תנועת ההשכלה היהודית

היחס לחכמות במסורת ישראל וניצני ההשכלה לאורך הדורות

היחס הכללי של גדולי ישראל אל חכמות העולם היה חיובי: במשנה ובתלמוד מסופר על תנאים ואמוראים שהיו בקיאים בחכמות שונות. ידועים דברי חז”ל (איכה רבה) “אם יאמר לך אדם- יש חכמה בגוים – תאמין”, ואף תוקנה ברכה על חכם מאומות העולם: “ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם”. הגדיל לעשות הרמב”ם שהכניס לחיבוריו דברים מחכמי יוון וקבע: “דע האמת ממי שאמרה”. גם בעת החדשה היו גדולי ישראל כמו הרמ”א (רבי משה איסרליש, מחבר ה”מפה” על השולחן ערוך) והמהר”ל שעסקו בחכמות בעצמם, ואף עודדו את תלמידיהם לעסוק בה. דוד גנז, תלמידו של המהר”ל – שהיה בעצמו תלמיד חכם, היה גם מדען לכל דבר, שעבד עם מדענים דגולים כטיכו ברהה ויוהאנס קפלר. גם במאה ה-18 בה אנו עסוקים, הגר”א מוילנה שזכה למעמד מיוחד עקב גדולתו ושקדנותו העצומה, עודד לימוד חכמות ומדעים, וכך מספר עליו אחד מתלמידיו ר’ ברוך משקלוב – בהקדמתו לתרגום ספר “היסודות” של אוקלידס: 

“והנה בהיותי בק”ק וילנא המעטירה, אצל הרב המאור הגאון הגדול מ”ו מאור עיני הגולה החסיד המפורסם כמוה”ר אלי’ נר”ו (הגאון מוילנא), בחודש טבת תקל”ח, שמעתי מפי קדוש, כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות – לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדים יחד… וציווה לי להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדוש מחכמות… וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמינו ישראל, ותוסר גאון עוזם וגאות עריצים המון עמים ולשון לאומים, אשר כשאון מים רבים ישאון לעומתינו: איפה חוכמתכם? ונמצא שם שמים מתחלל..”

עם זאת, לאור מצבים בהם לימוד החכמות – שכללו פילוסופיה ומדע ללא הפרדה ברורה – הוביל להיחלשות האמונה ושמירת המצוות, התעוררה הסתייגות מלימוד זה. היו רבנים שהורו למעט ואף להימנע כליל מלימודים אלה, או הטילו מגבלות שונות על הלימוד. יתרה מכך, הן אלה שעודדו את לימוד החכמות – וודאי אלה שהסתייגו מהן – הסכימו על העליונות המוחלטת של התורה על כל חכמה אנושית. יתרה מכך, מכיוון שמצוות תלמוד תורה קבלה את ההוראה: “והגית בו יומם ולילה”, כל פנייה מלימוד התורה, שלא לצרכים הכרחיים, הוגדר כ”ביטול תורה”. ומכיוון שגם כך, עול הפרנסה וצרות החיים היקשו על פנייה לחיי לימוד – העיסוק בחכמות היה שולי: מעטים הם אלה שלמדו אותן ברצינות, באופן עצמאי – וללא מוסדות רשמיים. עוד בטרם חדרה האמנציפציה וטלטלה את העולם היהודי, המצב המתואר החל להשתנות. אותם היהודים שנחשפו לרעיונות הנאורות ולפריחה הגדולה של המדע והמחשבה האנושית, החלו לחוש נחיתות כלפי הסביבה הנוכרית. התעורר צורך, אותו ניתן לראות גם בדברי הגר”א לעיל, להוכיח כלפי חוץ וכלפי פנים – כי האומה היהודית לא אבדה את חכמתה ובינתה. בנוסף לכך, התעוררה גם תשוקה גדולה בקרב חכמים יהודים להיפגש עם הידע העצום שהלך והתגלה. היו שהשקיעו מאמצים רבים בקניית החכמות, שדרשו גם לימוד שפות חדשות, ואף חיברו חיבורים בתחומים אותם למדו.

כך למשל כותב רבי יעקב בן צבי (היעב”ץ) מעמדן, (ה’תנ”ח – ה’תקל”ו) שהיה מגדולי רבני גרמניה ונודע בתקיפותו וקנאותו – בעיקר כנגד מי שנחשד בעיניו בשבתאות, אך גם בתחומים אחרים : “לבי היה נוטה תמיד לדעת לחקור גם כן ענייני העולם והאומות והאמונות ומידותיהם ודעותיהם וקורותיהם וחכמותיהם, שלא יודעו עניינם מתוך ספרינו הקדושים (…) כל אלה חשקה נפשי לדעת מתוך ספריהם העצמיים. ולא מצאתי דרך ואופן להגיע אל זה, כי לא הרשיתי עצמי לשכור לי מלמד קריאת ספרי לעז, כי יראתי מביטול גדול . (…) והנה ידעתי נער אחד מן המשרתים לומד כתיבה וקריאה בלשון לעז (…) וביקשתי ממנו שיראה לי צורת האותיות של א”ב של לעז (…) עם כל זה מיהרתי לקרוא בכל ספרי דפוס שלהם (…) לעמוד על כל דעות אנשי העולם באמונות, בדתות ומנהגים, ולחשוף מחשבותיהם עלינו ועל אמונתנו הקדושה. גם נכספה כלתה נפשי לדעת ולהבין ישוב כדור הארצי כמבואר בספריהם מתנועת גרם השמימי, עם היותו מבואר בספרינו הוא דרך קצר מאוד. 

גם חפצתי לדעת ולהשכיל בדברים הטבעיים, וטבע המחצבים וסגולות צמחים ועשבים, וחוכמת הרפואה בייחוד, והנהגות המדינות והמלכים והמלחמות, וסיפורי דברי הימים שלהם (…) ומלאכת מחשבת ואומנויות (…) וסיפורי הבלים בהמצאות בדויות – את כל אלה ראתה עיני בספריהם, בקי אני בהם ובמעשיהם, וכל מחשבותיהם, זיופיהם וטובותיהם – את הכול ידעתי וגלוי לפני, שלא להיות ערום מחוכמת אנשי עולם. אבל נזהר אני שלא לקרותן ולעיין בהם אלא במקום שאסור להרהר בדברי תורה, לא זולת כלל. אכן כמה פעמים הוצאתי מתוק מעז, ודבש שמצאתי בהם רדיתי אל כפי, להשתמש בו למלאכת הקודש, בכמה עניינים סתומים וחתומים. ועל כולם עלתה בידי על ידי כך לידע להשיב, וגם שלא להיחשב סכל בעיניהם.”

ניתן לראות בדבריו את השילוב בין התשוקה האדירה לחכמות העולם לבין החשש משמץ ביטול תורה. אך הנטייה להשכלה לא תיעצר בלימוד חכמות רק “במקום שאסור להרהר בדברי תורה”, או כ”רקחות וטבחות” כעזר והרחבה ללימוד התורה העיקרי – אלא תוביל לשינוי ערכי ותרבותי רחב הקף בעולם היהודי. הדמות המזוהה עם ראשית התהליכים הללו, אשר היוותה דגם ומקור השראה לתנועת ההשכלה היא דמותו של ר’ משה מנדלסון. ניתן לראותו כקו פרשת המים, בין תלמידי החכמים המשכילים מסוגם של היעב”ץ ותלמידי הגר”א לבין המשכילים החדשים.

משה מנדלסון – בנו של סופר סת”ם בשם מנחם מנדל (על שמו נקרא “בן מנחם” – או “מנדלסון”) נולד בעיירה דסאו בנסיכות סקסוניה שבגרמניה, למד בחינוך יהודי מסורתי ונחשב ל”עילוי”. כנער הוא החל ללמוד אצל הרב דוד פרנקל, בעל פירוש “קרבן העדה” על הירושלמי. בהיותו בן ארבע- עשרה, עבר רבו לברלין (אז בירתה של פרוסיה) לכהן שם כרב הקהילה, ומנדלסון הלך בעקבות רבו. באותה תקופה היחס ליהודים בברלין היה מפלה: יהודים נדרשו להיכנס דרך שער הבהמות ומי מהם שהיה חסר מקצוע ורכוש – כמנדלסון הצעיר – לא יכול היה לקבל זכות ישיבה בעיר. למרות זאת, התאפשרה ישיבתו שם עקב היותו תלמיד חכם. הוא המשיך בעמל לימוד התורה, אך צימאון הידע שלו משך אותו לרכישת השכלה גם בחכמות העולם – ובעיקר בפילוסופיה. הוא נעזר במשכילים יהודיים מוקדמים והתמסר ללימוד שפות, ספרות גרמנית, פילוסופיה ומדע. בשהותו בברלין הוא נחשף לתרבות הסוחפת והעשירה של העיר ונמשך לחוג המשכילים שלה 

אחד ממוריו הכיר בינו לבין המחזאי והסופר גוטהולד אפרים לסינג וביניהם נקשרה  ידידות שנמשכה כל ימיהם. לסינג הכניס את מנדלסון לחוג המשכילים הברלינאים ועזר לו להוציא לאור את חיבוריו. החיבורים הפילוסופיים של מנדלסון, שהתמודדו עם נושאים רחבים – הגותו של לייבניץ, התמודדות ביקורתית עם שפינוזה וכן בסוגיות אסתטיות – עשו רושם רב בין משכילי ושועי גרמניה. ב- 1763 הוא זכה בפרס הראשון של האקדמיה הפרוסית למדעים על ספר שכתב (“על הראיות למדעי המטפיזיקה”) וב-1767 פרסם ספר בשם “פיידון – על הישארות הנפש” (כשמו של דיאלוג אפלטוני שעוסק בנושא זה), ספר שהודפס במהדורות רבות, תורגם לשפות שונות והוביל את מנדלסון למעמד יוצא מגדר הרגיל: הוא נחשב לאחד מהוגי הדעות החשובים בגרמניה והיה היהודי המוכר ביותר מחוץ לגבולות הקהילה היהודית.

בראשית דרכו, לא חתר מנדלסון לייצג את הקהילה היהודית, או לפעול בעניינים דתיים. אך עד מהרה התברר לו, כי הן החברה הכללית והן החברה היהודית לא ייתנו לו לפעול כפילוסוף בלי להתייחס למוצאו. משכילים נוצרים, באו אליו בדרישה שיפריך את עיקרי הדת הנוצרית, ולא – יתנצר. מקרה ידוע במיוחד היה של כומר משכיל בשם יוהאן קספר לאווטאר (Johann Kaspar Lavater, 1741-1801). מנדלסון הועמד במצב בלתי אפשרי, שהרי להתנצר לא רצה, אך להפריך בפומבי את טיעוני הנצרות לא הייתה אפשרות אמתית מבחינה ציבורית. למעשה, היה פה מעשה של לחץ להמרת-דת, דבר שזעזע את מנדלסון, שנאלץ להכיר כי גם בתוך חוגי הנאורות היחס אינו שוויוני ליהודים ולנוצרים. דבר זה הוביל את מנדלסון לעיסוק רב בנושא של סובלנות דתית. מהכיוון היהודי, מעת שהגיע מנדלסון למעמדו המכובד, החלו להגיע פניות מקהילות שונות

שנקלעו לצרה

וביקשו ממנו להשתמש בשמו ובקשריו בחברה הכללית בכדי להצילן. כבעל כורחו, קיבל מנדלסון מעין גלגול חדש של תפקיד “יהודי החצר” – המשמש נציג הקהילות בפני הרשות הנוכרית. מנדלסון נחלץ לעזור במקרים רבים, אך הוא היה בעל דעה, ולא שליח בלבד – ועל כן מצב זה הכיל מורכבות לא מעטה. המקום בו מנדלסון מצא את עצמו – כגשר בין הקהילה היהודית לעולם המשכילים האירופי, הוביל אותו להפנות את מחשבתו למצב היהודים. השקפתו של מנדלסון עצמו, בקווים כלליים, הייתה נתינת מקום חשוב ל”דת הטבעית” – דת המבוססת על היגיון ומוסר אוניברסליים, אשר ניתן לדון ביסודותיה באמצעות שכל אנושי. עם זאת, לעם ישראל יש חובה במצוות מעשיות, שניתנו להם כמסגרת המייחדת אותם ומאפשרת להם לחיות באופן מיטבי לפי עקרונות הדת 2 כתשובה ללאווטאר, הדגיש מנדלסון את העובדה כי היהדות לא פונה הטבעית ולשאת את בשורתם לאנושות. למיסיונריות ולהמרת דת, ועל כן דווקא היא סובלנית ונאורה יותר. השקפה זו, א פשרה למנדלסון להמשיך להקפיד על שמירת מצוות יחד עם חופש מחשבה בענייני דעות. עם זאת, מאבקו ליחס סובלני כלפיו כיהודי, הוביל אותו לתבוע גם מהקהילה היהודית נורמות של סובלנות דתית. מתוך כך, הוא התנגד לעונשי החרם שהטילה הקהילה, בסברו כי דת רשאית לפעול רק בכוח השכנוע, ולא בכפייה.

אך מעבר לחרם – המשמעות של שלילת סמכות הכפייה היא למעשה ביטול האוטונומיה של הקהילה. במובן רחב יותר, תורתו כללה את העיקרון של “הפרדת דת ומדינה” – המדינה לא תתערב בענייני דת – וכך יוכלו היהודים, כמו כל בני דת אחרת, להשתלב כשווי זכויות במדינה. מנדלסון השתדל להימנע, בדרך כלל, מעימות עם ההנהגה הרבנית. למרות שהייתה לו ביקורת על מצב הדת, העם היהודי ועל פרטים מסוימים שנראו בעיניו כאמונות תפלות – הוא לא ביקר את היהדות בפומבי, ותבע את זכות היהודים לחיות על פי רבניהם ואמונתם בלא התערבות. התנגשות מסוימת בין דעותיו למנהג המקובל התעוררה סביב סוגיית הקבורה. בעת ההיא, פיתחו רופאים ומדענים סברה כי דרכי קביעת המוות המקובלות אינן וודאיות דיין – והציגו סיפורים מבעיתים אודות אנשים שנקברו חיים. עקב כך, דוכס מצפון גרמניה החיל חוק לפיו יש להמתין שלושה ימים לפני הקבורה – כנגד המנהג היהודי למהר ולקבור ולא להלין את המת. יהודי הדוכסות שלחו מכתב בהול למנדלסון וביקשו את התערבותו לביטול הגזרה. מנדלסון אכן שלח מכתב בקשה לדוכס, בו ביקש ממנו להימנע מהצעד, שאכן היה חריג, של כפייה בשם המדע כנגד הדת – ולהסתפק באישור של רופא. 

אך לצד מכתבו לדוכס, כתב גם לקהילה – ובדבריו כלפי פנים, הביע את דעתו כי מעבר לכך שאין כאן “גזירה על הפרת הדת” אלא ניסיון הגיוני להימנע מטעות. הוא התייצב למעשה לצד אנשי המדע, ונימק גם ממקורות היהדות את דעתו כי יש מקום להלין את המת שלושה ימים בכדי להימנע מ”ספק פיקוח נפש”. הוא הציע את הפתרון של הנחת המת במערות, בדומה למנהג הקדמון. בכותבו את דעתו, מנדלסון לא ידע כי בני הקהילה כבר שלחו שאלה הלכתית ליעב”ץ מעמדן, ששלל כל שינוי במנהג. מתוך כך החלה חליפת מכתבים ביניהם – ומנדלסון נאלץ לבוא בוויכוח

גלוי עם אישיות רבנית ידועה

ותקיפה. שני האישים שמרו על כבוד הדדי (היעב”ץ אף שלח לו ברכות בעקבות החלמתו ממחלה) אך נותרו חלוקים בדעותיהם.

האתגר רב הפנים עמו התמודד מנדלסון, אשר רצה הן ללכת אחרי הפילוסופיה וערכי הנאורות, הן לדבוק במצוות, הן להגן על אומתו מפגיעה – והן להתמודד עם חוסר סבלנות שגילה העולם היהודי, לא עזב אותו כל חייו. לאורך כל חייו הציבו לפתחו שאלות, או תבעו ממנו ליישר קו – עם היהדות המסורתית, עם הדאיזם או עם הנצרות. בערוב ימיו, כתב מנדלסון את ה”אני מאמין” שלו בספרו החשוב ביותר, שהציג את השקפתו על יחסי דת ומדינה בכלל ועל היהדות בפרט: “ירושלים”.

עוד לפני כתיבת “ירושלים”, היה שותף מנדלסון ליצירה נוספת, שהייתה לה השפעה רחבה ומשמעותית לא פחות – אשר גם עוררה פולמוס משמעותי בעולם היהודי. היה זה תרגום חדש לתורה לגרמנית, עם ביאור צמוד.  

לצפיה בהרצאה מרתקת על תנועת ההשכלה לחצו על הקישור הבא

לאחר שצפיתם בסרט ענו על השאלות הבאות

מהי הגדרת המושג השכלה?

האם משה מנדלסון היה אבי תנועת ההשכלה המעשית או שהוא היה רק האב הרוחני שלה?