! היא לא מקום ראשון ולא תייצג. מפסיד כמו מאוכזב נמצאתי עונה: ביג-דיל. היא דיווה והיא מקום ראשון, למבינים בלבד: אתה, הטיחה לי. מבין רק בזונות שמתפשטות ופוערות פה של מוצצת. לך לעזאזל!
אישה של התרגלות, הייתי מכנה אותה. לא ניתן להרים אתה שיחה אינטלקטואלית אחת מצ’עמם לי. אני זוכר ימי עבודה באתרים ואני מסריח את האתר עד אחרי התפזרות. רק שלא לחזור מוקדם לשיעמום המקומם הזה. מגיע הביתה כשרצף העניינים של מקלחת אוכל ומנוחה קלה מוחקים מצב של האין על מה לדבר. והמרגיז מכל הוא, עד אשר עולה עניין תרבותי ואפשר לשוחח ו…הנה מלחמה. עלתה בצעדים נמרצים חצי מפלס אל חדר השינה, טרקה את הדלת, תפשה צד במיטה והפגינה חומת גב שסכר את זעם כל הזמנים. הגעתי אל מחצית המיטה הריקה מתחבר לחשקיי הטבעיים. הן אמרתי – אישה. אמנם תרבות משותפת איין, אבל דו-שיח מיני שווה לי לכל עת, ובוודאי ברגעי הזעם. בכל זאת תמיד יופי עטף את הריקנות ובלבל אותי, סיפור חיי.
נמצאתי דופק לה בתובענות על גבה, סוג של טוק-טוק, כמי שמנפנף עם כתובתו לומר: מגיע לי…! והיא מנחשת אותי: לך לריטה! שהזונה הזאת תיתן לך. אין לך אצלי מה לחפש. אתה בעונש אתה. הופ! נמצאתי חושב: “בכביש, היה חכם ולא צודק” והלוא מותר המיטה מן הכביש. תן לי להישבע שאני קוקוריקו ואני פתאום בדיוק כזה. לפחות עד שאני מנותז ומרוקן את החצי הגועש בי: וואלה ריטה, סתם זונה… תירצתי, מה את לא מבינה צחוקים? מה לי ולה… את היית ישנונית ואני רק מצאתי דרך להעיר אותך… והצלחתי…
ספק האמינה ספק רצתה גם היא את אביונה, סבה היא אל נכון על גבה והתמסרה עם כל מה שהיה שם בין ידיה ורגליה הלופתות. כך נמצאתי עושה נפלאות למכניקת חשקיי גניחות… זהו! ניגמר. אין יותר. תמיד סימנתי לי: קשר שאינו מתלטף לפני ובעיקר אחרי יש בו כלום. אני מתהפך לישון ומזמזם את ריטה הבלתי נשכחת שזה מקרוב הרקיעה את שחקיי: מלכה וואלה, מלכה…! מי מלכה? עוד פעם חזרת אליה? לא את… ת’כוונתי אלייך! נפטרתי מעוד וויכוח, שיעיר אולי בבית ארבעה ילדים ישנים. …את המלקה.
עליתי למעלה עושה את תפקידי ליחידי אשר אהבתי. לקחת את נועם להשתין. חיבקתי את הילד הזה במיטתו ונשאתי אותו אל האסלה. שם ביד אחת תומך לו סוג של עמידה ובשנייה חולץ לו את הפיסטוק שלו, נעזר בנגינת מים בכיור עד אשר יזדהה ויישמע הצליל הגואל של הפיפי הנסיכותי. פששש… חושב על כמויות הפיפי הזה ומתחלחל: לולא היה כל זה, היה שוטף את המזרן שלו… עניינים של ילדים. מאוד אהבתי את העיסוק בהם. תמיד חישבתי במושגי תוחלת שזה מה שנישאר בחיים, ילדים. לו רק ידעתי שדווקא הילד הזה מכולם, הישנוני עם כתונת הפסים, לא יישאר וילך ממני, …מאתנו כולנו.
קמנו בבוקר לעוד יום שהוריד מסך על ריב אופייני. אין שום נחמה בסיומו של ריב. שהרי ריב חדש על בטוח ימצא אל נכון את מקומו. אני אבוא ואפתח שיקול דעת למה “כן” והיא רק כדי ‘לצאת גבר’ תגיד “לא”! תשאל: למה לא? ובכן תקבל תשובה אינטליגנטית ומנומקת, ממש ללקק את האצבעות! בניתוח מכלול השיקולים: למה? ככה!!! ושוב ריב. ושוב במיטה נוקש כנגד תפיחת האגס של ישבנה, הקורא לי להיכנע. ואני ממלמל ונשבע ש-סתם התרסתי. להרוויח את מנת יומי ובעצם את – לילי…
סצנות אין ספור. מילא היא לא אשת שיחה. לא למדה מי יודע מה, ולא קראה ספרים. ‘ידע זה כוח’ והיא נטולת ידע, מצאה את כוחה להכניע אותי במיטה. נו מה זה? משפחה או בית זונות? הוויתורים שלי היו נגיסה בכבודי ויקרים היו מאתנן של איכ-ווייס כמה עולה אתנן… ואני גם איש של ‘אישה אחת’ למרות המחוזרות אשר תמיד החמיאה מצד כל מיני שוות. הייתי דפוק לקדש את הקשר הריקני כל משך נישואיי. זוכר איך יועצת נישואים הציעה לי: לך תזיין מהצד. תעשה חלופה של מאהבת. אם היא תחשוד, אז כאישה קנאית היא תעשה אותך שבע. רק שלא תתפתה לחלופות. הציעה אבל יוק. גם היום אני משחזר קשרים של לפני ואחרי, מעולם לא יכולתי לפתח קשר נוסף במקביל. כאילו איזה מחסום מוחי מוריד פקודה, תרתי משמע, אל זרנוק הקיטור, ופוקד לו: דום, במשמעות של …רק פיפי.
שנים שעזבתי כבר את הבית ואכן צדקתי. ריטה הייתה ואולי אף עודנה פנו-מנום בעולם המוזיקה, אין עליה. פעם נטוויז’ן הקימו מופע לקוחות והזוג קליינשטיין הופיע. הלכנו מוזמנים שני הגדולים וצירפתי לי את פרודתי – אימם, שנשפכה על כל תנועה שלה. ספק מעריצה, ספק מבקשת מחילה על הטחות הלילה ההוא… אפילו הכתף הנחשפת הייתה בארץ לשם דבר באופנה… ריטה.
זהו אני מסיים. גם את הסיפור וגם את הסיפור אִתה. לקראת גט הייתה מחלוקת רכוש ירושת הוריי, ימים אחדים לפני המשפט שוב הופיעה …ריטה. הקשבתי באוטו לשיר “לא בת שש עשרה” שם קטע מסויים עשה לי את זה. תמיד, גם בחינוך ילדיי הקפדנו להקשיב מילות שיר. זה העצים את השיר. ובכן, כדרכי בקודש הקשבתי. המילים גרמו סיבוב פרסה ונסיעה אל גרושתי. מאום לא מתואם עם פרקליטי. הפתעתי את סרבנית הגט אשר התמידה עם ה-על גופתי. ואכן ‘גופה’ הייתה ליפה הזו: אחת כמוני לא עוזבים, אמרה. ועכשיו שעזבת, אתה תראה שלעולם לא תעזוב…
מה תבקשי כדי שמיד נקבע גט? שאלתי. עזוב אתה לא תיתן לי! ענתה. נסי אותי, היום אני ביום טוב, עניתי. רוצה את כל הבית! קיבלת! עניתי והיא טרם סיימה לבקש: גם את הרהיטים! לא מוציא כפית, עניתי. גם לא את הפסנתר…! הענתיק הזה לבדו הוערך על פיתוחיו כמאה גרנד’ס. או אז גם הוספתי לה חלקת אדמה ל-בית וגם שדרגתי לה מזונות.
“אומרים שהשמש שלנו
בוערת כבר מיליון שנה
אז כמה יכול לבעור אדם
ובסך הכל בשביל מה… בשביל מה…”
מה הנדיבות הזאת שנפלה עליך? …ניסתה לברר את פשר המסתורין. נמצאתי עושה לה ביצפר, ואני פתאום לא שם: קחי, אמרתי לה, לא משנה מי יוריש בסוף הדרך לילדים! חוצ-מזה, להוריד אותך זה להוריד רמת חיים לילדים, אותם אסור לי לנצח. מן הסתם, גם לא יהיה חכם “לדפוק” את האימא שלהם!
אגב…
משהו מן תודה ש-אינך אומרת, את חייבת למילים של …ההיא, לריטה.
תפילת הדרך / עדנה כהן
שומרים אותה בלב בכל מקום,
נושאים אותה על גב – בכל מצב…
לפני לידה בין הצירים
ובמיטבח בין הסירים
נושמים אותה עמוק
בריח מעדן ותבשילים.
בערוגות בין הפרחים ובטיול,
תפילת הדרך היא מסע ללא סיום,
במיסדרון פתלתול בגן העדן של האל
מדלגים איתה מהמורה שלא תיפול.
בדרך אל הים – כותבים אותה לאהובה,
שלא תחליק – חוגרים לה חגורה,
כמו במכונית – לבטיחות…
כמו בכבישים – מפחד שתגביר המהירות…ותיעלם.
בדרך אל הים לכתוב לאהובה נוגעים בגרגרי החול,
בסתיו כשהעלים נושרים, מתגעגעים אל האתמול הטוב
ובמרבד מוזהב ארוג עלים ציבעוניים ויבשים,
כותבים אותה בדרך לחבר ברכות כשנפרדים.
ברכה מודפסת בגדלים שונים
ומחייכת עם הקמטים שבצדדים,
מילה חמה, חצי חיוך…יוצאים לדרך
ופותחים את התריסים לשמש
ובאותה ההיזדמנות לציפורים.
חייכו…ניגעו בהוויה,
הקשיבו אל השקט
בכל מקום ילחין הוא מנגינה,
לאהבה, לשאלות, לתיקוות, להיסוסים,
בכל זמן ובכל מקום, לכל אדם,
שיש לו מישאלות ובעיקר סודות כמוסים.
בערוגות בין הפרחים ובטיול …
החיים בזבל
מצאתי את עצמי בעל כורחי, שוכן בתוך פח אשפה ירוק ענק, נובר וממיין זבל מצחין. נובר ומרכין ראש: היום, אני אומר לעצמי, היום אני קובר במו ידיי את כבודי. לך ותספר לחצי עיר שמה שהם ראו במו עיניהם, או שמעו ממקורות מהימנים הוא לא מהמקום הזה, אלא…
יש דברים בגבולותיו של אדם החקוקים היטב בנימי נפשו. דברים אשר הם הרבה מעבר להבנתו ודרך חייו, דברים להם הוא מחנך ומרביץ תורה לילדיו. מפתח של חמישה גרם ברזל’. מפתח זה ‘בית’. ובית זה קורת גג: דמיינו ילדים כי אבדתם מפתח. דמיינו את עצמכם הורסים יום על סדריו. והרי זה פרט כל כך קטן וקל מאוד להשמיט מהיד, או להניח במקום זמני. להבין כאילו מובן-מאליו, שהפרט הזה ישב ויחכה, לחשוב שתמיד תזכור היכן הונחה ‘פיסת המתכת’ הקטנה הזו. במחי יד מוצא אדם את עצמו בשאלת המיליון: למה זה קורה לי. אם זה מפתח לאוטו – אז פתאום מקורקעים, ואם זה מפתח הבית אזי עד להודעה חדשה אין בית, כאילו.
ילדיי ציטטו אותי במילים “תחנת ביניים”. כל אימת שאיבדו משהו, חזרתי וחינכתי כי יש חפצים שמקומם חייב להיות ברור, סופי והגיוני. ללא שום “תחנת-ביניים”. הם ציטטו אותי בגיחוך, שהרי ילדים הם כבר בוגרים והם יודעים הכול. לעצמי ידעתי ש-די, אם פעם אחת קטנה יחוו חוויית אבידה של ממש, ייהפך להם עולמם לרגעים ארוכים. רק זה, יהיה ‘בית-הספר’ האמתי לחינוכם. האירוע יצטרף לציטטה הנלי”ת ותיווצר לה חכמת חיים מטעם תורתו של אבא: אין להניח דבר בתחנת ביניים! תורת ההיגיון הזה מצאה לה הרחבה. כמו למשל נר וגפרור. אלה חייבים להיות בפינת מגירה או מדף מוגדרת מאוד. שהרי רק ברגע של מכת החושך שבו תיפול עלטה פתאומית, רק ברגע כזה ייבחן ערכו של שיעור. ועוד כהנה וכהנה דקויות של טיפים חינוכיים לילדיי הונחלו להם היישר מחכמת הרחוב של אביהם, הלא הוא – אנוכי. האיש המוצא את עצמו שוכן ביבים לעת מצוא, מחפש את אוצר …צרור מפתחותיו.
תמיד ראיתי את עצמי איש פשוט. כלומר מעולם לא הייתי איש מהודר של עניבות וחליפות. גם בליל כלולותיי דאז, הייתה חליפה לזרא בעיניי. אדרבא, גם באירועי חג הייתי על בגדי א’ של ג’ינס וטי-שרט, עטוי חולצה לא מכופתרת. כך, על נעלי ספורט. הכול אמנם ממותג בגיבוי איכות, שהרי מה ששווה כסף – עולה כסף, וזה אף פעם לא חסר. אדרבא, הודות לריבונו המשובח לטוב, תמיד הייתי מסודר, שבע ומייתר מעניק וגם מיטיב לכלכל תכניות עלומות שמא יקפצו. ותמיד אכן קפצו.
מאידך אני בן למשפחה של הורים ידועי שם. אח במשפחה ותיקה המונה עשרה. צא וחשב את מכפלת אילן היוחסין: משפחה מוכרת. רובם עוסקים בהנדסת בניין לבתי תושבי העיר ואני עצמי חוטא ובוחש גם אני למקצוע הלזה ו… זה מה יש. קח אותי לסיבוב במרכז העיר ותתחיל להתחלחל – אין לך אתי משפט רצוף אחד. זה אומר ‘שלום’, השני ממש מתעניין ב-שלום, השלישי גם פורט סתם עניין, כאילו קבע אתי פגישה. מתקבלת תמונה של איש שחצי העיר מכירים.
במעמד הזה של איש פשוט, מוכר ונחשב למכובדות כלשהיא, מצאתי את עצמי בבור השופכין המצחין של פח הזבל של הבניין המשותף שבו גרתי. בניין משותף שעמד על ממש במרכז העיר. נוחות המיקום של המרכז השוקק הזה הולכת לעלות לי כל כך ביוקר.
איחרתי לצאת את הבית בבוקר ה-זכור לרע, של היום המונצח הלזה. סדר היום הכיל עניינים חשובים. פה ושם חיכו לי. הסלולר שלי הכיל תזכורות מצפצפות ורוטטות, והנה אני בא. טבעת צרור המפתחות של עמל חיי מושחל על אצבע מקופלת הסוגרת עליו מכל משמר, שאר כל האצבעות אוחזות לשקית אשפה שתכף תפגוש חברים, ביד השנייה אחזתי לתיק ג’יימס בונד. תיק מכובד. אולי שוויצי משהו, אבל רק בו מצאתי את עצמי כל כך מסודר ומכיל חפציצי דברים שתמיד חשובים. עטים עפרונות מדגשים מחשב וניירות סקיצה, הכול מוכן למתבקש בן רגע. גם מיטיב עם המשתמש וגם נראה טוב ומכובד. איפה שיש סדר יש גם מחשבה. ומחשבה זה שכל, לפחות עד גבול הסביר – זה לא חולני.
רגל הקלאץ’ דרכה אינסטנט על דוושת הפח הירוק שגרם לו לפעור את פיו למנת הזבל הקטנה שלי. תכף יוברר לי כדבעי, שלפני פיו של השטן המשטין. היד האוחזת לשקית עשתה את תנועת הקשת לבליסטיקה של הטלת כדור. והנה קלעתי בול. השקית בפנים.
השקית בפנים וגם המפתחות בפנים. אני לא יכול, גם לא מסוגל להסביר את האנטומיה של תנועת האצבע שסגרה על חישוק הצרור. אני רק יודע, עובדה! הסגירה הזו הייתה בוגדנית. לגמרי לא עזר לי להבין כי הבוגדנות האמתית הייתה של השכל שלי. איך לא הבנתי מראש שזה לא מקום לצרור מפתחות. היום בעידן של שלט אלקטרוני, שבלתו אין לך אוטו, קל מאוד להפיל בתנועה של ‘אופס’ את הצרור לשלולית מים או כיור או… אסלה. אמרתי אסלה? ככה איבדתי לגריטה את מכשיר הסלולר של בתי היקרה. טוב, מה תעזור חכמת חיים ברגע הטיפשי הזה, לפתחו של פח מצחין במרכז העיר, כשעבדכם מוכר מאוד לעוברים והשבים. נמצאתי מחזיק את מכסה הפח פתוח לרווחה, בוחן בפוקוס אמיתי תכולה של זבל. ובעיקר את החללים שבין החפצים: איפה שהוא, זה ברור! איפה שהוא שוכן כל עמל חיי. אלא, שהצרור הפך ל… מחט. מחט בערימת שחת. שחזרתי לרגע: פתאום אין בית ואוטו ואין לי משרד ובית הילדים ו… התחלתי לחשוב – אין לי כלום. צרור ברזלים של מה בכך, שהיה כל כך מובן מאליו הפך פתאום למרכז חיי.
עמדתי בין שתי העולמות עולם מכובד של בני עירי ועיניהם הבוחנות. ומאידך לעולם העניות של מה שתכף ייבחן כעולמם של הומלסים נוברי אשפה ומלחכי פנכה. רגעים של חשבון נפש. אולי מדיטציה אולי יוגה, הרגשתי כי אני מתכונן לטבול ברפש הלזה. ורק הלוואי, אם כבר לטבול ולמחוק אולי את כבודי, לפחות להצליח ולמצוא את המפתחות. שהרי גם להתחרבן וגם ללא הישג, מה הועילו חכמים?
מלאכת הנבירה הייתה מבישה ומביכה. כמו שאני מליט פנים, בא שכן לזרוק את אשפתו. הביט לי במבט כמו שואל: הגם אתה ברוטוס? ואני כמו סופג את ביש מבטו. והנה ‘פגיון’ נוסף מנקב עוד חור בבועת הכבוד האישי משפחתי שלי. כבודי גוסס למות. קיסרות הכבוד תכף תמות. חשבתי לעצמי שאולי אסביר לו לאיש, אסביר לו ש-זה כלום, שזה… מפתחות שנפלו. אפס, הוא לא שאל וחלקיקי השניות חלפו ביעף, הוא נעלם ושתיקתי הותירה לו ללכת הליכת רכיל. לאמור: האיש ירד מנכסיו ונהיה תלוי בשיירי אחרים, אפוף צחנה. אוי אלוהים! פתאום חשבתי שאם חמישה אחוז מהבהלה המבהילה הזו הולכת לקרות לי, אזי עדיף ואעזוב את העיר. אוי איזה קלון. מחשבה זו לצד מחשבות דומות אחרות תוך שאני ממשיך ומוציא שקיות וחלקן נפתח ומתפזר. ואני לא רואה שמץ. אני מבין שהצרור הוא מסה שוודאי הגיעה לקרקעית ואולי נתפסה בקפליו של איזה קרטון. ופתאום כל חלק זבל נעשה חשוב רק מפאת ה שמא-פן-אולי בו נמצא המטמון.
בתוך כך עברו עוד ועוד אנשים. ההוא מכיר, ההוא לא מכיר והלוואי ש… לא יכיר. ואני מרוכז בשלי. מפתחות! לא שהכבוד לא חשוב לי פתאום. אלא שזה הפך שולי יחסית. אני אמצא את המפתחות ויהי מה. נובר ונובר הייתי, נחשף ערום ועריה בוויטרינת העו”ש של עירי.
הסוף הטוב והשולי של תקרית היום הלזה, היה שהמפתחות אכן נמצאו. אפשר שהייתי מוצא לנחוץ לפרט לפרטי הפרטים כמה זה היה קשה ובמה זה היה כרוך ואיזו ערימת אשפה הערמתי ומיינתי מחוץ לפח. ואיך אני בכל גופי נכנסתי אל תוך הפח כאילו זה משכני. איך גיחכתי שאולי תגיע המשאית ותפנה אותי כזבל, שהרי אני ב-זבל ומסריח כמותו. אבל נעזוב. מציאת המפתחות היו אמנם העיקר. ואולם לרגעים של כתיבת הקורה אותי, ירדה חשיבותם של פרטים אלו -פלאות. נותרה מחשבה עמוקה מאוד על מהות האדם ועל מושג הכבוד.
כולנו עוברים בתחנות של רכבות ואוטובוסים ונתקלים בכל קרן זווית כתופעה של מה בכך, כאילו. בעניי עירנו. אנשים מרוסקי חיים רכונים לפחית או ממחטה לייחל למטבע נחושת שאולי יקנה לו למסכן את לחמו. כדי שתיזון לחיות ותוכל להעביר ולשרוד לילה קר אלי שחר חדש המבטיח הישרדות מחדש, כדי לשוב ולחזור חלילה, תרתי משמע, על סדר היום הלזה. דמיינתי לחשוב, כמה מעניין. שהרי האנשים לא נולדו לזה. לך תדע. חלקם אם לא כולם נולדו כמוני כמוכם. רק שגן השושנים של החיים לא הכיל אותם. ומי בכלל הבטיח – גן של שושנים?
מי תקע כף לכך שאני, את או אתה, לא ניחשף גם אנו לשאול התחתיות הזה?
נזכרתי ברגע בו נכחתי באולם בית משפט בסצנה חתוכה מהחיים. בתקופת התיכון היינו כמה חברים בורחים משיעורים מאוסים אל בית המשפט הסמוך. הנאשם טען שאין לו לשלם את חובו. והשופט הזכיר לו כי יש לו בית משלו: אבל, אמר האיש. זה קורת הגג שלי…
ומי קבע, אמר לו השופט. מי קבע שרק לאנשים המוטלים לקבצנותם, שרק להם מגיע להיות חסרי בית. אם רשלנותך מובילה לכך, תתכבד גם אתה להצטרף אליהם!
עברו לי בראשי מחשבות של חיים, של הצלחה וכישלון והתרסקויות. נמצאתי כותב שיר על תחנה. תחנת אוטובוס, למשל. על תכולת קבצניה. כביכול טעיתי לכתוב תחנה ב-ט’. ולמה כביכול? כי מדברים על הטחנותם של חיים. וחיים חשובים כל כך, ובני האדם נאחזים להם במיוחד ברגעי מחלות קשות מנשוא, וברגעי שפל תחתיות קשים, להשיג הישרדות של יום אחד נוסף, ועוד אחד ורק אחד… כמחבקים את קרנות המזבח לבקש להתחנן על נפשם, רק עוד יום! אהבת החיים… מושג שהינו שריר וברור, כשהחיים יפים ומתגלגלים לטוב. אך לבוקרו של אותו יום – לא עוד! הכול הפך ‘לא ברור מאליו’.
***
בסיפא אני מבקש תפילה: רק שלא לזה הסוף, יובילו לי/לנו חיינו.
ב-טחנה
.
אָנוּש ים אֶנוש. רֶצֶף רציף.
פיח ריאות אוזן תירעל.
עין תעמוס מסת ראות.
יפלס יאתר, דרך יאלתר.
מראות, בדידי נפל אדם.
מעוכי חיים, בליית גופם.
אפרקדן, קרנות זווית.
ישברו בר. ינמקו בר.
שקי שרד ישרדו.
שפוטי מעות
-דמעות.
אַל אלוהי, תֶחֶרָף
עד כָּדַיו – חרפתי!
קָב באושים – יְקָוו ענבים.
בָּיֵיש אחרית ל-קוו ראשית.
כלום לא מובן מאליו.
שימון 1 = שימון 10 = שימון 100…ועוד טיפה… נהניתי מאד מהספר,מעניין מרגש…מקרב אל משנתו וחייו…משהו בראיית העולם שלכם נשמע קרוב. אוהבת את המילים שהמציא – שינמוך לעומת שידרוג…שביל הבריחה מדלת הפתיחה שעדיין כתוב עליה כבדיחה : כאן גרים בכיף…שהיה ונגמר ולא נותרה ממנו כמעט אף טיפה. עמוד התווך שיצק צרור המפתחות של חייו כבד לנשיאה, נופל אל תכולת הזבל בכוח המשיכה…משיכה רגשית לאישה שהייתה מושא תשוקתו לצורך במגע. לכובד המשקל שגרר אותו מטה לשיעמום…שהעלה אותו מעלה ליכולת כתיבה מרתקת…אל המוצא שמצא…אל כתף חשופה למילים נוגעות של ריטה אלופת הזמרות…התועות המושכות כל עין גברית ומרתקת אותה לנוכחתה החושנית…לפתע מצאתי את תפילת הדרך שלי לאהבה בין הדפים של שימון 1 ששווה הרבה יותר מ- 1…כותב ומאמין ויוצר כביר מילים…מכביר תיאורים…פשוט מרתק. כבוד לשימון שאני מתעקשת לכתוב לו – שימעון ככתוב בתורה…גדולה מישנתך כפרק בתנ”ך…תודה לך אמנון שאתה חושף בפנינו מילים גדולות ורגשות מובחרים…אמנון יקר במילים. עוד מעט הטעויות, העיקר שלא אמחוק שוב בטעות.
שימון אחלה ספרון מקססים חבר סיפורים מרתקים.
שאפו גם לך אמנון שדואג לכולם לספרונים.
הורתי מורתי. / שימון 1
“אתה שווה יותר”! “אז לא הלך לך הפעם, זה בטח עניין של מצב רוח. בפעם הבאה אולי תצליח יותר…” כל אימת שהגעתי הביתה עם תעודת שליש או ציון במבחן, הייתה אימא מעודדת שאין בהכרח קשר בין ‘מי אני’ לבין ציונים. אימא לא הראתה לי אכזבה מ-תוצאה. ממנה למדתי את ההפנמה והעידוד, בעיקר מתוך הפגנת התכונה הזו שלה כלפי. התכונה הזו הייתה בולטת במוזרותה. אימא הייתה חזקה ודומיננטית. שהרי בכל זאת עשרה ילדים בבית ולהוסיף את אבא שבשיטות בוגרות היה רוטן ומתבכיין כמו כל העשרה.
חזרתי מלימודים והייתי עסוק. אני זוכר את עצמי עסוק כרוני. תחשבו שנות ה-שישים, רדיו על מנורות, עם כלום מעניין ו…זהו. לא טלוויזיות ומחשב לא קניונים וסלולרי. כלום ממה שסובב היום כל זאטוט מודרני. ובכל זאת עסוק.
אני מצנן את התמיהה בזיכרון. הייתי אספן בולים, כזה שבודק שפיצים, ממקם לפי סטים, בוחן תמונות ומשמעויות ומתחבר. לפחות אוהב לנסות. זוכר גם שמאוד העסיקו אותי שבועוני ילדים של ‘הארץ שלנו’. עושר עצום של כתבים מרתקים שאת מטענם אני נושא ויישא כל העת. משחקי הילדים של פעם, כנראה כבר פסו כמו סטאנגה, הקפות ו’סכין’ …משחק של טריטוריה. בו המשחק יורה סכין לאדמה לחה. ולפי זוויות החדירה מסמן את קטע ה-כיבוש מתוך השטח המסומן מראש של היריב.
בולט בזיכרוני מעמד נדיר ומרתק. אחת לשבוע לעת ערב, היינו מזדמנים קבוצת ילדים תחת פנס רחבה, והיה שם בחור, בני סבג המיתולוגי, שסיפר על סרט שראה. הייתה לו יכולת לתאר סצנה שאנו כילדים היינו רואים בעיני הדמיון לא את התמונות אלא את המציאות מצטיירת בכל עצמתה. רק כדי להסביר את עוצמת החוויה הזו אספר: פעם קרה שראיתי סרט לאחר ששמעתי את סיפורו מפיו של אותו בחור. אפס, הייתה זו אכזבה מהמסך. מן תחושה אכזבה שקורה לעתים, כשאני רואה המחזת סרט לרב מכר שקראתי. למדתי שלקרוא ספר זה לרוב עצמתי יותר מלראות סרט. ואם מספר הסיפור הנו חזק, אזי גם שמיעה מנצחת את העין. כנראה שעין הדמיון חזקה מתמונת עין רגילה.
אז כמו שאני עסוק. שקוע בקריאה או סידור בולים או סתם משהו, אך בטח לא שיעורי בית, עניין שיורחב בו בנפרד. הייתה אימא קוראת לי אליה על מנת שאלך למכולת הקרובה ואביא דבר מה. אני זוכר שהתנגדתי: לא עכשיו, אח”כ, למה אני? לא רוצה ועוד כל מיני… תמיד היה כעסה מלווה בשתי סטירות כשרות, שהרי הן קדמו את האיסור המודרני עכשווי, המאפיין זאת כהתעללות, בקיצור, תמיד קרה שפקדתי את המכולת כשאני מבקש דבר מה בקול בוכים. מרים המוכרת קלטה את בכיינותי הכרונית והחליטה לברר את הפשר: הרביצו לך ילדים? חקרה. אני התחברתי לטון החם כקול שניסה לסייע ושיתפתי אותה בקורות אותי. מרים לימדה לי את הפטנט המושיע: “הרי בין כה וכה תמיד אתה מגיע אלי ועוזר בבית. אז למה שלא תרוויח כפול? גם תחסוך ממך את הסטירות וגם תרוויח מצב רוח של ילד טוב, שעוזר לאימא מתוך רצון אמיתי”.
לא דיברתי על זה מעודי עם אמי, אבל היא בטח הפנימה את הפלא: איך זה שבכל ציוץ של קריאת שמי, הייתי מתייצב מחייך, מוכן ומזומן למשימה וקורא “כן אימא”! מזה כנראה, גזרתי לי לחכמת חיי הבוגרים, שלא להתקוטט על מלחמות אבודות מראש ולשמור אנרגיות למקום בו אוכל להשפיע באמת.
אני בן זקונים למשפחה של עשרה ילדים. כשאחיי היו בגילי ללמוד בבית ספר יסודי, היה בית הספר בשכונה נחשל, בעל שם ירוד במיוחד. והורי בניצוחו של אבא, היגלו את אחיי הזכרים לדירת חדר אחד במרכז העיר הגדולה, אותו והכשיר לאכלוסם של בניו. מחד, לנתקם בצער מהבית החם, אך מאידך ושם אובחן משקל הכובד, הם ילמדו ביסודי הראוי להוות להם מכינת אקדמיה. עניין שעמד במבחן התוצאה, שהרי עשו חיל באוניברסיטאות ובעצמאותם הכלכלית במקצועם.
ואולם, אבחון זה של אבי להשביח את יכולת הלימוד דרך בחירת המוסד היה בה עניין של ממש. דבר שהיה מוזר לטעמי, שהרי מדובר באבא דתי שתורה ותלמוד מהווים מרכז חייו. בשכונה שהייתה רובה ככולה יוצאי עדות מזרח ייצרו בתי הספר רצפים וטייחים למכביר ואבא מצא לנכון לעשות צעד של הגליה. איזו החלטה נאורה יחסית לתקופה, בדגש להורה פרימיטיבי שאת ה ‘יסודי’ שלו עשה ב ‘חיידר’ גלותי. אני זוכר איך היה לוקח לחדר סירים בעלי מכסה מתברג ממטבחה של אימא, תוך שעקב מקרוב על התפתחות נאותה. רק יום השבת היה בבית ילדותי יום שמח ושופע אדם במיוחד.
אחת התכונות המופלאות של אימא הייתה לצנן את אבא שלי. היא ידעה להוליך אותו. והוא כמו רוקד את מנגינתה. אין חוטים למריונטה הזו הכל בכוונות מעשה-חושב וסנכרון נפשי מפותח. כאשר כעס, היא הצדיקה אותו ב-כאילו, ושמרה רגע רגוע לנתח את העניין. היא גרמה לו להבין עד שהתנצל. חוכמה גדולה של תיזמון. כאילו פחות חשוב מה תאמר, מאשר אם תזמנת את אמירתך לזמן הנכון לכך. לעצמי סימנתי בדיעבד כי אילו לגרושתי היה משהו מהתכונה הזו, אולי לא הייתי משתדרג לבת זוגי הנוכחית, והיה נשאר עולמי אפור, חדגוני.
הגענו. כיתה ה’ של ילד בגיל עשר. אני זוכר יציבות מדאיגה של הבינוניות שלי. הייתי ילד שלא בלט בכלום. הייתי בינוני עם נטייה של החץ כלפי מטה. כל כך בינוני שכרגע אני מתפלא על הצלחתי במקצוע האקדמי שמברך את פרנסתי. למדתי להבין שהצלחה היא לא ה ‘ציון’, אלא מה שקורה כל הדרך לציון. ובדרך הייתי כנראה מפותח מחשבה שהוליך אותה, את המחשבה, למאוויים האמיתיים שלי. השליש הראשון נסתיים. הבאתי תעודת שליש ברמות של 5-6, משהו בין ‘מספיק’ ו-‘מספיק בקושי’. הכל היה קורה רגיל לולא הזמינה המורה לאסיפת הורים כל תלמיד יחד עם הורה. נוהל חדש שהתנהל הפעם בצורה מעניינת. בילתו לא הייתי חווה את היפה בחווייתי עם אימא שלי. בילתו לא היה סיפורי, זה נולד.
המורה אורה החמירה פנים. תמיד הייתה חמוצה ולכן לא היה מדובר במעמד דרסטי. היא התריסה לפני אימי את הסבר המינוח ב ‘אבן שושן’ למילה “כישלון”. היא הדגישה גם את פליאתה מכך שכל בוקר אני מאחר לשיעור הראשון. דווקא אני, שביתי גובל עם בית הספר, ייתכן שהייתה מגיעה לעגון, אילולא הפסיקה אותה אימי בהפלגתה. אמא שלי לקחה את זה אישית ולנגד עיני מצאתי סנגוריה. מן הגנה עלומה, היכן שכל בן כיתה אחרת היה ניצבע בכתמי סטירות.
“אני מכירה את הבן שלי ואת היכולות שלו. את האשמה! את לא יודעת ללמד, את לא יודעת לרתק אותו. ללמד אותו לאהוב ללמוד. זו בעייה שלכם המורים, לעשות אותו תלמיד טוב. הוא מאחר כי הלימודים לא מאתגרים אותו. ואת באה אחרי כל כך הרבה זמן… איפה היית עד עכשיו, עם אבחנה המתאימה יותר לילד מפגר…” אני זוכר איך אימא החזיקה אותי בזרוע. וחזרה הביתה בצעדים מהירים שהסבירו את מצב רוחה. היא שתקה לא אמרה מאום. ניצלתי רגע שקט ומצאתי את עצמי לפניה, חובק ואומר: “את יודעת את מאוד צודקת בזה שאני יכול. אני אראה לה כמה צדקת, ושהיכולת קיימת.”
שמתי את הבולים והשבועונים ותחביבים מזדמנים בנפטלין וגזרתי על עצמי לקיים את שבועתי לעצמי ולאימי. נדר שכזה ראוי וחייב להיות עם כיסוי. המורה הדפוקה הזאת תבין ותודה שלא מדובר בנפל חסר תקנה. אני הבן של אימא שלי ואני שווה. שינסתי את עצמי והתחברתי ללמוד כל שיעור. אני זוכר שהייתי משלים חומר אחורנית עם הקנון של הכיתה, שיעורים עשיתי בקפידה וכל מלאכת העשייה הייתה ללמוד ולהצליח. בשליש השני סיכמתי תעודה שבכל, מלמעלה ועד מטה היה הציון “מתקדם” היינו הציון המירבי האפשרי. לאסיפת ההורים ניצבתי עם אימא מחייך. המורה דיברה עם אימה על פלא. “אכן יש לך ילד מיוחד שיכול. עכשיו צריך רק להתמיד”. “זה כבר עניין שלך, אם תצליחי לתקשר אתו ולגרום לו לרצות ולהתמיד. היכולת שלו הוכחה. עכשיו לך כמורה-מחנכת יש להוכיח…”
אפס, את המורה הזו שנאתי. היה לה אופי מאוס שעל הדרך המאיס הכל. לולא שבועת הצופים שלי לעבור אִתה שליש אחד בשלום, לא יודע אם היה לי רגע מעניין אִתה. מכל מקום חברי הטובים בריח הנפטלין חזרו והשתלטו עלי באהבה עצומה. הלוא הם הבולים, השבועונים וספרי הקריאה מהספרייה.
השליש האחרון הוכיח שעיסוק הפנאי ניצח. אימא והמורה החליפו מילים על מידת כישלונה של המורה. לאימא שלי היה ברור דבר, אותו אמרה לי: אתה תצליח ואפילו מאוד רק בנושא שמאוד תאהב. לאתגר יש כוח משיכה משלו. והוא דולה את הכוחות, הזמן והרצון. איזו נאורות! בגרתי ללימודי הנדסאות בניין. מקצוע אנליטי אפוף ושופע נוסחאות בילתם …אין מקצוע. אני שעברתי בית ספר תיכון במגמה הומאנית עם סלידה וכישלון נילווה במקצועות שופעי המספרים שמעולם, עד אז, לא התעניינתי בפישרם.
עברתי צבא סדיר והגעתי עם מדים של סוף שירות ללימודים. סיגלתי לעצמי שלימודי משפטים יתאימו ליכולת ההומאנית שלי לחשוב ולהתבטא. אך אחי הגדול ממני, מהנדס בניין עצמאי, צייר לי עתיד טוב יותר בהנדסאות. “בניין שעומד על תילו ויוצר תחושת ‘מונומנט’ אשר בנית והשפעת עליו, הוא חי גם אחריך! לעומת דרך התפרנסות מצרות של אנשים, כאילו לא תייצר די צרות משלך…” המקצוע היה עשיר בפיזיקה, מתמטיקה וסטטיקה. כהרגלי מילדות לא עשיתי שיעורי בית. ואולם עתידי היה מונח לו על הכף. מצאתי את עצמי מתמקד ומהתל קומבינות להבין תיאוריות. השיא הגיע בסיכום מבחן בו קיבלתי ציון מירבי.
המרצה הביע תמיהה שהרי איני שקדן של שיעורי בית, לא העתקתי משכני, זה היה ברור, כי אף אחד לא פתר כמוני. חשדו הוביל כי הייתי בקשר תומך של המזכירות, שפילחו עבורי את הדפס המבחן לפני המועד.
נקראתי ללוח לפני כל הכיתה. תחת מורא החשד נועדתי לפתור תרגיל ולהסבירו בקול רם תוך מהלך הפתרון. מצאתי עצמי רושם מונחים מתמטיים ומסביר כפסיכולוג את מצוקת הקורה לשאת התקפי חרדה של כוחות כפיפה, גזירה ופיתול המאיימים להשמידה ואשר נצרכים לה, לקורה האומללה להגנתה, חתכי בטון ופלדה מתאימים שיוכלו להתנגד לכוחות הרשע שהנה זה מקרוב, באים לאיים.
“מדהים” ציין המרצה. עשרות שנים שאני מרצה. זו ממש תופעה! מאיפה לך כל העניין הזה?
“זה לא אני. זה מאימא שלי.” סתמתי.
אתם עכשיו יודעים. הם שם בכיתה – לא!
————–
שלשום הייתה לה אזכרה.
אז אני מזכיר אותה…
.
היי אמנונו… מצוקות של הזמן, והיום דפדפתי במה שעשית עבורי… הרבה תודה. חשתי השקעה יתרה ויפה ממך. עאבוס עידאק… תבורך. איש יקר.
Published: Jun 15, 2015
Latest Revision: Feb 15, 2017
Ourboox Unique Identifier: OB-57248
Copyright © 2015
Skip to content