p.b.l יאנקו

שם המגישים: אריאל שביט ואלאור דיבקר

בחרנו בתיאודור למספר של הסיפור כי כך נוכל להראות את הצד של יאנקו וגם כדי שיהיה לנו יותר אתגר וגם יותר מעניין בכתיבה ממבט של חיה.

גון – יאנקו

עידו – המספר

אלירן – שוקה

מנשה הזיקת,המספר של הסיפור – תיאודור

כמו כל יום רגיל ג’ון הביא לי אוכל אותנטי של זיקיות מארצות הברית “שבטילון” האוכל הכי טעים שאפשר להשיג לזיקיות, ג’ון בדיוק הלך עם אביו לבית הכנסת כמו כל יום רגיל,  אבל כשהגיע השעה שבערך ג’ון מגיע בדרך כלל שמעתי יריות הן היו כואבות באוזניים אבל לא תיארתי לעצמי שזה היה בבית הכנסת שבו ג’ון ואביו היו , אמא ישר רצה לבית הכנסת כדי לבדוק מה קרה. ג’ון ואמא חזרו מאוחר מאוד , ג’ון היה בכסא גלגלים אמא בוכה ואבא לא חזר ,ידעתי שקרה לו משהו , זה היה יום עצוב לכולם. כמה ימים אחרי ראינו יחד בחדשות על הפיגוע שהיה שם, זה הפיגוע שבו אבא מת. עברו שבועיים וכבר כל הבית היה ארוז ואמא אמרה לג’ון “בארצות הברית לא מקום טוב לחיות בו אנחנו עוברים לישראל”.

ביום הטיסה התרגשנו מאוד ג’ון הביא את משחקי המחשב שלו וגם את האוכל שלי שכבר לא נוכל להשיג עוד. היום הראשון בישראל היה מרגש מאוד דירה חדשה בכפר סבא עם חצר גדולה . לי ולג’ון היה מאוד משעמם עד שיום אחד אנחנו שומעים רעש כמו של זבוב רק חזק יותר מתקרב ופתאום מתרסק לנו משהו בעץ הדובדבן שלנו שעכשיו הוא שבור. אני וג’ון הלכנו לעץ וראינו שמה שהתרסק בפנים היה רחפן שבור על העץ. ולא רק זה מה שקרה אלא גם שתי ילדים נכנסו לנו לחצר וחיפשו את הרחפן שלהם ג’ון הראה להם אבל גם קיבל הזדמנות לקבל חברים חדשים והראה להם את משחקי המחשב שלו ומאז הם מגיעים כל יום קראו להם אלירן ועידו . הם כול הזמן דיברו על מיקמק אני לא יודע מה זה מה שאני יודע זה שזה משחק מחשב והם נהנים ממנו והם משחקים בו כול יום. 

היום בבוקר באו אלירן ועידו ושאלו את ג’ון עם הוא רוצה ללכת לסרט ואז לנסוע לפארק אופניים ג’ון לא ידע מה לומר להם כי מאוד פחד שאימו תגיע ותילחץ לאן נהלם בנה. גון שאל “לאיזה סרט הולכים?” עידו אמר לו “נלך ליראות את הסרט “בובספוג יוצא מהמים” ואחר כך ניסע לפארק אופניים בכפר סבא. ג’ון אמר “אוקיי אבל צריכים לעשות את זה מהר”. הם לקחו אותי איתם וזה רק מראה שהם אוהבים אותי מאוד. להיות בחוץ זה משחרר, אבל להיות פעם ראשונה לבד בחוץ בלי אימא קצת מפחיד כי אני לא יודע מה הסכנות העלולות להיות בחוץ גם לי זה מסוכן וגם לג’ון זה מסוכן. הגענו לקולנוע ושם מקרינים את הסרט ריח הפופקורן הציף את כל הלובי ומיד נקנינו מהריח והלכנו לקנות ארבע כוסות פופקורן אחד גם בשבילי. אני מרגיש שגם אני אחד מהחברה שלהם. הסרט התחיל ומרוב שהיא מהנה עברו שעתיים כמו שתי שניות מה שפעם עבר כמו נצח.

“יש לנו יחד כסף לבזבז” אמר ג’ון. “אולי נלך לאכול ארטיק” אמר אלירן. ג’ון ועידו ישאר קפצו על ההצעה. הלכנו לקנות ארטיקי סרטן טעימים מאוד וג’ון הלך במיוחד בשבילי לחנות חיות ומצא שם… “שבטילון”, זה היה רגע מיוחד סוף סוף מצאנו את זה, זה היה היום הכי מרגש שהיה לי אבל את ג’ון היה פחות מהנה כי הם הלכו לפארק אופניים והוא לא היה יכול לשחק אבל הארטיק עודד אותו. לאחר כמה דקות הייתה הזעקה מחרישת אוזניים שלא ידענו מה פירושה אבל אלירן ועידו ידעו, זו הייתה אזעקת טילים, “חייבים להיכנס למקלט הכי קרוב שנימצא אחרת ניפגע”, אמר עידו. ישר אלירן לקח את ג’ון שנילחץ מהאזעקה למקלט הקרוב ביותר עלינו ואותי לקח עידו. שלא ישכחו אותי כאן. אנחנו רצים למקלט ורואים מסביבנו למעלה גבוה טילים שבנס לא פגעים בנו. הגענו למקלט בשלום וג’ון שאל אימא שלו כי הוא ידע שהיא תדאג לו חיפשנו בכול המקלט הגדול ולא ראינו את אמא וגם עידו ואלירן לא מצאו. כשהמצב נירגע יצאנו מהמקלט ישר לביתנו ראינו את אמא עם כמה שוטרים כניראה היא כבר התקשרה למשטרה מרוב הלחץ, כשהיא ראתה אותנו הבינה שאנחנו בסדר אבל ממש כעסה על אלירן ונתנה לו סטירה שממש נראתה כואבת, הוא לא הגיב ואפילו היה כועס אבל גם עצוב בו זמנית. אלירן ועידו הלכו ומאז לא ראינו אותם לעולם.

רפלקציה אלאור – נהנתי ממשך הכתיבה למדתי על עצמי שיש לי דימיון שאפשר לכתוב ממנו סיפור .

אריאל-הרגשתי שעשינו עבודה ועשייה של סיפור שלם ולמדתי על עצמי שיש לי דימיון רחב ומפותח.