כנסת

הכנסת היא בית המחוקקים של מדינת ישראל. בחוק המעבר היא מוגדרת כבית המחוקקים ובחוק יסוד: הכנסת כבית הנבחרים.

בהיות ישראל דמוקרטיה פרלמנטרית, בוחרים אזרחי המדינה את נציגיהם בכנסת, והם אלה שבוחרים את הממשלה, הזקוקה לאמונם. שיטת הבחירות היא ארצית-יחסית, והאזרחים בוחרים ברשימות של המפלגות השונות. במערכת האיזונים שבין רשויות השלטון, הרשות המבצעת, הממשלה, יונקת את כוחה ואת סמכויותיה מהכנסת, וזו מפקחת עליה באופן שוטף. הרשות השופטת, הכוללת את מערכת בתי המשפט, פועלת לפי החוקים שחוקקה הכנסת, ובסמכותה לפרשם. לעתים, מפעילה הרשות השופטת ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת.

תפקידיה העיקריים של הכנסת הם קביעת הנורמות הנוהגות במדינה באמצעות חוקים ופיקוח על הממשלה באמצעים שונים העומדים לרשותה, ובהם אישור חקיקת משנה, הצעות אי אמון, שאילתות, דיונים ועוד. הדיונים השונים נערכים במליאה ובוועדות הכנסת, המחולקות לפי נושאים. עבודת הכנסת נעשית לפי חוקים שונים, תקנון הכנסת, או “הנוהג והנוהל המקובלים”. לשם ביצוע תפקידיהם, נעזרים חברי הכנסת במחלקות ובבעלי תפקידים שונים הפועלים בכנסת, כדוגמת מרכז המחקר והמידע, היועץ המשפטי ובעבר נציבות הדורות הבאים.

כינוס המושב הראשון של הכנסת התקיים בירושלים בט”ו בשבט תש”ט (14 בפברואר 1949)‏[1]. לאחר מכן, עקב היעדר תנאים מתאימים בירושלים, כינסה הכנסת זמנית את ישיבותיה במספר מקומות בתל אביב: מוזיאון תל אביב (כאשר זה היה ממוקם בבית דיזנגוף), בניין קולנוע “קסם” ומלון “סן-רמו”. ב-26 בדצמבר 1949 שבה הכנסת לירושלים‏[2]. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מה-13 במרץ ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר.

כבר בשנת 1949 דובר על הקמת משכן הכנסת כחלק מקריית הממשלה בגבעת רם. מיקומו בתוך המתחם השתנה בתוכניות השונות, ולבסוף הוחלט ב־1955 שמן הראוי שהוא יהיה לצד קריית הממשלה, במקומו הנוכחי, ולא בתוכה. בתחרות לתכנון המשכן זכתה תוכניתו של האדריכל יוסף קלארווין. הבנייה מומנה מסכום של 1.25 מיליון לירות שטרלינג שהוריש הברון ג’יימס דה רוטשילד, ובתהליך התכנון הארוך שותפו אדריכלים נוספים, בהם דב כרמי ובנו רם. עיצוב פנים הבניין הופקד בין השאר בידי דורה גד.

אבן הפינה הונחה ב־14 באוקטובר 1958 במעמד נשיא המדינה יצחק בן צבי, ואלמנת התורם, הברונית רוטשילד. הבניין נחנך ב־30 באוגוסט 1966.