סיפור תלמודי

איש צדיק היה בִּירוּשָלַיִם בִּימֵי בַּית שֵני, חוֹנִי שְמוֹ. איש טוֹב לב, גָדול בַּתוֹרה ואוהב אֶת הַבְּרִיוֹת. וּמי שאוהב אֶת הַבְּרִיוֹת, הבְּרִיוֹת אוהבות אותו. בְּקֶרב אַנשֵי הָעיר היה מקוּבָּל שֶחוֹנִי חביב בִּמיוחד גם על הקָדוש בָּרוּך הוא, כאילו היה בְּנוֹ יַקִירוֹ.

בַּיָמים הַהֵם לא היו מַמְטֵרוֹת ולא הייתה הַשקָיה מְלָאכוּתית. תְנוּבַת השָׂדוֹת, הכְּרָמים והבּוּסְתָנים הייתה תְלוּיה רק בַּגְשמים. גם מַים זורמים לא היו בַּבָּתים, וּמֵי הַשתִייה היו מֵי גשמים שֶנִקְווּ בְּבוֹרוֹת אֲגִירה מיוחדים. גִשמֵי החורף היו אֵפוֹא תִקְוָותָם הַיחידה של יושבֵי כְּפָרים וְעָרים, וּבַצוֹרֶת פֵּירוּשה היה רָעָב וְצָמָא לָאדם וְלַבְּהֵמָה.

כך היה בַּשנה ההיא. רוב חודֶש אֲדָר כבר עָבר והשָמַים נוֹתְרוּ נְעוּלים. אף טיפת גשם אחת לא ירדה. הִתפַּללוּ כּולם לְגֶשם, ולא נַעֲנוּ. זוֹ הסיבּה שֶשִיגְרוּ מִשלַחת בְּהוּלה אל חוֹנִי הַצַדיק. “אותךָ אלוהים אוהב בִּמיוחד,” אמרו לו, “הִתפּלל וְיֵרדו גשמים.”

אמר להם חוֹנִי: “קודֶם לְכוּ והַכניסוּ לַבָּתים אֶת תַנורֵי הפֶּסַח שנִשאֲרו בַּחוץ, כי אֵלֶה עלולים לְהֵירָטב וּלהִתקַלקֵל.” עשׂוּ כולם כִּדְבָרָיו. אז נָשׂא חוֹנִי תפילה לַגֶשם – אך גשם לא ירד. תָלוּ בו האנשים אֶת עֵינֵיהם כְּאומרים: “הִגיע הזמַן, חוֹנִי, שתפעיל אֶת קְשָרֶיךָ המיוחדים עִם אבִינוּ שֶבַּשָמַים.”

וּכְשֶמְבַקשים הרבֵּה כל כך, קשֶה לסָרֵב. מה עשָׂה חוֹנִי? עָג עוּגָה בְּמַקְלוֹ על האדמה ועמד בְּתוֹכה. זוֹ הייתה דַרכּוֹ לִפנוֹת אל אלוהָיו כְּשֶתְפִילות לא הוֹעִילוּ. מִכּאן תָבינו מדוע כּוּנָה בְּפִי כּוֹל ‘חוֹנִי הַמְעַגֵל’.

עמד אֵפוֹא בְּמֶרכַּז המַעגל, נשָׂא מַבָּטו לַשָמַים ואמר: “רִיבּוֹנוֹ של עולם, בָּנֶיךָ פָּנוּ אליי, כי הם יודעים שאני כְּבֶן בַּית לְפָנֶיךָ. אני נִשבּע שאֵינִי זז מִפֹּה עד שתְרַחֵם על בָּנֶיךָ!”

ואכן, השָמַים הִתְקַדְרוּ מעט וּגשמים דַקִיקים הִתחילו לְנַטֵף. אמרו לו תלמידיו: “רבּי, הגֶשם דק מִדַי וּמוּעָט מדי. נִדמֶה לנו שהוא יורד רק כדי לְהַתִיר אֶת שְבוּעַתְךָ. מִגֶשם כזה לא יִרְווּ השָׂדות והכְּרָמים, ולא יתמלאו הבּוֹרוֹת.”

נשָׂא חוֹנִי שֵנִית אֶת עֵינָיו לַמָרוֹם ואמר: “לא כך ביקשתי אֶלָא גִשמֵי בּוֹרוֹת, שׂיחים וּמְעָרוֹת!”

עוד תפילתו על לְשוֹנו, הִתחילו לָרֶדת גִשמֵי זַעַף, מַבּוּל ממש. זקֵנים שֶהָיו שָם סיפרו שֶכּל טיפּה הייתה כִּמְלוֹא חבית. המים הֵצִיפו אֶת החֲצֵרות ואֶת הרחובות ואִייְמוּ להטביע אדם וּבְהֵמה. אמרו לְחוֹנִי: “הגשמים שהֵבֵאתָ עומדים להביא חוּרבָּן על העולם!”

נשָׂא חוֹנִי אֶת עֵינָיו לַמָרוֹם פעם נוסֶפת ואמר: “לא כך ביקשתי, אֶלָא גִשמֵי רצון, בְּרָכה וּנְדָבה.”

ואכן, מֵאותו רֶגע הֵחֵלו יורדים גִשמֵי בְּרָכה. אֵלָא שֶהם לא פָּסקו. הם יָרדו וְיָרדו וְיָרדו, וַתִימָלֵא הָאָרֶץ מַיִם, עד שתוֹשָבֵי המקומות הנְמוּכים נֶאֶלְצו להִימָלֵט אל הר הבַּית.

באו וְזָעקוּ אל חוֹנִי: “דַי! הבְּרָכה שהֵבֵאתָ עלֵינו נֶהֶפְכה לִקְלָלה!”

פָּנה חוֹנִי אל הקָדוש בָּרוּך הוא ואמר: “רִיבּוֹנו של עולם, בְּנֵי העָם הזה שלךָ, שהוֹצֵאתָ מִמִצְרַיִם, אֵינם מְרוּצים אף פעם. הם אֵינם יכולים לַעמוֹד בְּרוֹב טוֹבָה ולא בְּרוֹב רעה, לא בְּכַעַסְךָ ולא בִּנְדִיבוּתְךָ. יְהִי רָצון מִלְפָנֶיךָ שיִיפָּסְקו הגשמים וכך יוּכל העולם לִנְשום לִרְוָוחה.”

מיד נָשבה רוּח, הִתפַּזְרו העננים והשֶמש זָרחה. פְּנֵי המַים יָרדו, והאנשים יָצאו לַשָׂדות לְלַקֵט פִּטריות. רק אז יָצא חוֹנִי מִן המַעגל והלך לְבֵיתו.

הַשְמוּעה על כך הִגיעה אל נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל וּמַנְהִיגה הרוּחָני בַּיָמים ההֵם, שִמְעוֹן בֶּן שָטַח. הוא שָלח, בְּיַד שָליח, אִיגֶרת אל חוֹנִי וּבה הדברים האֵלֶה: “אִילוּ הייתָ אדם אחֵר, היה מַגיע לךָ עונֶש כָּבֵד על מה שעָשִׂיתָ. רַשַאי אדם, אפילו הוא צַדיק גדול, לִפנות אל אלוֹהָיו בִּתפילה וּבְבַקשה, אך לא לִתְבּוֹע מִמנוּ דָבר או להעמיד לו תְנָאים. וַהֲרֵי מֵהשָמַים נִרמז לךָ בְּבֵירוּר שֶגם דַעַת הקָדוש בָּרוך הוא אֵינה נוֹחה מִמַעשֶׂיךָ. אבָל חוֹנִי המְעַגֵל אתה, והאֵל יִתְבָּרַך נוֹהֵג בְּךָ כְּאָב טוב בִּבנוֹ יַקירוֹ: אתה מְבַקֵש – והוא נַעֲנֶה. בִּזְכוּתְךָ, אף אִם לא היינו רְאוּיִים לְכָךְ, הוא נָהג גם בָּנוּ בְּחֶסד וּבְרַחֲמים.”

עוד

ואכן, השָמַים הִתְקַדְרוּ מעט וּגשמים דַקִיקים הִתחילו לְנַטֵף. אמרו לו תלמידיו: “רבּי, הגֶשם דק מִדַי וּמוּעָט מדי. נִדמֶה לנו שהוא יורד רק כדי לְהַתִיר אֶת שְבוּעַתְךָ. מִגֶשם כזה לא יִרְווּ השָׂדות והכְּרָמים, ולא יתמלאו הבּוֹרוֹת.”

נשָׂא חוֹנִי שֵנִית אֶת עֵינָיו לַמָרוֹם ואמר: “לא כך ביקשתי אֶלָא גִשמֵי בּוֹרוֹת, שׂיחים וּמְעָרוֹת!”

עוד תפילתו על לְשוֹנו, הִתחילו לָרֶדת גִשמֵי זַעַף, מַבּוּל ממש. זקֵנים שֶהָיו שָם סיפרו שֶכּל טיפּה הייתה כִּמְלוֹא חבית. המים הֵצִיפו אֶת החֲצֵרות ואֶת הרחובות ואִייְמוּ להטביע אדם וּבְהֵמה. אמרו לְחוֹנִי: “הגשמים שהֵבֵאתָ עומדים להביא חוּרבָּן על העולם!”

נשָׂא חוֹנִי אֶת עֵינָיו לַמָרוֹם פעם נוסֶפת ואמר: “לא כך ביקשתי, אֶלָא גִשמֵי רצון, בְּרָכה וּנְדָבה.”

ואכן, מֵאותו רֶגע הֵחֵלו יורדים גִשמֵי בְּרָכה. אֵלָא שֶהם לא פָּסקו. הם יָרדו וְיָרדו וְיָרדו, וַתִימָלֵא הָאָרֶץ מַיִם, עד שתוֹשָבֵי המקומות הנְמוּכים נֶאֶלְצו להִימָלֵט אל הר הבַּית.

באו וְזָעקוּ אל חוֹנִי: “דַי! הבְּרָכה שהֵבֵאתָ עלֵינו נֶהֶפְכה לִקְלָלה!”

נשָׂא חוֹנִי אֶת עֵינָיו לַמָרוֹם פעם נוסֶפת ואמר: “לא כך ביקשתי, אֶלָא גִשמֵי רצון, בְּרָכה וּנְדָבה.”

ואכן, מֵאותו רֶגע הֵחֵלו יורדים גִשמֵי בְּרָכה. אֵלָא שֶהם לא פָּסקו. הם יָרדו וְיָרדו וְיָרדו, וַתִימָלֵא הָאָרֶץ מַיִם, עד שתוֹשָבֵי המקומות הנְמוּכים נֶאֶלְצו להִימָלֵט אל הר הבַּית.

באו וְזָעקוּ אל חוֹנִי: “דַי! הבְּרָכה שהֵבֵאתָ עלֵינו נֶהֶפְכה לִקְלָלה!”

פָּנה חוֹנִי אל הקָדוש בָּרוּך הוא ואמר: “רִיבּוֹנו של עולם, בְּנֵי העָם הזה שלךָ, שהוֹצֵאתָ מִמִצְרַיִם, אֵינם מְרוּצים אף פעם. הם אֵינם יכולים לַעמוֹד בְּרוֹב טוֹבָה ולא בְּרוֹב רעה, לא בְּכַעַסְךָ ולא בִּנְדִיבוּתְךָ. יְהִי רָצון מִלְפָנֶיךָ שיִיפָּסְקו הגשמים וכך יוּכל העולם לִנְשום לִרְוָוחה.”

מיד נָשבה רוּח, הִתפַּזְרו העננים והשֶמש זָרחה. פְּנֵי המַים יָרדו, והאנשים יָצאו לַשָׂדות לְלַקֵט פִּטריות. רק אז יָצא חוֹנִי מִן המַעגל והלך לְבֵיתו.

שאלות על סיפור חוני המעגל

מהי משמעות השם ‘חוני?
מדוע הוא ‘עג עוגה ועמד בתוכה’?
מדוע הקב”ה לא נענה מיד לתפילתו של חוני, אלא נראה כמשחק: עונה ולא עונה בבת אחת?
מהי משמעות הביטוי ‘ראינוך ולא נמות’?
מדוע אין מתפללין על רוב טובה?
מהי משמעות אסיף הפטריות בסוף?