הפרח הקסום

בגינה של סבא חיים שיח ורדים אדום ומלא חיים. “איזה שיח נפלא” אומרת סבתא. “גם אני רוצה בגינה שלנו שיח כזה” מוסיפה ספיר הקטנה. סבא אומר ששיח הורדים מבורך כולם מתפעלים מיופיו ומצורתו.

בפינה השמלית בצד, ליד הגדר צומח לו פרח הקמומיל. “כנראה שאיני יפה בכלל” חושב לעצמו. “אף אחד אינו שם לב אלי ואינו מתפעל ממני… חבל שאני לא נראה כמו הורדים, אדום ומלא חיים…” מצטנע הקמומיל.

יום אחד הגיעו לסבא וסבתא הדוד יחיאל והדודה גילה מארצות הברית. גם הם כמו כולם התפעלו מהגינה היפה. גם הם חשבו ששיח הורדים הוא הצמח הכי נפלא.גם הם התפעלו מיופיו ומריחו הנעים. ופרח הקמומיל ישב לו מבוייש ועצוב.

בשעות הערב טיילה הדודה גילה בגינה. “מה שלומך?” שאל דוד יחיאל. “אינך חשה בטוב?”.

“תודה יחיאל” ענתה דודה גילה. “אכן ניחשת נכון… מאז שהגענו אני סובלת מהתקף כאב בטן שאינו מרפה.

“חשבתי אולי אם אשב בגינה ואסתכל על פרחי השיח האדומים היפים ארגיש טוב יותר”.

שוב התכווץ לו הקמומיל בפינתו ושוב חשב לעצמו – רק שיח הורדים הוא זה שמרגיע…

“אבל”, הוסיפה סבתא, לא עוזר לי, וגם ריחו המשכר לא מעביר את תחושות הבטן האיומות.

תוך דקותיים הגיע דוד יחיאל עם מזמרה בידו.

הוא התקרב לפרח הקמומיל המבוייש ואמר בקול. “גילה, אל תדאגי, ראיתי כאן בפינה צמח מיוחד”. הקמומיל לא האמין למשמע אוזניו. “אלי הוא מתכוון”? שאל את עצמו “האם יש תועלת בי ובפריחתי?” עוד לא סיים לחשוב והדוד לקח את המזמרה וקטף עלים מתוך הצמח. אחרי דקותיים חזר דוד יחיאל עם כוס מים חמים ועלי קמומיל חלוטים בהם.

“תודה רבה יחיאל” אמרה דודה גילה. “עכשיו בטוח ארגיש טוב יותר”…

גם דוד יחיאל וגם דודה גילה לא ידעו מי הרגיש באמת הכי טוב מכולם….