סיפורם של החיבוקופים

למשפחתי שעזרה ותמכה

דניאלה, יואל, בני, ענבל ולנה 

זהו סיפורם  של חבורת קופים הנקראים “החיבוקופים”. הקופים הללו שכנו ביער יפהפה-יער “התקווה”.

יער “התקווה” היה מורכב מעצים עצומים בגודלם, אשר התפתחו לאיטם עשרות ומאות שנים. עלי העצים תמיד היו ירוקים, ולצילם חיו חיות שונות, שיחים, צמחים מרהיבים וצמחים מטפסים. כולם יחד בהרמוניה מושלמת הפכו את היער היפה למקום מדהים ובטוח לחברינו “החיבוקופים”.         

במשך שנים רבות, החיבוקופים חיו באושר ביער התקווה וקיבלו מהעצים שלו פירות לאכול, בננות, פפאיות ומנגו טעימים ועסיסיים.

העלים הרחבים איפשרו לחיבוקופים להתגונן מפני השמש החמה ובעזרת הענפים הארוכים הם קיפצו מעץ לעץ.

בלילות, כאשר השמש הסתתרה באופק והירח זרח, החיבוקופים הלכו לישון מוקדם, עייפים מקפיצות ומשחקים. הם טיפסו על צמרות חבריהם העצים, ומוגנים בענפיהם נהגו לישון מחובקים ביניהם, ולכן כינו אותם… “החיבוקופים”.

אומרים שהחיבוקופים כל כך טובים וחבריים שצריכים הם לישון מחובקים על מנת להרגיש בטוחים ומאושרים. זו הסיבה שהטבע נתן להם זרועות ארוכות ולב רחב כדי לחבק ולגונן על חבריהם.

וכך עברו ימיהם של החיבוקופים באכילת פירות טעימים, במשחקים עליזים ובלילות ישנו על העצים בטוחים ומחובקים.

יום אחד הופיע ביער התקווה, איש לבוש בחולצה אפורה המחזיק בידיו מסור חשמלי. האיש לבוש בחולצה אפורה התקרב לאחד העצים הענקים של היער ובעזרת מסורו החשמלי החל לנסר את גיזעו. תוך דקות ספורות נפל העץ , ובנפילתו מחץ עצים קטנים יותר והבריח את החיות מהמקום.

החיבוקופים התבוננו עצובים מרחוק, וראו את חברם העץ נופל מובס על הארץ. הוא כבר לא יתן להם פירות לאכול, לא עלים להתגונן מפני השמש החמה, ואף לא ענפים לקפוץ מהם אל העצים השכנים.

מרגע זה הגיעו אנשים נוספים לבושים בחולצות אפורות ובידיהם מסורים חשמליים וכל יום ניסרו יותר ויותר עצים של היער היפה כדי ליצור מהם רהיטים ונייר לעיתונים.

 כך קרה שיער התקווה הלך והתרוקן מעצים והחיבוקופים נשארו עצובים ללא אוכל, צל והגנה.

מי יעזור להם? מי ידאג להם?…

לפתע הופיעו בחלק שנשאר מיער התקווה אנשים אחרים. האנשים האלה לבשו חולצות בצבע ירוק – צבע התקווה.

 האנשים הלבושים בחולצות ירוקות ניגשו לאנשים באפור, החלו לדבר איתם ולהסביר להם עד כמה חשובים העצים עבור החיבוקופים, עבור החיות האחרות של היער וגם עבורנו בני האדם.

הם אמרו כי העצים הם כמו החברים שלנו, לכן אנו צריכים לשמור עליהם כפי שהם שומרים עלינו. העצים הם לא רק נותנים לנו צל בימים החמים, הם גם מנקים את האוויר בעזרת עליהם מגזים רעילים שפולטים הרכבים ומחממים את העולם כולו. העצים הם גם הבית של חיות רבות ולצילם גדלים מיני צמחים רבים שאנו משתמשים בהם  למאכל וליצור תרופות.

…לאחר מספר שעות של ויכוחים, האנשים באפור הבינו עד כמה חשובים העצים. הם החליטו ללכת ולא חזרו לעולם.

אך הנזק היה גדול מאוד. העצים והפירות לא הספיקו לכל החיבוקופים, אלא רק לחלק מהם. רוב החיבוקופים נשארו ללא אוכל, צל והגנה.

באותו יום הגיעו עוד אנשים לבושים בחולצות ירוקות, ויחד איתם משאיות רבות מלאות בעצים חדשים.

האנשים בירוק החלו לנטוע את העצים באמצעות אתי חפירה ומעדרים.

לא עבר זמן רב ויער התקווה התמלא בעצים  חדשים…

החיבוקופים שמחו כל כך שקפצו על צווארם של האנשים בירוק וחיבקו אותם באהבה בזרועות הארוכות שלהם!

אבל העצים החדשים היו עדיין קטנים. היה צורך לחכות זמן רב על מנת שיחזרו לתת לחברינו החיבוקופים פירות, צל והגנה, גם הענפים שלהם לא היו מספיק ארוכים וחזקים בכדי לאפשר להם לקפוץ אל העצים השכנים.

הרבה חיבוקופים נשארו בלי העצים שלהם.

מי ידאג להם עכשיו עד שהעצים החדשים יצמחו ויתנו פירות, צל וענפים ארוכים וחזקים מספיק בכדי לאפשר להם לקפוץ מעץ לעץ?

איפה הם ישנו בלילות מוגנים ומחובקים?…

…וכאשר החיבוקופים חזרו להיות עצובים והרגישו בודדים ורעבים, ראו לפתע שנכנסה ליער התקווה ילדה, ואחריה ילד. מהר מאוד היער הלך והתמלא בילדים.

“מה קורה פה?” שאלו החיבוקופים…

מהר מאוד הדברים התבהרו.

האנשים בירוק סיפרו לילדי העולם את סיפור החיבוקופים, וכל אחד מהילדים ניגש ליער ואימץ אחד מהם, לקח אותו לביתו כדי לשמור עליו ולחבק אותו בלילות כדרכם של החיבוקופים…

אבל הילדים ידעו שהקופים הם לא חיות מחמד כמו כלבים וחתולים.   הם ידעו שצריכים לטפל בחיבוקופים אך ורק כפי שהאנשים בירוק לימדו אותם לעשות ובידיעה שהקופים מתגעגעים לביתם ולחבריהם ביער, ושם מקומם.

וכאשר העצים הקטנים יצמחו ויגדלו, ויחזרו לתת פירות עסיסיים, צל והגנה, החיבוקופים יוכלו לחזור לביתם שמחים ומאושרים, ב”יער התקווה”…