קבלן החלומות מהישימון – שימון 1
Copyright © 2015
שימון 1,
האחד והיחיד מביא בסיפוריו נתחיי חיים מהבילים וקרעי בשר פועמים. זיכרונות הנשלפים מניסיונו המעשיר בערבות אילת, בראשי הרים ובמורדות מחשכים. סיפוריו טבולים בדיו החוכמה, בפעיית הלבב ומשופעים בססגוניות של חתול רחוב מסוגנן שעגב למילה,
התעלס עם הדממה וכבש בזעם ובשפע.
שימון הוא איש המעשה האמיתי – רגליו נטועות בעמק הדמיון,
ראשו בהר סדום ונפשו בוערה בעמורה.
ספר הבא מהעבר הדורס ושלוח כחץ מלטף לעתיד בניו לבוא.
המעשיות מגוללות כסיפור של סב לנכדתו – שהביאה לעצמו בעצמו. יישר כוחו !
אמנון יוגד
סצנה
.
זהו, עכשיו ניראה היה שכלו כל הקצין. הוא תפש את אשתו על חם בהתנשקות לחה עצומת עיניים ידיה חפנו את ישבניו בזמן שברך שובבה שלו השתרבבה שם בין רגליה במוקד כבשנה המוכר לו מעתות שהיו יפות לו.
בשקט ובקור רוח שהיה אופייני לו הוא שלף אקדח כיוון אליהם תוך שכיחכח בגרונו. זה הספיק. המאהב הזר חש מוזר, מחטף של סטוץ הולך כניראה לעלות לו בחייו. פתאום המאצ’ו החסון נמצא ממציא טענות של חף מפשע: “אתה מכיר את הייחום שלה ואיך שהיא מפתה, אתה מבין שהיא הבעייה שלך ולא אני. אתה יודע שאם זה לא הייתי אני זה היה מישהוא אחר…” היא שספה בו מבט בוז, הזילות שהפגין כלפיה לא התיישר עם ההיסחפות שחשה אליו רגע לפני. ברם, היא התמקדה בחיים שלה המוטלים כרגע על הכף, ובעצם במוצא פיו של האקדח השלוף. לחיצת הדק קטנה ויהיה פה מוות. היא הייתה צעירה מכדי שתהא חייבת את חייה לתחושותיה המיניות הסוחפות.
“תראה, זה לא מה שאתה חושב. אם קרה כזה דבר אז כניראה שקרה משהוא בנפש, משהוא שיש לבדוק בינינו ואולי לפתור ולשפר, לא יתכן שתהיה נמהר כמו כל חם מזג ותעשה צעד שעליו תשב בכלא כל חייך, היכן כל ההשכלה והאקדמיה? ובכלל… מה יהיה עם הילדים? מי יגדל אותם?
הבעל המשיך לשמור על קור רוחו תוך שסובב את האקדח בפרסה ותחב אותו עמוק לתוך לוע הפה שלו עצמו. זהו! היה מספיק במה שהוא ראה ממש לנגד עיניו ובמוכח. נדמה היה שחייו נמעכו לבלי הכר. נראה שהוא הולך לקפח את חייו, שהרי איך יוכל לחיות וכל מה שהיא הייתה בשבילו יהפוך להיות המת שבתוכו…
“לא, אל תעשה את זה, כלום לא שווה את החיים שלך. אתה צעיר והחיים מבטיחים לך כל כך המון, איתי או בלעדיי. אנא אישי בוא נחזור הבייתה, הכל יהיה טוב, הרבה יותר טוב…”
באותו קור המזג שנשמר בטבעיות, פשק האיש את שפתיו ובשנייה אחת קטנה כשהיה הזוג, שייחומו נקטע באחת, בטוח שהנה מתאבד האיש… באותה שנייה נשמע רעש שהזכיר נגיסה טובה של מחטף קריספי…
האיש לעס את אקדח השוקולד שלו. הטעם שבפיו נחשב לו יותר ממחזה ההישרדות שהזוג מולו הפגין תוך שהפקיר את כל מה שהאמין בו.
***
פעמים קרה שעם הדלקת הטלוויזיה, נפלתי על סצנה בסרט, כך סתם באמצע שום מקום. והיה בה בסצנה דיי ואף יותר כדי לרתק אותי. כמו הסצנה ההיא שלמרות שפע השחור לבן בו, הציף בי צבעים רבים בדמיון…
גם לנפש ‘קיבה’ משלה…
.
ימי אילת של 1995 ואני מנהל הקמה של 91 קוטג’ים, ראשון על אדמות ‘שכונת שחמון’ הידועים היום לתפארת העיר. מעבר להנעת העובדים והקבלנים הייתי מנוי על מילוי נספחי בחירה של סטנדרטים כדוגמת גווני פורמייקה לארונות וקרמיקה. הנה כי כן הגיעו תחת כבוד זוג מחוייט. למראית היו הם זוג יונים טבולים בעושר רב. מהחלון ראיתי איך האישה החנתה את המרצדס האדומה עם הגג המתקפל ממנה יצאו שני בני הזוג בואכה אליי. הבושם שהרווה את נחיריי שוחח דואט מדהים עם יופייה כי רב.
מול דוגמאות הגוון חרצה האישה לבחור קרמיקה לבנה לרצפה. לאחר שמילאנו את הטופס המחייב נמצאתי מסביר לה את חומרת הבחירה: הגוון הבהיר יבליט כל נטיפה תועה של מים וכן שיער ושאר מרעין. והרי את לא מתכוונת לשמש את הריצוף אלא שהוא ישמש אותך, בפרקטיקה נבונה. היא דיברה על יופי ואני עניתי על שילוב בין מראה לשכל: את הרי לא תסתובבי בבית עם סמרטוט על החגורה, ותהלכי מכופפת…
זה עשה את שלו, היא שינתה את הגוון ל-אפור וחתמה. בעלה היה כל העת הזו נפול-סנטר, ואז פתאום פתח את לועו: מה קורה לי פה?! בבית אמרתי את זה אלף פעם! מילא דחית אותי, אבל מה השתנה כעת!? למה הדברים מפיו של האיש הזה משכנעים אותך? אני הרי הבעל שלך, רק עכשיו קניתי לך מכונית ואת הבית הזה והכל… נסער ביותר עזב את המקום, לא לפני שהפגיש את כנף הדלת עם מסגרת המשקוף והרעיד את מכולת המשרד אשר באתר…
היא עמדה מולי רגועה, כאילו רגילה להתפרצויות כגון דא: הוא לא מבין הטמבל הזה. הוא לא יודע שאישה אמתית, זקוקה קודם-כל למרצדס בלב, ורק אחרי אולי ב…חניה.
הוא לא הבין, אני כן.
רישיון להרוג.
.
ימים של תחילת ה-90′. אני נשוי אך באהבה יתרה לקריירה הנדסית. זו הייתה נחמת המעט בחיי נישואיי הרדודים. שהרי העיסוק הכל-כך מיוחד נעשה גם מרתק כתחביב וגם כפרנסה יתרה. ‘הנדסאי בניין’ הנו תואר התלוי בין טכנאי למהנדס. רק ראש עם יומרות יוכל לתפקד כ-מהנדס לכל דבר לבניין עד גובה חמש קומות. זאת תוך אפשרות קבילה לחתום על אחריות הנדסית.
בדיוק שם אני הייתי על זנב האריות, למרות שבענייני שועלים מאום לא חסר בי.
הבנתם על רקע הנ”ל את הלהיטות, ואכן נמצאתי עובד משרה מלאה פלוס כמנהל הקמה של פרויקטים ורק אחרי צהריים הגעתי הבייתה אל משולש התפנית לאכול-לישון-להתקלח. אחרי כל אלה נמצאתי משחר טרף לתכנון וילות של לקוחות להם תכננתי בתים. המכלול היה ענף וכלל פגישות עם האדריכל והלקוח סכמות חישובים סטטיים ושרטוטי רפידוגרף של פעם. זה עוד לא נגמר עד שנגמרה בניית השלד על פיקוח היציקות להם נמצאתי בועות של בריחה מעבודתי כשכיר. כל כך מרתק, אך מן הסתם להצלחה שכזו נלווית בצידה גם שכרה אשר בנתה אותי – באחריות משפחתית נאותה.
שינה הייתה סוג של בזבוז זמן, והוא היה על משורה. כך נעתי ועיניי גזוזים תדיר מן חוסר השינה. ברגעים של נסיעת רכב ועייפות השתלטה עליי, חשתי ראיית כפל וראשי נשמט. מצב שכזה עשה לי להאט ולרדת לשוליים. שם נהגתי להוריד את משענת הכיסא ולישון קמעא. מניסיוני הספיקו לי גם חמש דקות בם המוח קיבל את מנת הדחף שאפשר לי לשעוט קדימה. עד אשר יום אחד…
ביום ההוא, שמעתי תוך שינה בצד הדרך נקישה של הוישר על הזכוכית. נייר של רפורט היה כבר מקופל שם. פני שוטר קשוחים נשקפו מהחלון. נמצאתי יוצא להסביר פנים: עירנות חשובה לבטיחות של נסיעה! למה לרכב מתוקל מותר לרדת בכל מקום, וכאשר הנוהג מתוקל עייפות או חולי, יהיה זה אסור?! תחנה היכן שמותר, ענה. ודיבר על תחנת ריענון או של תדלוק. אבל… עד תחנת דלק אני בסיכון לגרום תאונות ואני עושה כדי למנוע.
אפס, השוטר כבר התרחק וגם אם שמע אותי מעבר לכתפיו היו הם דברים לרוח. תקנה 23 קוו נטוי א’ אסרה הורדה של רכב מהכביש בדרך שאינה עירונית, למעט אם הרכב מתוקל. הקנס היה סכום משמעותי אך עבורי – של מה בכך, העניין היה בכך שאני נמצאתי בנעליים של ‘משנה את העולם’. התקשרתי למועצה למניעת תאונות והם הסכימו אתי בכל פה, כי אכן ‘אין מותר מכונת הרכב מן מכונת הגוף הנוהג’ וכי אם הנהג פתאום אינו כשיר יהיה זה זהה או אף חמור מן מצב של רכב מתוקל. כך הצטרפו לעודד אותי עיתונאי של עיתון ארצי במדור רכב, וגם כתב מקומון נחשב, ואני ביקשתי להישפט. במכתב לשופט רשמתי מילים לשכנע על האבסורד בעניין. אף ניפחתי במימדי פתוס את עניין זכות הציבור לתיקון התקנה.
הגעתי לבית המשפט חש כמו מי שהולך לעשות מהפך אמתי. לי ולכל מועצת העייפים הנוהגים או כל אשר חש כאבים עזים מכדי לאחוז בהגה.
עמדתי. השופטת הייתה במין סרט נע של שפיטת תיקים בהם נפנפה החלטות מהחלטות שונות: אתה! אתה למעשה מצהיר שאתה נהג מסוכן, ואני אמורה לשקול את שלילת רישיון הנהיגה שלך לחמש שנים, לכל הפחות…
אוזני דמיוני שמעו את ה-פיסססט של האוויר שיצא את הבלון הענק שיצרתי קודם הגעתי. כל הנוגעים שהבטיחו הגעה לא הגיעו למשפט, במיוחד נעדר עורך דין מהמועצה למניעת תאונות. נדמיתי לדון קישוט השדוף, עטוי את שריונו החלוד ללא כל נושא כלים וטחנות הצדק אשר אל מולו עושות לי רוח…. של צדק, כאילו.
לא… כב’ השופטת. אני… פשוט מבקש לשלם את הקנס בתשלומים. אני… נמצאתי מקשקש כדי להציל את חיי. שהרי נטול רישיון נהיגה במקצוע שלי נחשב ל-מת!
לזה אתה לא צריך אותי, גם למזכירות הם יטפלו בכך, פסקה והכריזה: התיק הבא!
.
כאשר הייתי ילד קטן,
חרטתי עיגול באדמה,
וחילקתי לשני חצאים.
והייתי אלוף נצחונות,
במשחק הטריטוריה.
דוקר לו סכין בגזרה,
להב כבשה לפי זווית.
בגרותי הייתה זהה,
סימנתי וגם כבשתי.
כיבושים – סיפור חיי.
היום אני כותב מילים,
ל-חודם אולי, באדמה
שוב אחרוט.
אגוזים ו-שיניים.
.
סיפרו על שניים שהיו בני אותה כיתה ביסודי האחד קנון והשני נחשל. בבגרותם גדל הנחשל להיות קבלן בניה עשיר ואילו הקנון שכיר שבקושי גומר חודש. שאל הקנון לפשר סוד ההצלחה: תראה, ענה הנחשל. זה פשוט, אתה צריך שנה להיות נוכל. טוב, אמר הקנון. ואז… מה הלאה? זהו שאתה תתרגל.
מדברים על תחילת שנות התשעים, בם שימשתי מהנדס חברת עפר וסלילה גדולה בה נעשיתי מנהל של שלוחת הבנייה החדשה. כך הייתי בקשר יום יומי עם הבעלים. איש פשוט מאוד, המדבר עם טעויות לשוניות. תמיד ידעתי לאפק לבל אתפרץ בצחוק מול פניו. היכרותו עם דוד לוי בן עירו ‘קירב אותי לצלחת’ והוא היה בנקל לחברה משכנת, המקבל הקצאות שטח ממשלתיות למכביר לבנייה רוויה.
השיחות בין הבעלים לביני היו צפופות ונעשה שהתרגלתי לאופן דיבורו. כתב החרטומים שלו היה בעייתי לפיענוח גם עקב טעויות הכתיב המצחיקות.
בערב למשל כשהתקשרתי, היה מבקש שאתקשר עוד 10 דקות כי… “אני צריך להשין את הילדה” …להשין! ועוד כהנה מטבעות אמירה. הכל טוב ומיטיב לצוחק.
ככה, עד אשר יום אחד, בו מיהר מאוד להתראיין באולפן טלוויזיה בשידור חי. הבוס עצר ליד משרד האתר וצעק לי מתוך המרצדס הבוהקת שחור: תפתח טלוויזיה בשעה חמש. האיש היה יו”ר ארגון הקבלנים של מחוז צפון. והוא נקרא לדבר שם עקב משבר ויזות בענף הבניה.
פתחתי. אני מדלג על רקיקי טעויות כמו ‘שתי פועלים’ ושאר ירקות. המראיין ניסה לתקן וגרם מעקשי מבוכה עד שפסק מכך, ואז מיודענו דיבר קולח.
זמנו כאייטם עבר, והמרואיין נדחף לבקש להוסיף אמירת -משפט אחד קטן: אני רק רוצה להתנצל על שהשפה שלי לא מרוהטת…” אמר וגמר על ההלל.
דברים שרואים מ-שם.
.
ימים בם גרושתי הייתה אשתי, אני אז צעיר בן 36. זמנים בם עוד יכולנו לגשר קטבים באי ההתאמה הזוגית. בחרנו לטוס לטיול בן חודש לארה”ב. ‘נתור’ הייתה אז שם-דבר, שם נרשמנו. המחיר היה יקר בהתאם ליוקרת הטיול.
כך הגענו למפגש של תאום מוקדם. המדריך היה צעיר וענייני. זוכר ששאלתי: אתה מביא את אשתך? לא, ענה הוא. אני משלם חצי ונהנה כפול. כבר אז חשתי את חוש ההומור המחייה, הדרוש לתפקיד מעין זה. הכל נשמע מושלם, אך אליה וקוץ בה. באולם התגודדו זוגות של מבוגרים בגילי פנסיה שלהשישים פלוס. התלחשנו אשתי ואני: יא וואלי איך אכלנו אותה. לא הוזהרנו והנה אנו מלווים “מסע גיבוש של בית אבות”. חושבים על אופציית נטישה והנה הגיעו זוג אחד חייכני וצעיר, הם ישבו לידינו והתחברנו לומר: נצא ונעשה לנו טיול מדהים. שני הצעירים היו הדדית – עוגן חברתי בטיול ההוא כנגד החשש מהגריאטריה שמילאה את המקום.
נחתנו בניו יורק והנה משימות הספק של כיבושי יעדים, כל יום ורשימת האתרים לביקור. ככל שהעניין חלחל לאט מצאתי לי בין המבוגרים את רובם ככולם אנשי רוח ועשייה. כמו אלוף צבא מנכ”ל בכיר ב-בזק ועוד. רובם ככולם בדימוס. נמצאתי שואב מן עושר הידע והרוח במוחם הנובע מנסיון חיים עתיר הפרויקטים. שם ינקתי חוויות שמיימיות. גם האישה אשר הייתה עימדי נמצאה עם שפה משותפת עם נשים רבות ומיד היה ברור כי העוגן בעליל הפכו הם בעצמם, ובהחלט לא הזוג ההוא אשר נעשה כבר בימים הראשונים לקר ומנוכר. גם מבחינת כושר, היו המבוגרים מטיבי לכת ופעמים נמצאתי מדדה אחרי כושרם כי רב.
כך ואחרת המחישה המציאות בעליל חוויה סמויה, במיוחד מעצם מהפך של החשש שפשה בנו. יצאנו נשכרים שהרי תמיד העניין במכמני חו”ל שווה יותר עם האנשים הנכונים.
“מ-זקנים אתבונן” מילים של תהלים. הטיול ההוא שינה בנו הרבה, מעמדת התוסס אך סקפטי נעשינו פתוחים לשאוב הון המון של מגע חווייתי.
יום של דייט.
היא כל כך היסטוריה, אולי אף ארכיאולוגיה. אף את שמה איני זוכר. אך מה חשוב שמה, אם את הסיפור שלה, אזכור? הנה כי כן גם אספר. נקרא לה …אתי.
ימים של סיום לימודי תואר. ואני כבר עשרים וחמש. מגשש את אופק התעסוקה שלי כהנדסאי בניין. ידעתי שעליי להתחיל מן תחתית הסולם ולשרטט תכניות. אך ארגז הכלים מכיל כמעט הכל כדי לקבוע את ממדי החוזק הרצוי בכל פריט של מערכת האלמנטים המהווים בניין. כך שהשמיים הם הגבול, בו זמנית אני גם רווק וצעירים של הזמן ההוא היו על חוד פרקם להינשא, אם לא נישאו כבר. כך שגם אני מן הסתם מחשב את הדרך אל משפחתי, בתחתית הסולם הזה מוצבת חיפוש של אהבה, או יותר נכון המיועדת, הלוא היא ה-‘אישה’.
אתי הייתה נערה בת תשע עשרה לערך. גיל השקול מבחינת לחצי הורים לנישואין כמו גיל העשרים ותשע של היום. אני זוכר איך עשה לי המבט הראשון בהיכרות עמה פיק ברכיים משולב בהחסרת פעימה. היה מובן כי היא פנויה וכי מצאתי חן בעיניה. לפי שיחתה הנענית לי הבנתי מיד כי היא רוצה בחברתי וכבר כיוונתי מיד גבוה וצפונה ואף צלפתי. לא יהיה סתם דייט, אנו ניסע לירושלים.
בוקר שבת. זוג חברים נחשב של ימי האז כבר ברכב שלי. אני אומר ‘רכב שלי’ ויודע לציין: פיג’ו 404 אוטומטית היא כיום רכב אספנות. אך אז עלותה הייתה כמו של דירת פריפריה חדשה בעירי. כלכלת האז הייתה קלוקלת לי, שכן למה שאקנה דירה? והרי קל וזול כ”כ לשכור. אבל רכב בו תלויה תרבות הפנאי…? חיכינו על סף הבניין בו היא גרה, והנה היא יוצאת אלינו. ג’נטלמן כמוני, יצאתי את הרכב לפתוח לפניה את הדלת הקדמית והיא התערטלה לשבת, מנידה מבט תודה למחווה. סימנתי לעצמי כי אלו עניינים קטנים, בטלים כמעט, אך כנראה מאוד נחשבים. מכל מקום הבן שלי, מאחר הנשף יכנה את האקט כ-חנוני.
הביטוי LILLA, היה שם של פרח הניבט כסחלב נחשב. המילה מקורה בערבית בשפת מוצאי, והיה בה להגדיר נערה צעירה ויפה כפרח ההוא. ואכן למן הגבעול היציב השזור בעלים מוריקים – כך נצפה גוף הגיטר. במותניים הצרים המתפתחים יפה גם למטה אל שלופי רגליה, ובוודאי אל מעלה בית חזה המרמז על שני זקופיה הסמויים להפתיע, לעת יפציע הזמן את המועד. ובכן ענייננו בגבעול העולה כצוואר לשאת את כותרת הפרח על מבנהו, הלוא הוא הראש. אתעכב על יפי פניה ובן עיניים חכמות. הכל היה מושלם בעיקר שפתיה שעשו לי לחשב את הספירה לאחור: כמה אתאפק עד אשק לה ואמיס את מסתי…
שיער המשי גלש עד לכתפיה דימה מסגרת אומן לאמנות כלואה. וכמו הפרח המדובר איני פוסח על הניחוח. נעים מאוד, הוכרזו ברכב שמות של החברים. מה נעשה היום? הטיול יהיה לבית ג’לה ליד ירושלים. ויכלול בעיקר נופים משכרים. מנזר נוצרי שם מייצר יין מיוחד שאף הוא מן הסתם, משכר. צהרים נאכל במסעדה ערבית עסלית על האש. הכל הצטייר כשדרוג של ‘סתם טיול’ של ימינו ב”שוק מחנה וכותל”.
הדרך חזרה הייתה מרננת, כאילו הדרך חגגה את הצלחת הטיול. מבחינה רומנטית היו הביישנות הטבעית וגם האיפוק המלומד -לחבור יחד, לי היה חשוב לשוחח יותר כדי להכיר. נגיעות רומנטיות היו פולשניות בעיניי. מאידך הליכת דרך חלקלקה דרשה אחיזת יד, אשר ילדה אחיזת ידיים גם במישור, וברגע של חטא נענתה לי כאשר הקפתי יד למותניה. שם חשתי את גופה נצמד משהוא. הייתי אופטימי. כאשר הורדתי אותה ליד הבית קבענו לצאת לקפה של מוצ”ש. ההבנה הייתה כי סרט לא יתאים להיכרות, כתף אל-כתף יהיה מנוכר מידי לשלב ההתחלה. חזרתי לרכב, שם מבטי הקריצה של זוג החברים היו כמו אומרים: ‘שיחקת אותה’! חשתי כמו לבדוק בכף ידי אם אכן תפסתי את הביצים של אלוהים…
מוצאי השבת היה קרוב מאוד והיה לי זמן לנוח קלות ולהתקלח. מילא אני גבר. אבל היא אישה ומוכנות של אישה אינו פוסח על מאום. היא הפליאה וירדה בשעה שקבענו והילכה על השביל בואכה הרכב כנערת מסלול, בשמלת מקסי כהה עדויה תכשיטי אופנה. אני זוכר איך ניערתי את הראש מן הרגע שדימה לי אותה ב-לבן. איזי מן, תירגע! סיננתי לעצמי. ברכב אמרה, עת נשקתי באבירות את קפל אצבעות כף ידה המושטת, כי התגעגעה! געגוע? נמלאתי צהלה כבושה. הן רק הורדתי אותה לפני שעות מטיול היום וכבר צברה אליי געגוע. כמה יפה היה לשמוע, ולו מילה אחת -שיש בה המון עבור המחשבות. חשתי סוג של מיכל דלק באוקטן גבוה התואם חללית, ופניה אל המאדים.
על הדרך, הובכתי מעט מן השי ששיגרתי להוריה. היה זה בקבוק יין מעולה ויוקרתי אותו קניתי ביקב הנוצרי. היין מסתבר הוא יין נסך ואינו כשר לפי דת היהדות. על זה לא חשבתי. גם לא ידעתי מאום על אדיקות הוריה. גם היא לא ידעה לקשר את דקדוקי הדת בעניין: העיקר הכוונה, אמרה היא וצדקה. לעצמי סימנתי כעניין של סבירות: מי שחינוכו במידות של דת, חזקה שחינוכו טוב, היינו, ילדה טובה מבית טוב. לך תדע. שנינו אחוזי ידיים, מהלכים אל בית הקפה אליו כיוונה אותי. מכר שחלף על פניי, חזר והתעכב לומר שלום, תוך מבטי צד מקנאים, כאומר: וואלה! איזה יופי מקשט לך את החיים… סאחה.
ברי היה כי לו הייתי לבד, וודאי לא היה פונה אליי. הגענו. בית הקפה בכיכר היה הומה אדם, צעירים כמונו בעיקר. נמצאנו ליד שולחן במקום שקט יחסית וכבר היא ישובה נינוח, חוככת איזו עוגה להזמין. שיחה של מה בכך וההזמנה כבר נלקחה לדלפק ואז יד זרה על כתפי מאחורי, ומולי מבט אחוז בעתה של הנערה. מיד ניתן היה להבין שמצבי נבוך מאוד אם לא –ביותר: אתה עכשף תבוא בחוץ, אני יש לי דיבור אתך! מותר לקורא לדמיין את הסצנה המפחידה הזו. ערס עם חולצה עם צווארון זקוף, שיער כרבולת עם פאות אלביס, פנים מצולקות של ספק פצעי בגרות –במקרה הטוב. שפת הגוף הייתה חמורה: אמירות קצרות נלוו בתנועות חדות ומאיימות. היד על הכתף הייתה צביטת עצם כואבת שאינה מכוונת לדו-שיח מושכל. האצבע הפוקדת לצאת החוצה נגעה כמעט בקרנית האישון.
אתי ניסתה לומר לו משו כמו: הוא לא עשה לך כלום… הוא הקשיח לה מבט: את תשבי פה, בך אנ’טפל אחר כך! היא הסבה אליי: לך אתו, שלא יהיה פה בלגן!. קמתי ממקומי הולך עם הבחור אל מחוץ למקום. חושש מתיגרה לא לי: צ’מע, נבח עליי. אני כמו הבעל שלה! אתה נגעת בה? רק תגיד לי שנגעת בה…! המעמד היה מביך: יד שמאל שלו לוכדת את עצם כתפי השמאלית, כף ידו בכיסו בוחשת בפעולה חשודת רע. מבטו נוקב בי וחושד.
תקשיב, אמרתי כמי שסוגר עניין: אני הולך. אין בינינו כלום, תשאל אותה! פניו האדימו: אז מה הסיפור ש’ך? אני הולך! הפטרתי. אתה לא תראה אותי יותר…! בינתיים ידו הרפתה מכתפי, וסייעה לו לקפל את להב הסכין שהוצאה מכיסו מבלי משים: טוף תעוף שא’נלא יחתוך אותך…
זהו, סוף הסיוט. את הנערה לא ראיתי עוד. הציור הצטייר לי בעבורה רע. היא מפוחדת בקשר כפוי ומאוים. גם אם הקשר בסוג של סיומת, אסור לה לבנות לה חיים אמתיים הנכונים לה. חישבתי כי אולי שימשתי לה מכשיר כדי לגרות לאקס שלה קנאה, כדי להציג מולו מצג של מי שהסתדרה מיד לאחר הפרידה. “מכשיר” בתפקיד של בשר-תותחים. אם אכן כך היה, אז יכולת המשחק שלה היה בעיניי ראוי לשבח. ספקולציות סרק, שהרי אין לאן ללכת עמן.
כל כך מוקדם בצעירותי סימנתי לי שגם אהבה ממבט ראשון יכול ויכון לה תוקף למשך המבט הראשון. על מאום אין לבנות אופק. הדרך תמיד תחכים יותר מכל אדם המהלך בה.
בקשיש.
.
זה היה מצמרר ומקפיא דם כאחד. ולו מכוחה של שאלת ה …מה היה קורה אילו?
אילת 1995. צ’אטין היה קבלן כוח אדם שסיפק ארבע מאות עובדים. לאחר שנתיים של הקמה סיימנו אתר בנייה גדול בניהולי, צ’אטין הגיע להיפרד ומסר לי קלטת: תקשיב לזה כשתהיה לבד.
כבר מתחילת העבודה עמו, הפציר בי לבילויי ערבים משותפים. עניין שתמיד נדחה מצדי בהתחמקות קשוחה. הוא ניסה להסביר כמה בודד הוא בריוויירה האילתית שעבורו היא ניכר. הסברתי לו את ניגוד העניינים: אם נתחבר, לא אוכל לתפקד מולך! לשווא המשיך צ’אטין ללחוץ ולא ידע ליאות.
כך היה עד אשר הפעמון הפתיע בביתי. צ’אטין ניצב: שאכנס? שאל, כרגיל באנגלית באקסנט טורקי. הוא לא המתין לסירוב והפציר: רק טורקי קטן, …תהיה נחמד.
הייתי אדיב, תוך שהסכמנו כי מגע אישי – לא יקרה יותר.
טרם נגענו בקפה והאיש שלף מדש החליפה מעטפה. עיניי היו תמימות ושואלות. בקשיש! ענה. מילה בטורקית, אני תמיד נוהג לתת מענק מההיקף למהנדס הראשי, אות הוקרה על שיתוף פעולה. יהיה עלבון אם תסרב! עודנו מדבר והחפיסה נחשפת. בלוק שטרות ירוקים בערך המאה גרמו כמעט למענה של הגשמות.
התעשתי: לא אקח לי! אך לידך אדווח למעביד שלי, זה יגיע אליו כהנחה נוספת לחוזה. האיש נעשה כמי שעולמו נחרב: בשום אופן לא! ענה. אני מעדיף ללכת – כאילו לא הייתי פה! ככה טוב, הפטרתי. צ’אטין אסף את ה”ניירת” והלך לו.
הוא כבר בטורקיה ואני שומע את השיחה ההיא. בסוף השיח המוקלט דיבר אליי צ’אטין בחום, כאילו הוא מולי: הבוס שלך דרש להעמיד אותך בניסיון. לטענתו אמינות יש להוכיח מעבר לדו”ח אבחון ההשמה. מבחינת העניין שלי, תבין. זה היה תנאי עסקי לפיו קיבלתי פרויקטים נוספים.
מיומנות ואמינות הם אופי מנצח, סיים. כולם יודעים כי שיחקתי טוב את המשחק שלהם, אבל אצלך, הכל היה לגמרי אמיתי!
כאמור, זה היה מצמרר ומקפיא דם כאחד. ולו מכוחה של שאלת ה …מה היה קורה אילו?
מעניין מאד
Published: Jun 3, 2015
Latest Revision: Feb 15, 2017
Ourboox Unique Identifier: OB-54435
Copyright © 2015
Skip to content