אף אחד לא אוהב את יום ראשון בבוקר. אבל תושבי כפר ברוש ממש שנאו את ימי ראשון בבוקר. הילדים נשארו בבית ולא הלכו לבית הספר, הכלבים פחדו לנבוח, התרנגולים לא קרקרו ואפילו העטלפים התחבאו בין ענפי העצים וראשיהם למטה.

כל זה קרה מפני שבכל יום ראשון בבוקר מל הדרקון הגיע לכפר. סיפורים רבים כבר סיפרו על דרקונים ואיך שהם מסוגלים להשמיד כפר שלם בנשיפה לוהטת. לפעמים גם נשיפה מקרית עלולה להצית אש ולשרוף את כל היער. גם כשנשיפת הדרקון איננה לוהטת, יש לה ריח כל-כך רע שהאנשים מסביב מתעלפים במקום. ואז הדרקון סוחב אותם אל מעבה היער והם נעלמים לעולם. או כך לפחות מספרים הסיפורים.

בעצם, מל לא היה דרקון רע. הוא לא הצית בתים או הפך פָּרות לסטייקים צלויים. הוא לא חלם לפגוע בילדים. ובכל זאת, הוא היה מפחיד מאוד. כשמל הגיע בבוקר יום ראשון לקנות כמה מצרכים, הכפר היה ריק ונראה כמו עיר רפאים.

מייק רצה מאוד לצאת בימי ראשון בבוקר. הוא לא האמין לכל הסיפורים שסיפרו על דרקונים. בעצם, הוא רצה מאוד לפגוש את מל הדרקון, אבל בינתיים לא הרשו לו לצאת מן הבית כשמל הגיע לכפר.

רק פיטר יצא מן הבית ביום ראשון בבוקר. לפיטר הייתה חנות כל-בו לממכר מוצרי מזון לדרקונים בכפר ברוש. בחנות הוצעו כל סוגי המזון החריף לדרקונים: פלפל לבן, פלפל אדום, צ’ילי, חרדל חריף, חזרת, חומצת כלור, שיני שום, וסאבי, אנצ’ובי, טונה וגבינת גורגונזולה. וכמובן, גפרורים.

בבוקר יום ראשון, בשעה הרגילה, מל הגיע לחנות המזון לדרקונים.

“בוקר טוב, פיטר,” אמר, “באתי לערוך את הקנייה השבועית שלי.”

“נעים לראות אותך, מל,” אמר פיטר. “אבל יש משהו שאני חייב לספר לך. מחר אני סוגר את החנות והופך אותה לחנות גלידה.”

מל היה כל כך מופתע שכמעט פרץ בבכי. “מה רע בחנות שלך כפי שהיא עכשיו?” הוא רצה לדעת.

“לפני הרבה שנים,” הסביר פיטר, “היו דרקונים רבים ביער הקרוב לכפר. כל יום הם באו לחנות וערכו קניות. אבל כל הדרקונים עברו לדרום. כולם – חוץ ממך. אתה הדרקון היחיד שנשאר ביער. לא רק שאתה הלקוח הטוב ביותר שלי, אתה הלקוח היחיד שלי.”

מל היה עצוב, אך מה יכול היה לעשות? אם יצית את החנות, שום תועלת לא תצמח לו מזה. הוא הצטייד בכל סוגי הפלפלים החריפים שאהב ושב אל היער.

ביום שישי, מיד אחרי בית הספר, פיטר ערך מסיבה גדולה בחנות הגלידה החדשה שפתח. הילדים מכל רחבי הכפר באו לטעום דוגמאות מהגלידה המשובחת והטעימה שלו וכל ילד קיבל במתנה בלון ומברשת שיניים (פיטר ידע כמה חשוב לצחצח את השיניים אחרי שאוכלים גלידה).

סוף השבוע עבר ויותר ויותר אנשים שמעו על החנות החדשה של פיטר ובאו לטעום מן הגלידה. אבל ביום ראשון בבוקר, חנות הגלידה הייתה ריקה מאנשים. כולם נשארו בבית כי חששו שמל יגיע. החתולים טיפסו על העצים והדבורים נשארו בכוורות. אבל מל נשאר ביער. הוא לא הגיע לכפר ביום ראשון שאחריו וגם לא ביום ראשון שאחריו.

אחרי כחודש ימים, האנשים התרגלו לכך שמל איננו חוזר. אחרי הכול, מה יש לו לעשות בחנות גלידה? ואז הם התחילו להעיז ולצאת בימי ראשון, בתחילה רק כמה אנשים אמיצים ואחר כך עוד ועוד אנשים. במהרה הכפר התמלא באנשים שהולכים לעבוד, תלמידים שהולכים לבית הספר, חתולים מסתובבים ועטלפים תלויים מסביב.

ואז, ביום ראשון אחד, זה קרה. מל הדרקון הופיע ברחוב הראשי של הכפר. כולם נמלטו. כולם, חוץ ממייק. כבר זמן רב שהוא חיכה לפגוש את הדרקון. אמנם ההורים שלו אמרו לו לא לדבר עם זרים, אבל מל לא היה זר. כולם בכפר ידעו מי הוא.

“שלום,” אמר מייק. “נעים לי לפגוש אותך”.

“שלום גם לך,” אמר מל. “איזה יום יפה, נכון?”

“ברוך הבא לכפר ברוש,” אמר מייק.

“תגיד לי,” אמר מל, “מדוע פיטר סגר את חנות המזון לדרקונים? ומה זאת הגלידה הזו שהוא מוכר עכשיו?”

מייק הסביר למל מהי גלידה, איך אוכלים אותה בגביע, איך אפשר לצפות אותה בסוכריות ובסירופ, וכמה זה כיף לאכול גלידה בייחוד ביום קיץ חם.

“למה שלא נלך לבקר את פיטר?” הציע מל. “תוכל לקפוץ על גבי.” מייק שמח מאוד לרכב על גבו של הדרקון ברחבי הכפר ומל שמח שיש לו חבר חדש. הוא היה בודד מאוד ביער. מייק שם לב שמפיו של מל נודף ריח רע, אבל עדיין נהנה מאוד לרכב על גבו של הדרקון ונופף בידו לכל אנשי הכפר המשתאים.

כשהגיעו לחנות הגלידה, פיטר שמח לראות שוב את ידידו משכבר הימים. הוא נתן למל לטעום את כל 67 סוגי הגלידה שהיו לו, כולל את ההמצאה המיוחדת שלו: בננה-חמאת בוטנים, דובדבנים-ליים ושוּש-מנטה. מל אהב את הגלידה בטעם פצפוצי שוקולד ובסופו של דבר אכל ממנה כמות שמספיקה למאה גביעי גלידה.

כשמל סיים לאכול קילוגרם שלם של גלידה, הוא נשא את מייק ברחבי הכפר אל ביתו, ומייק שם לב לשינוי גדול. מפיו של מל כבר לא נדף ריח רע. בעצם, היה לו ריח טוב. ממש טוב.

ביום שני, מל חזר אל חנות הגלידה של פיטר ואכל קילוגרם גלידה בטעם מלון. שלושה ילדים אמיצים רכבו על גבו. הם שמו לב שמפיו של מל נודף ריח מתוק של מלונים.

ביום שלישי, מל אכל קילוגרם של גלידת בננה. מפיו נדף, כמובן, ריח של בננות. על גבו רכבו 17 ילדים, וילדים רבים אחרים הסתדרו בשורה וחיכו שמל ירכיב אותם על גבו.

ביום רביעי פיטר תלה שלט חדש בפתח חנות הגלידה, שעליו היה כתוב: “בכל קנייה של גלידה – קבלו רכיבה על גבו של מל הדרקון הריחני”. כל הילדים בכפר קנו גלידה וחיכו בתור לרכיבה. מל היה מאושר. הילדים אהבו אותו ואחרי כל רכיבה פיטר נתן לו חצי קילוגרם של גלידה מכל סוג שאהב. הריח הכי טוב מפיו של מל היה אחרי שאכל גלידה בשעם שוש-מנטה.

ביום שישי כבר נפוצה השמועה. אנשים מן הכפרים הסמוכים באו לראות את הדרקון הראשון שלהם. ואיזה דרקון נחמד הוא היה! פיטר נתן ראיון ברדיו ותמונתם של מל ופיטר התנוססה בעמוד הראשי של העיתון המקומי.

היום מל הוא דרקון מפורסם וכפר ברוש הוא מקום משיכה פופולארי לתיירים. אם אבא ואמא שלכם יודעים איפה כפר ברוש, בקשו מהם לקחת אתכם פעם לשם. תוכלו לרכב על גבו של מל ולהריח את הריח מפיו. נסו לנחש איזה גלידה הוא אכל, אולי קינמון ואולי אגוזים? וכשתגיעו לשם, שאלו אותו אם הוא עדיין זוכר אותי.