סיפור העלייה של סבתא סופי

אני נולדתי בעיר טומסק שבסיביר וגדלתי בכפר קטן באזור. היה קר מאוד, הפרנסה היתה קשה והחיים תחת השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות היו לא קלים. כשנולדה מארי הבת הבכורה שלי החלטנו אני ובעלי שאנחנו רוצים לעלות לארץ כדי שנוכל לבנות חיים טובים יותר.

על מנת לעלות לארץ היינו צריכים להגיש בקשה במשרד מיוחד בברית המועצות. מהרגע שביקשנו אישור עליה פוטרנו אני ובעלי מהעבודות שלנו ולכן גם עזבנו את סיביר ועברנו לעיר גדולה בשם צ’רנוביץ’ באוקראינה, שם גר אבא של בעלי.

במשך כמעט 6 שנים שבהם היינו מסורבי עליה (כלומר עד שהרשו לנו לעלות לארץ) היינו צריכים להסתדר בעבודות מזדמנות וזה לא היה קל. כשסוף סוף קיבלנו אישור לעלות לארץ היו לנו חודשיים בלבד להתארגן לעליה שלנו ולהיפרד ממשפחה וחברים וגם זה היה לא קל.

עלינו לארץ בינואר 1979.

כשיצאנו לדרך היה לילה וירד גשם. עלינו על רכבת שלקחו אותנו לעיר שאני לא בדיוק זוכרת את שמה, נראה לי ש”ברסטן”, אבל אני לא בטוחה. משם טסנו לוינה שבאוסטריה.

בוינה פגשו אותנו נציגים של הסוכנות היהודית. אכלנו ארוחת ערב משותפת עם כל העולים ושרו “הבנו שלום עליכם”.

כל משפחת עולים החליטה לאן היא רוצה לנסוע. היו כאלה שרצו לטוס לארה”ב, היו כאלה שהחליטו לטוס לגרמניה ואנחנו עם עוד כמה משפחות רצינו כמובן להגיע לישראל וכך עלינו מוינה לטיסה לישראל.

הגענו לשדה התעופה בן גוריון ושם חיכו לנו המון אנשים מהסוכנות היהודית ובניהם גם צבי – אח של בעלי, שעבד באותו זמן בסוכנות היהודית ולכן יכול היה לפגוש אותנו ממש ליד מדרגות המטוס.

שרו שירים של ישראלים והיה כתוב ברוכים הבאים לארץ ישראל. צבי לקח אותנו לחולון וגרנו בדירה שלו כחודש ואחר כך עברנו לאולפן בעיר רחובות.

במסגרת האולפן קיבלנו דירה זמנית עם ריהוט קל (אני לא אשכח את מיטות הברזל שהיו שם) ושם גם למדנו עברית. היה לנו כל יום 4 שעות לימודים.

קיבלנו קצת כסף מהמדינה כדי להסתדר והייתי יכולה לקנות כמעט כל יום 2 ליטר חלב, לחם, קצת גבינה ועוף.

אמנם ארץ ישראל היתה לנו מאוד שונה ממה שהכרנו בברית המועצות וגם ללמוד את השפה היה לא קל אבל אחרי תקופת הסתגלות החיים בישראל היו הרבה יותר קלים,  נוחים וחופשיים.

בהתחלה לא ידענו את השפה והיה קשה למצוא עבודה ולכן גם הפרנסה לא היתה קלה. בהתחלה בעלי, שהוא מהנדס והיה מרצה באוניברסיטה, עבד בסחיבת ארגזי תפוזים ואני עבדתי במטבח בבית אבות, אבל אחרי כחצי שנה בעלי מצא עבודה במקצוע שלו ואנחנו הצלחנו לקנות דירה קטנה ברחובות ולצאת מהאולפן.

בהתחלה הבת הבכורה שלנו, מארי (אמא של אריאל) ממש לא אהבה את ישראל והיתה בוכה כל יום שהיא רוצה לחזור לברה”מ. היא גם נכנסה מיד לכיתה א’ והיתה צריכה לשבת כל יום בכל השיעורים בלי להבין אף מילה וזה היה לה מאוד קשה. אחר הצהרים היא היתה לומדת עברית באולפן. אבל למזלנו היא למדה עברית מאוד מהר ותוך 3 חודשים כבר ידעה לדבר וזה היה עוזר לנו מאוד.

כשאני נזכרת בתקופת העליה שלנו לארץ היא בהחלט לא היתה תקופה קלה אבל לשמחתי הצלחנו להשתלב בארץ יחסית במהירות, למצוא עבודה, להכיר חברים חדשים וטובים ואחרי שנתיים בארץ גם נולדה הבת הקטנה שלנו נטלי, שהיא כבר צברית אמיתית.