היום החמישי-שישי למסע
שוב קמים בשש, כבר קשה יותר לקום… אני משכנע את עצמי שעוד מעט שבת ובטח אנוח.
אני יורד לעשות סבב השכמה. התלמידים כבר מזהים את הדפיקות שלי בדלת, אני כבר יודע את מי אני רוצה לראות עומד בדלת גם אם הוא צועק לי מהמיטה שהוא כבר קם.
תחושת האורגנית וההכרה שנוצרה בשבוע הזה מדהימה אותי.
יורדים לחדר אוכל, אוכלים שוב את אותה ארוחת הבוקר, הפעם התלמידים כבר לא מתלוננים. הם פשוט התרגלו והבינו שזה האוכל ואנחנו צריכים להעריך את מה שקיבלנו ולהגיד תודה.
יוצאים למסע היומי, תחנה ראשונה – גן החיות של וורשה.
בעיניים תמימות, ביקור של משלחת לפולין בגן החיות של ורשה עלול להיראות כדיסוננס חינוכי. מה לגן חיות ולמסע חינוכי אודות השואה? אולם התלמידים שלנו כבר מכירים את סיפור גן החיות עוד מההכנה למסע וכבר בתחילת הסיור מספרים למדריך בקצרה על משפחת ז’בינסקי. יאן, אנטונינה ובנם רישארד, חסידי אומות העולם. אוהבי הטבע והאדם שבחרו במודע ומתוך הבנה להציל כ-300 יהודים במהלך השואה! לצד הסיור בבית משפחת ז’בינסקי, הספקנו בדרך גם לראות מספר חיות בגן ולהעלות מחדש חיוך ששימש כ”נחמה פורתא” בדרך החוצה.
ממשיכים לבית הקברות היהודי של ורשה. בית הקברות הממוקם בתוך תחומי גטו ורשה ומשכן בתוכו את קברם של אמידי ומנהיגיה של הקהילה היהודית בורשה. עברו שם בקברה של מאמא אסתר רחל, שחקנית התאטרון שהקימה את תאטרון היידיש בעיר, מאוזליום שלושת הסופרים שהקימו את תרבותה של יהדות פולין וקברו של אדם צ’רניאקוב, מנהיג היודנרט שהחליט להתאבד במקום לבחור מי יגיע לאומשלגפלאץ (תחנת השילוחים) הנוסעת לטרבלינקה.
והמשכנו לנק’ הכי כואבת בבית העלמין, קבר האחים המכיל 80.000 מיהודי הגטו שמתו ונזרקו ברחובות הגטו. לצערנו, הרעב היה כ”כ גדול עד שהוא עשה את שלו. כשמת אדם בגטו, לא תמיד מיהרו לקבור אותו כדי שיוכלו לקחת ממנו את שובר המזון ולאכול יותר. בנקודה הזו, עצרנו את המסע בבית העלמין והוצאנו נרות כדי להדליק לזכרם. אחת התלמידות ארגנה לנו מהר על הרצפה את סמל מגו-דוד בנרות והזמנו כל אחדואחת לבוא ולהדליק נר לזכרם.
אנחנו מסיימים את הסיור בבית העלמין וחוזרים להסעה, בדרך לעיר העתיקה של ורשה לזמן חופשי לפני שבת. בדיוק לפני שאנו עולים להסעה, מספר בנות פוגשות את ראש המשלחת ומבקשות ממנו לקחת אותנו במקום זה לקניון, כי מרכז העיר מכיל רק מספר מסעדות פשוטות ללא אפשרות לערוך “קניות”. מנהל המשלחת מסרב ועונה להם שזה לא הגיוני, אבל הבנות שלנו כבר יודעות שהן מסוגלות לעשות את הכל. הן עולות להסעה ואומרות לי שעוד יהיה נס.
אנחנו מגיעים לעיר העתיקה והאוטובוס נעצר, כשהן מביטות מהחלון הן ממש התבאסו, אולם באותו רגע בדיוק קיבלנו הודעה ממנהל המשלחת על שינוי בתוכנית ונסיעה לקניון…
אחרי כמעט שעתיים בקניון (שבהם הבנתי שזו התרופה לכל כאבי הראש/הבטן/ הרגליים של התלמידים), אנחנו מרכזים חזרה את כל התלמידים באחת מנק’ היציאה ויוצאים לכיוון ההסעה. מבט חטוף בשעון מבהיר לי כי זמן כניסת השבת עוד רגע קט מגיע. אני נזכר שלא הספקתי לדבר עם אשתי כבר מאתמול… הגענו למלון, נותרו לנו רק עשרים דק’ להדלקת נרות. אני רץ למקלחת ובדרך נותן לאחד התלמידים משימה לברר בקבלה על מיקום להדלקת נרות. חמש דק’ לפני שבת אני כבר לבוש ומוכן. בהתחלה הכווינו אותנו למיקום של משלחת אחרת, אין שם מקום והבנות שלנו מתחילות להתבאס. אני מחזק אותם ומסביר כי העיקר הוא בכוונה! הן מתעודדות, בדיוק באותו הרגע מגיע הפיילוט שלנו ומראה לנו את מיקום הדלקת הנרות שלנו בחדר ליד. בסוף, כולנו הדלקנו נרות שבת בזמן. בינתיים, הבנים מצטרפים אלינו לחדר האוכל ואנחנו מחלקים לכל אחד את המכתב מהבית, מההורים ומהמשפחה. התלמידים ממש מתרגשים לקבל פיסת בית כתובה במכתב וממהרים לפתוח את המעטפה. בפנים הם מקבלים קפסולת כח חדשה שטוענת אותם באנרגיה ושולחת אותם להמשך הערב. התלמידים שותים בשקיקה את המכתבים ומתמלאים גאווה אושר על עצם היותם מי שהם. אני לומד מזה עד כמה חשוב שהורה/מורה ישבח את תלמידיו ויחזק אותם בשלבים השונים של החיים.
כבר 18:30 ואנחנו יוצאים לכיון בית הכנסת של ורשה, לא רחוק, לא קרוב, בערך רבע שעה הליכה. בבית הכנסת שולחים אותי להיות החזן, ביני לבין עצמי אני קצת מתבייש ופונה לאל בתפילה שאצליח למלא את שליחותי כחזן לטובת כלל המתפללים ולא תארע תקלה על ידי.
בסוף התפילה, אני שמח לשמוע משובים חיוביים מהצוות החינוכי שלנו, מהתלמידים שלנו
ומחברי ארבעת המשלחות הנוספות שבאו להשתתף עימנו בתפילת ערבית.
בסוף האוכל, אנחנו צועדים לארוחת שבת חגיגית במסעדה, אחד התלמידים מביה”ס השני שמשתתף איתנו במשלחת, מגיע אליי בביישנות ומבקש ממני שהוא יערוך את הקידוש. אני נענה לכך בשמחה ומביא לו מה שנדרש לקידוש. הוא ממש מאושר ושמח מן הרעיון, אחרי הקידוש הוא בא ומסביר לי עם חיוך גדול שזו הפעם השנייה שהוא עורך קידוש. אני שמח על הזכות שנפלה בחלקתי לשמח ילד נוסף ולחזק את תחושת המסוגלות שלו גם שהוא לא מביה”ס שלנו.
22:30 אנחנו מגיעים למסלון סוף-סוף, התלמידים כבר ממש עייפים, גם אני כבר מותש. אנחנו מחליטים לא לעשות להם עוד פעילות ערב,במקום זה, אני נשאר עם התלמידים בקומה ועובר מחדר לחדר כדי לערוך שיחות לא פורמאליות שבהן אני יכול להכווין את התלמידים שלנו מלב אל לב, באופן אישי ונקודתי.
כבר 23:30, גג שעת שינה הגיעה ואני שולח את כולם לישון, גורר את עצמי למעלה במדרגות ועולה לישון באזור 00:00, מחר אני שוב צריך לקום מוקדם כדי להתפלל תפילת שבת לפני ארוחת הבוקר… אני חוזר על המנטרה שליוותה אותי היום ברגעים של עייפות מצטברת כשאמרתי לעצמי: “בשבת אני אנוח”.
אני נכנס למיטה וקולט שלא הספקתי לדבר עם המשפחה שלי כל היום. כשהגענו למלון ממש לפני שבת, בארץ השבת כבר נכנסה. זרם של געגוע לבית חולף בי ואני נרדם.
מסתבר שלא, גם בשבת אין יותר מידי זמן למנוחה.
שבת בבוקר אני קם מוקדם להתפלל, צירוף מקרים או השגחה אלוקית, אני מסיים את תפילת מוסף בדיוק בזמן לרדת לחדר האוכל.
מיד לאחר מכן,אנו עורכים שיחת סיכום בית ספרית ומשלחתית למסע, אנחנו מנצלים את ההזדמנות ומודים “לכל מיש שעסק בצרכי ציבור באמונה” וסייע להצלחת המסע,
בשיחה אישית, אנחנו מחליטים לתת את המתנות מאיתנו רק בסוף המשלחת עצמה כדי לא להפיג את המתח החינוכי.
במהלך שיחת הסיכום, אני מבין עד כמה שאני בר מזל שזכיתי לעסוק בחינוך כדרך חיים. עד כמה אחריות לקחתי על כתפיי להנחיל לדור העתיד שלנו את הערכים שהם נר לרגלנו ולעזור להם לפרוץ את הדרך המיוחדת שלהם בעולם. עד כמה החינוך הוא ההבדל בין התום לרשעות. עד כמה החינוך בדרך הנכונה הוא זה שיעזור לילדים שלנו להתעלות על הרצונות ולעשות את מה שנכון וראוי לעשות.
אנו מסיימים את שיחת הסיכום וכאילו כאות וסמל שאני בדרך הנכונה, אנחנו יוצאים לסיור בעיר ומגיעים בתחנה הראשונה לאנדרטה לזכרו של הנריק גולדשמיט (יאנוש קורצ’ק). מדהים אותי לגלות כל פעם מחדש עד כמה קורצ’ק האמין בילדים ואהב אותם בזכות מי שהם ולא בגלל הישגים או דברים שהם עשו. אני חושב שזה הבסיס לחינוך, לאהוב את התלמידים שלך על עצם היותם מי שהם. במהלך ההדרכה, המדריך מחלק באקראי לכל תלמיד משפט של יאנוש קורצ’ק ובאופן מפליא התלמידים ממש מתחברים למשפטים שהם קיבלו ומרגישים שזה מדבר בדיוק אליהם.
אנחנו ממשיכים הלאה ונכנסים לאחת השכונות, ורשה נחרבה כבר שלוש פעמים (כשהגרמנים כבשו אותה, במרד היהודי ובמרד הפולני), כלומר שכיום כמעט ולא ניתן למצוא שרידים לגטו שהיה. באחת השכונות, נותרו עוד שני קטעי חומה ואנחנו נכנסים לראות אותם. צחוק הגורל הוא שליד אחד הקטעים, גר אדם אנטישי ואלים שתמיד מחפש כיצד להפריע ולפגוע במשלחות שבאות מתחת לבית שלו… לשמחתי הרבה, היום אנחנו כבר לא ניתן לאף אחד לפגוע בנו במקום האיום הזה! אני שמח לשמוע את תחושת הגאווה והכבוד שהתלמידים שלנו רוחשים למדינה ולסמליה.
משם, אנחנו ממשיכים לגשר המעבר (גשר כלודנה) בין הגטו הקטן לגטו הגדול בורשה, הנק’ שהפרידה את שני חלקי הגטו בגלל מסילת הרכבת ומיקום הכנסייה. אנחנו לומדים על הצפיפות ששררה בגטו, על כמות האנשים שנדחסו לחדר, על תנאי המחיה הקשים והעדר הסנטריה, על אי הודאות ועל המחסור במזון. אנו שומעים על סיפורו של אדם צרניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה שבחר לשים את נפשו בכפו ולא לשלוח יהודים אחרים להשמדה.
משם אנחנו ממשיכים לארוחת צהרים במסעדת פנחס, אני שמח לראות שהתלמידים שלנו כבר יושבים ביחד עם ביה”ס המקביל ונרקמים ביניהם קשרי ידידות. יותר מכך אני שמח לראות כיצד כל תלמידי המשלחת מביה”ס שלנו התגברו במהלך המסע על ריבים או ויכוחים קודמים שהם הגיעו אתם לפולין ודווקא פה, כ”כ רחוק מהבית הם מצאו את הדרך לפתור את כל המחלוקות.
אנחנו ממשיכים בהליכה של 5-4 ק”מ למסלול הגבורה. אנו לומדים שגבורה היא לאו דווקא נחלת הלוחמים אלא נחלתם של אנשי הרוח וההנהגה בתחומי החיים השונים. אנשים שבחרו לעשות את המעשה הנכון בזמן הנכון על אף הקושי הרב שעמד לנגדם בשעת המבחן. את מסלול הגבורה אנו מסיימים במילה 19, ממש מעל הבונקר שבו נהרגו לוחמי מרד גטו ורשה.
בינתיים השבת כבר יוצאת, אנו מגיעים לנק’ המפגש עם האוטובוס ונוסעים לטקס חסידי אומות העולם. בדרך, אני משאיל מתלמיד פלאפון (שלי בחדר עוד מכניסת שבת) ומרוויח כמה דק’ של שיחה עם הבית…
המפגש האישי שלנו עם ניצולי שואה ועם חסידי אומות העולם, מוליד בעיניי קסם מיוחד שאי אפשר לתאר במילים. כואב לי לדעת שלקסם הזה אין עוד המון זמן להמשיך ולהתקיים, שכן הזמן עושה את שלו וככל שחולף הזמן בסוף גם “עמודי התווך” האלה נאספים אל עמם.
אנחנו חוזרים למלון, תדריך למחר. הלילה האחרון למסע (לא כולל הטיסה חזור). התלמידים משתפים אותי בעצב שממלא אותם שהמסע כבר כמעט הגיע לקיצו. אני שמח לשמוע מהם עד כמה שהמסע הזה תרם להם להעריך את הבית/המשפחה/החיים. עד כמה המסע הזה תרם להם לאהוב אדם באשר הוא אדם. עד כמה המסע הזה תרם להם את ההבנה שצריך לקבל פרופורציות בריאות לחיים ולהתעסק בעיקר ולא בטפל. עד כמה שכל מעשה קטן וטוב שלהם יכול להשפיע על אנשים רבים באופן אקספוננציאלי.
אני מנצל את זה שהלילה השעון חוזר לאחור שעה ואני מחליט להמשיך להישאר עם תלמידים לשיחות אישיות בחדר גם אחרי זמן “כיבוי אורות” שבו אסור להם כבר לצאת מהחדר. אני יודע עד כמה יש יכולת חינוכית לזמן הזה שמחוץ לבית הספר. אז אני משתדל לתת עוד כמה מילים מחזקות ועוד כמה נקודות מבט לחיים בריאים באחד מחדר הבנים.
כמעט חצות, יש לי עוד עבודה לשבת ולעבד את המסע, לארגן את התיק למחר ולהספיק לנצל את הלילה וללכת לישון. כבר 02:00, כלומר שוב 01:00. אני מסיים את המכתב וחושב שזו ההזדמנות היחידה שיש לי להשיב את השעון לאחור…(וגם זה בהשאלה עד לשעון הקיץ הבא).
זו ההמחשה הכי טובה לכך שכל יום אני צריך להשתדל לעשות את המירב כדי לממש את תפקידי בעולם…אני מסיים את העבודה במחשב ועובר להמשך העבודה בחדר.
מחר מחכה לנו יום עמוס, טרבלינקה, טיקוצין ויער לופוחובה.
לילה טוב.
נועם