בשכונה אַחַת עֲנִיָה, גָרָה מִשְׁפָּחָה גְדוֹלָה וְלָהֶם הַרְבֵּה יְלָדִים. הָאָב יָצָא יוֹם, יוֹם לָעֲבוֹדָה לְהָבִיא פַּרְנָסָה וְהָאֵם דָאֲגָה לַיְלָדִים: נִקְתָה, סִדְרָה וּבִשְׁלָה… הָיוּ לָהֶם חַיִים טוֹבִים וּמְאֻשָׁרִים.

יום אֶחָד נִפְטְרָה סַבְתָא, וְהָאָב הֵבִיא אֶת (אָבִיו) הַזָקָן לָגוּר בְּבֵיתוֹ – יַחַד עִם אִשְׁתוֹ וְהַיְלָדִים.  עָבַר יוֹם, עָבְרוּ שבועיים, חֹדֶשׁ, וְהַזָקֵן נִשְׁאַר לָגוּר בְּבֵיתָם.

 אָמְרָה הָאִשָׁה לְבַעֲלָה: “אֲנִי לֹא חַיֶבֶת לִשְׁמוֹר עַל אַבָּא שֶׁלָךְ. לְנַקוֹת, לְסַדֵר וּלְבַשֵׁל לוֹ. קַח אוֹתוֹ לָאַחִים שֶׁלָךְ שֶׁגַם הֵם יְטַפְּלוּ בּוֹ קְצָת”.  לֹא שָׁמַע הָאִישׁ לְדִבְרֵי אִשְׁתוֹ וְהִיא הִמְשִׁיכָה לְמָרֵר אַתְּ חַיָיו. וְכָךְ הִתְחִילוּ הַצָרוֹת, בְּכִי, צְעָקוֹת וְרִיב – כָּל יוֹם.  עַד שלבסוף הִשְׁתַכְנֵעַ הַבַּעַל וְהָלַךְ לָאַחִים שֶׁלוֹ.

האַחִים לֹא רָצוּ לָקַחַת אֶת אַבָּא אֲלֵיהֶם הבַּיְתָה. זֶה אָמַר אֵין פַּרְנָסָה, וְהַשֵׁנִי – הַמִשְׁפָּחָה גְדוֹלָה… וְהַשְׁלִישִׁי אֲנִי חוֹלֶה… וּמִשֶׁלֹא מָצָא מָקוֹם חָזַר לְבֵיתוֹ עָצוּב וְשָׁבוּר לֵב

  וְהָאִשָׁה עָמְדָה בַּפֶּתַח.  “נוּ, בָּאת, לְמִי אַתָה שׁוֹלֵחַ אוֹתוֹ?  אִתָה שׁוֹתֵק? זֶה סִימָן שֶׁהֵם לֹא רוֹצִים,  טוֹב לָהֶם בְּלִי אַבָּא שֶׁלָךְ וְלָמָה רַק אֲנִי אֶסְבֹּל אוֹתוֹ.  תִרְאֶה, אוֹ שֶׁאֲנִי חֲשׁוּבָה לְךָ אוֹ שֶׁאַבָּא שֶׁלָךְ, תִבְחַר… אִם לֹא תְגָרֵשׁ אוֹתוֹ הַיוֹם אֲנִי עוֹזֶבֶת אוֹתְךָ!”.  וְהַבַּעַל לֹא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת

מִצַד אֶחָד הוּא אוֹהֵב אֶת אַבָּא שֶׁלוֹ וּמְצָד שֵׁנִי אֶת אִשְׁתוֹ.  חָשַׁב וְחָשַׁב ולבסוף, לָקַח שְׂמִיכָה וְהִכְנִיס בְּתוֹכָה אֶת הַחֲפָצִים שֶׁל אַבָּא, וּקְצָת אֹכֶל, קָשַׁר אֶת הַכֹּל וְשָׂם עַל הַגַב שֶׁל אָבִיו וְאָמַר: “לְךָ לַשָׁלוֹם וֶאֱלֹהִים יַעֲזֹר לְךָ”.  

הַסָב הַזָקָן הִבִּיט בְּעֵינֵי בְּנוֹ וְאַחֵר בִּנְכָדָיו הַקְטַנִים, לָקַח אַתְּ הַצָרוּר וְיָצָא בַּשֶׁקֶט אֶת הַבַּיִת.  רָץ אַחֲרָיו הַנֶכֶד וְקָרָא: “סַבָּא, סַבָּא חָכֵּה רוֹצֶה אֲנִי מִמְךָ טוֹבָה קְטַנָה… תֵן לִי אֶת הַשְׂמִיכָה שֶׁבְּיָדְךָ…” “קַח לְךָ נכדי ” – אָמַר הַסַבָּ

לָקַח הַנֶכֶד אֶת הַשְׂמִיכָה וְקָרַע אוֹתָה לִשְׁנַיִם.  שָׁאַל אַבָּא: “מָה אַתָה עוֹשֶׂה בְּנֵי, לָמָה לְךָ הַשְׂמִיכָה הַזוֹ?” – “אַתָה לֹא יוֹדֵעַ אַבָּא?  הִנֵה, רְאֵה, אֶת זֶה אֶשְׁמֹר לְךָ, כְּשֶׁתִהְיֶה זָקֵן אֶעֱשֶׂה לְךָ בְּדִיוּק כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתָ לַסַבָּא.

עָמַד הָאָב לְרֶגַע מְבֻיָשׁ וְרֹאשׁוֹ לְמַטָה… לְאַחַר מִכֶּן הִכְנִיס אֶת אָבִיו לְבֵיתוֹ בַּנְשִׁיקוֹת, בַּתַחֲנוּנִים וּבְהַרְבֵּה סְלִיחוֹת.

וְעַל הָאִשָׁה צָעַק – “עוֹד מִלָה מִמְךָ וְאַתְ יוֹדַעַת שֶׁלָרְחוֹב אֶזְרֹק אוֹתְךָ… הִסְתַכְּלִי אֵיזֶה דוגְמָא הֶרְאֵינוּ לַיְלָדִים שֶׁלָנוּ…”

וּמֵאָז חַיוּ כֻּלָם בַּשִׂמְחָה כְּמִשְׁפָּחָה גְדוֹלָה וּמְאֻשֶׁרֶת

תרגילים

תארו את חיי המשפחה המוצגים בסיפור…?

מה הייתה התגובה של האחים לקבל את אביהם לביתם?

מה דעתכם על התנהגות הבעל ואשתו כלפי הזקן לאורך הסיפור? וכיצד היית נוהג אילו היית במקום הבעל או האישה?

פירוש המילה “מזון”

א. אוכל        ב. חפצים        ג. עבודה

פירוש המילה “נפטרה”

    א. נחה       ב. מתה         ג. גרה

איפה התרחש הסיפור ?

א. בעיר       ב. בביתו של הבן       ג. בביתו של סבא

מהו סוג הטקסט?

א.  סיפור עם          ב. מידע        ג. כתבה מעיתון

   לסיפור העממי יש מאפיינים תוכניים וצורניים המיוחדים לו

אתחיל להסביר על מאפיינים צורניים:

כמה מן המאפיינים הצורניים-שמיעתיים המרכזיים הנהוגים בסיפורי עם הם: דו-שיח, שילוש, שאלות רטוריות, חזרות .

1- חוק הפתיחה והסיום

בסיפור עם הפתיחה קצרה, ללא תיאורים, ויש לה ביטויים ותבניות קבועות. הפתיחה בדרך כלל רגועה ושלווה כדי לתת פתח להפתעה בהמשך וליצור מתח באשר להמשך הסיפור. פתיחות אופייניות לסיפורי עם הן: ‘היה היה…’, ‘יום אחד…’, ‘לפני שנים רבות…’, ‘מעשה באחד ש…’, ‘פעם אחת…’, ועוד..עם הסיום מצפה לקורא סוף טוב – כל הבעיות שהועלו בסיפור נפתרות, משאלות הלב מתגשמות, והדמות השלילית נענשת

2- אחידות העלילה

הסיפור העממי מתרכז באירוע אחד, שסביבו נכתב הסיפור.

3- הדמויות

בסיפור העממי תופענה בדרך כלל שלוש דמויות (שלושה גיבורים). דמות אחת חיובית בתפקיד החכם, העני, הצדיק, הטוב וכדומה. הדמות שנייה – שלילית, בתפקיד הטיפש, העשיר, הרשע וכדומה. הדמות שלישית תהיה דמות ניטרלית, שתפקידה לפשר ולגשר בין שתי הדמויות או להכריע לטובת אחת מהן. במערכה מרכזית בסיפור תופענה שתי הדמויות המרכזיות, הטובה והרעה, כשהדמות השלישית תופיע מאוחר יותר, לעתים כשהמצב נראה תקוע, ותניע את העלילה.

4- חוק השילוש

שלוש הוא מספר טיפולוגי החוזר בסיפור עם בצורות שונות כגון: מספר הגיבורים, המטלות שמבצע הגיבור, החזרות, התארים (לדוגמה: הנערה- טובה, יפה וחכמה) ועוד.

5- חזרה

המספר חוזר על הדברים שאותם הוא רוצה להדגיש. לדוגמה: את הגיבור הטוב והחיובי ידגיש על ידי תכונות טובות – חכם, טוב לב, ועוד. המספר משתמש בחזרות רבות, על מלים, עובדות, מעשים וכו’. החזרות הרבות מארגנות את העלילה ותורמות לתחושת הזדהות והנאה של הקורא. החזרה גם מדגישה עניינים מיוחדים, במקום להרבות בתיאורים שונים.

6- חוק הדו-שיח

חוק הדו-שיח הוא אחד החוקים, הנובעים מהצורך להשפיע על המאזין. מכיוון שהמטרה היא לרתק את הקהל ולשתפו בעלילה – משנה המספר את קולו, ומשחק את שתי הדמויות הפועלות. לכן יהיו ביטויים כמו “אמר לה”, “ענתה לו” ולא שימוש בדיבור עקיף כמו “היא סירבה לצאת”.

מאפיינים תוכניים

 1- היסוד העל טבעי

נקרא גם בשם מוטיב הפלא. בסיפור העממי קיימת התרחשות של נס או פלא, התרחשות של דברים מעל להיגיון ולטבע האנושי. לדוגמה  קוסם המגשים משאלות, פיות וכו’. מעניינת העובדה שסיפורים חסרי אחיזה במציאות לעתים נשמרים בזיכרון הקולקטיבי טוב יותר מאשר סיפורים ריאליסטיים.

2- חוק העימות

נקרא גם בשם יסוד הניגוד, יסוד הקונפליקט. בכל סיפור עם ישנם ניגודים רבים וקיצוניים. הם יכולים להיות ניגודים גילאיים בין זקן לצעיר, ניגודים מעמדיים וכדומה. הניגודים יוצרים מאבקים ועימותים בין הדמויות, בין המצבים ובין האירועים המתרחשים בסיפור.

 3- משאלה כמוסה

בכל סיפור עם עולה משאלת ליבו של אדם פשוט ושל החברה שבה הוא חי. המשאלה מייצגת ומדגישה את בעיותיו וכאביו של האדם הפשוט, ולכן הסיפור מביא להזדהות ולתחושת שייכות.