לב אוהב ונשמה חמה

בתחילת השבוע, ביום שנראה לי מושלם למדיי, קמתי, הבטתי דרך החלון וחשבתי לעצמי: “איזה יום יפה! כדאי לנצל אותו ולצאת להליכה רגלית.” לא שמרתי את הרעיון לעצמי ורצתי מהר למטבח, אל אבא, שרחץ כלים. “אבא” קראתי, הוא הפנה אליי את פניו הקורנות מאושר. “אבא, היום הזה כל כך מקסים, בוא ונצא להליכה רגלית”. אבא כמובן הסכים, כי הוא האבא הכי טוב בעולם. במהירות טסתי לחדרי והתארגנתי

תוך כמה דקות. התקדמנו שנינו, אבא ואני, אל עבר הדלת. יצאנו מהבית וסגרנו את הדלת בשקט, כי לא רצינו שגליה אחותי הקטנה תתעורר.

שמחתי לטייל עם אבא. כיף לי לטייל אתו. הוא כמו מאגר גדול, שבין רגע הוא מוצא את התשובות לאינספור השאלות שאני שואלת. בטיול אני    לומדת מאבא הרבה מאוד: על בנינים, שכונות חדשות ואת הסיפור שמתחבא מאחורי כל מבנה ומבנה.

טיילנו בעיר העתיקה וראינו את המבנים הישנים של התורכים, כמו למשל תחנת הרכבת הישנה, או מגדל המים. כמובן, שאבא הראה לי היכן הוא התגורר כשעלה לארץ, אז ביקרנו גם במרכז הקליטה. לפי דעתי, הוא נראה כמו בית נפלא לעולים חדשים. טיילנו ונהנינו מאוד ביחד, לא רציתי לסיים את הטיול. עצרנו, דיברנו לרגע ואז החלטנו, שנמשיך ללכת עוד זמן מה ולאחר מכן נשוב ונחזור הביתה.

לפתע, לאחר כמה צעדים הגענו לשביל מוכר. לא זכרתי מהיכן זכורה לי הפינה ההיא. קראתי את כתוביות השלט שבמקום: “רחבת יציאת אירופה”. השם הזה הדליק אצלי נורה… רציתי לדעת עוד לכן, משכתי את ידו של אבא אל עבר השביל, ולאחר שניות ספורות נזכרתי: “זהו הרחוב בו גרה מרים המטפלת שטיפלה בי לאורך השנים כשהייתי קטנה”.

עצמתי עיניים לרגע ונזכרתי שבכל יום בשעות הבוקר היינו יוצאות לטייל כאן, ברחבה. בשעות האלה הפרפרים היו מלטפים את פניי, הציפורים מנגנות שיר לאוזניי והשמש מלווה את מרים ואותי.

באחד הטיולים שלנו בבקרים, פגשנו אישה שככל הנראה מכירה את מרים. היא הסתכלה בי באושר ומחאה כף בשתי ידיה. היא המשיכה להתבונן בי עוד דקות אחדות ולאחר מכן שאלה את מרים: “בת כמה היא, הילדה?”.

אני מיד פציתי פי ואמרתי בקול נעים ומתקתק: “בת שנה”.

מיד האישה נשענה לאחור והסתכלה בי בהשתאות. היא לא הבינה כיצד אני יכולה לדבר כך, כשאני ילדה כל כך קטנה.
האישה העבירה את מבטה למרים שלא החביאה את שמחתה, אלא להפך, הייתה שמחה, מאושרת וגאה כפי שלא הייתה מעולם.

 זאת שמעתי מהוריי כמה שנים מאוחר יותר.

* * *

פסעתי עוד כמה צעדים וראיתי ממולי את ביתה של מרים ומיד רצתי אל השער, מלאת תקווה לפגוש פעם נוספת את המטפלת הנדירה הזו. הבית נראה בדיוק כפי שאני זוכרת אותו מהזמן, שעוד הייתי בו: שתי מדרגות מרוצפות באבנים חומות נטולות מעט מצבען, עץ הזית שהניב זיתים בעונה הזו, איקליפטוס שמתנשא אל על וגפן שמטפסת על נישת ההפרדה. מאחוריי השער היו לבנים מרוצפות שעליהן הייתי משחקת עם מרים או שרה שירים אתה. אני מתגעגעת לזמנים ההם!

לפתע, התגלגלה מהעין שלי באטיות דמעה עגלגלה ומלאה. היא חלפה לי על הלחי והשאירה מאחוריה שובל רטוב עד אשר נפלה ונבלעה לה באדמה החולית.

* * *

ממולנו, שער לבן נפתח, וממנו הגיחה אישה מבוגרת לבושה שמלה כחולה עד מתחת לברכיים, ונעליי בית חומות פרוותיות. שערה הלבן קצוץ ועל פניה קמטים המסגירים את גילה המופלג. היא התקרבה אליי בצעדים אטיים, הסתכלה עליי בשתי עיניים מעט גדולות וחומות, שלכאורה רמזו לי שראו כבר הכול. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותה: “איפה מרים? היכן היא?” מיד כשהעליתי את הנושא, עיניה נעצבו ופנייה נפלו אל האדמה. היא הזמינה אותנו להתארח בביתה הצנוע. גררתי את אבא לבית האישה למרות שלא כל כך חיבב את הרעיון של להיכנס לביתה של אישה זרה.

נכנסו לביתה, שנראה מעט קטן, והתיישבנו על הספה החומה בסלון. האישה הנחמדה כיבדה אותנו בתה לימונים וריבת שזיפים ואחר התיישבה גם היא על כורסה רכה מולנו. אמנם, ריבת השזיפים שלה מופלאה, אבל אני חיכיתי בכיליון עיניים להסבר אודות מרים, שכל כך סקרנה אותי באותו הרגע.
לאחר, שהתכבדנו ונהנינו, נשמה הגברת עמוק ואחר כמה דקות פתחה: “אני מניחה שהגעת לבקר את מרים…” ואז עצרה מלדבר ושקט התמלא בבית.

אחרי דקתיים המשיכה: “באחד הימים, באה מרים אליי לביקור, כשפניה מוארות משמחה והיא מחזיקה בידיה אלבום מהודר. באותו החודש, לא היו לה תינוקות לגדל, לכן, היה לה זמן פנוי לשתות תה או לבקר את שכניה. היא התיישבה על הספה, שאת יושבת עלייה כעת, חמודה”, פנתה אליי. “היא נהנתה מהכיבוד, שהגשתי ופתחה בפניי את האלבום בזהירות רבה, הושיטה אותו אליי ואמרה: ‘כל תינוק, שנמסר לידיי לגידול, צילמתי ושמרתי את תמונתו באלבום התמונות שלי. הוא, אמרה והצביעה על תמונה אחת, רופא בצפון הייתה אומרת ומרימה את ראשה בגאווה. ‘וההוא, חייל בצבא, כל שבוע מתקשר לשאול לשלומי’! כעבור כמה דפדופים, עיניה נצצו והיא נזכרה: ‘את רואה את היפיפייה הזו? את יודעת כמה מתוקה היא הייתה? ‘החמודה הזאת, הו, היא משהו מיוחד, למדה פסיכולוגיה כיום עובדת כיועצת בבית ספר יסודי ולא מזמן התחתנה…’ וחיוך רחב מאוזן לאוזן נשרה על פנייה. ראיתי על פניה הבעת אושר ושמחה. היא נקשרה מאוד אל כל התינוקות, שגידלה. זה היה קשר לבבי ולא התשלומים של ההורים הם אלה, שבשבילם טרחה ועמלה. היא הייתה מאוד נרגשת והביעה במילים את געגועיה לתינוקות, שטיפלה בהם, שכיום חלקם כבר גדולים.

“לפתע”, המשיכה האישה לספר “היא לא חשה בטוב. פנייה החווירו ואצבעותיה לא נעו. אט, אט עיניה נעצמו והיא איבדה את ההכרה. נטלתי מהר את שפופרת הטלפון וחייגתי למגן דוד אדום, שישלחו הנה אמבולנס מהר.

תוך כמה דקות ספורות הוא הגיע ולקח את מרים לבית החולים.
הרגשתי המומה ובודדה. על הספה פרצתי בבכי במשך לילה שלם. כשהתעוררתי, למחרת, הבחנתי באלבום, שככל הנראה נפל מידיה של המסכנה ברגע האחרון. בזהירות הרמתי את האלבום ושמרתי עליו היטב כדי להחזיר לה אותו, אבל היא לא הופיעה יותר. דאגתי מאוד למרים. אך, לא יכולתי לבקרה משום שאני זקנה ולא נוהגת לצאת מביתי. מהשכנים הבנתי כי מרים עברה ניתוח קשה בבטנה ועקב סיבוכי הניתוח היא נפטרה. זיכרונה עדיין יישאר עמוק בלבנו”, סיימה הזקנה ודמעותיה טפטפו כגשם על השטיח האדום והבחנתי בן רגע, שגם עיני רטובות מדמעות, שמחכות לפרוץ מתוכי אל החוץ. עד מהרה הן זלגו להן במהירות והרטיבו את צווארון החולצה, שלבשתי. שמתי לב, שגם אבא היה עצוב ולכן שתק.

הרהרה הזקנה: “אולי”, מלמלה, “אולי, אתן לכם את האלבום? איש לא חיפש אותו עד היום. גם תמונותיהן של בנותיך מתועדות כאן”, פנתה לאבא. “כך אדע, שהוא נשאר בידיים ראויות ואמינות.” אני רציתי מאוד מזכרת ממרים היקרה, אך, אבא לא הסכים בשום אופן. הוא טען, שאלבום זה הוא חלק ממרים, הוא מספר על רגעי אושרה ומן הראוי, שמשפחתה תחזיק בו.
– “אני אשתדל לאתר את אחד מקרוביה של מרים ונעניק להם את האלבום,” אמר אבי. נפרדנו מהזקנה האדיבה ושמנו פעמינו הביתה. הגענו. רצתי לחדרי וכיסיתי את ראשי בשמיכה. בשקט, מבלי שאיש ישים לב פרצתי בבכי.

כעבור כמה שבועות נשמע צלצול הטלפון של אבי בשעות הערב המאוחרות. התעוררנו. אבא ענה לשיחה, אך מרוב עייפות לחץ על מקש הרמקול כך שגם אני שמעתי את השיחה. מהקו השני ענתה אישה בשם נורית, קרובתה של מרים. “מר פרסלר, אנו מודים לך על שהשבת אלינו את האלבום ואתו את כל חומה ואהבתה של מרים. הצלחנו לאתר כמה וכמה מהתינוקות שגידלה מרים, והזמנו אותם לארוחת צהריים ביום שבת, נשמח אם תבוא יחד עם בנותיך ואשתך לסעוד עמנו. משפחתנו רוצה לשמור על קשר עם כל הילדים, שטיפלה בהם מרים, ואם תבואו נהייה שניים עשר ילדים. “אבא הביט בי ואני הנהנתי בראשי. אבא אמר:”כמובן, נורית, נבוא ברצון רב.”
“תודה לך מר פרסלר ולילה טוב.”

“לילה טוב גם לך”, השיב לה אבא בנימוס. ניסיתי לדמיין מה יהיה ביום שבת: שנים עשר ילדים בגילאים שונים, שלא נפגשו מעולם אבל המשותף לכולם הוא מרים היקרה, שטיפלה בהם ואהבה אותם מאוד, וכולם יזכרו אותה במשך כל חייהם. מרים לא הותירה מאחוריה ירושה חומרית, כמו כסף, בתים, היא השאירה את הילדים הללו, הילדים שגידלה וטיפחה וקיוותה להצלחתם.
הייתי משוכנעת, שמרים תחייך כשהיא תראה שכל גוזליה שבו אל הקן חזרה… ניסיתי להירדם שוב, אך לא יכולתי. חיכיתי בקוצר רוח לשבת.