ים המלח

ים המלח הוא אגם מלח חסר-מוצא לים, הנמצא בתחום הבקע הסורי-אפריקני ובמרכזו עובר הגבול בין ישראל לירדן. ריכוז המלחים בים המלח עומד על 34.2% – גבוה פי עשרה מריכוז המלחים בים התיכון. ריכוז גבוה זה נובע מכך שלמי האגם אין מוצא לשום מקום, והוא נמצא באזור בעל אקלים מדברי חם ויבש המתאפיין בשיעורי התאיידות גבוהים. האגם הוא גוף המים הרביעי במליחותו בעולם.

חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם(תואר זה הפך לאחד משמותיו של ים המלח). אגן ים המלח מורכב משני אגנים, דרומי וצפוני. בשל הירידה המתמשכת במפלס, התייבש החלק הדרומי של האגם, שהיה רדוד בהרבה מזה הצפוני. קרקעיתו בממוצע 730 מתחת לפני הים. עם ייבושו של האגן הדרומי נבנו בו בריכות לצורך אידוי המים והפקת אשלג וכימיקלים אחרים על ידי מפעלי האשלג בישראל וחברת האשלג הערבית הירדנית.

החל מה המאה העשרים נמצא מפלסו של האגם בירידה מתמדת, בעיקר בשל שימוש נרחב במקורות המים הנשפכים אליו, שהחשוב שבהם הוא נהר הירדן, ושאיבת מים לאידוי בבריכות בדרום האגן. אגן ים המלח מורכב משני אגנים , דרומי וצפוני. בשל הירידה המתמשכת במפלס, התייבש החלק הדרומי של האגם, שהיה רדוד בהרבה מזה הצפוני, ועומקו היה כעשרה מטרים בלבד לפני תהליך הייבוש (קרקעיתו של החלק הדרומי הייתה בעומק של 401 מטרים מתחת לפני הים). עומקו הממוצע של חלקו הצפוני הוא כ-200 מטרים וקרקעיתו בעומק ממוצע של 730 מתחת לפני הים. עם ייבושו של האגן הדרומי נבנו בו בריכות לצורך אידוי המים והפקת אשלג וכימיקלים אחרים על ידי מפעלי האשלג בישראל וחברת האשלג הערבית הירדנית. לבריכות אלה נדרשת שאיבה בהיקף נרחב של מי האגם. שאיבת המים לבריכות היא סיבה מרכזית לירידתו של המפלס של ים המלח

תעלת הימים היא שם כולל למיזמים לחפירת תעלת מים שתשמש להובלת מים בין ימים בישראל המיזמים שהוצעו קשורים בבקעת הירדן בים המלח ובערבה והימים הסובבים אותם: ים סוף מדרום והים התיכון ממערב. רובם קשורים בהזרמת מים שפירים או מי ים לבקעת הירדן ולים המלח. הזרמת המים המתוכננת נועדה להיעשות באמצעות מובלים שונים: תעלות, מנהרות וצינורות

בעבר תוכנן להשתמש במי אגן הירדן להשקיית הנגב ובקעת הירדן, והזרמת מי ים מהים התיכון לים המלח לייצוב פני הים תוך רתימת הפרש הגבהים לבקע הירדן ולים המלח ליצירת אנרגיה הידרו אלקטרית בעת האחרונה בודקים בהקמת המיזמים מטרות נוספות כגון: התפלת מי ים ייצוב או הרמת פני ים המלח, חיזוק השלום האזורי על ידי יצירת שיתוף פעולה בין גורמים בעלי עניין בים המלח. בעקבות דיון ציבורי נרחב בנושא בעבר, נקבע השם “תעלת הימים” כשם כולל למיזמים אלה.

גורמי איכות הסביבה מצביעים על סיכונים סביבתיים גדולים הטמונים בפרויקטים. הסיכונים הם: ערבוב מי הימים עלול לגרום לשינוי דרמטי בים המלח, חדירת מי ים חמי התהום לאורך תוואי המובלים, שינויים גדולים בים סוף כתוצאה משאיבת מימיו, והשפעות על הים התיכון כתוצאה מפעילות מפעלי ההתפלה הסיכונים הסביבתיים נבדקו (בשנים 2009-2012) על ידי קבוצות מומחים שהתמנו על ידי הבנק העולמי והוגשו דו”חות שקבעו: לא יהיו שינויים בים המלח בהזרמה לים של עד 400 מיליון מטרים מעוקבים בשנה; יש אפשרות למנוע חדירת מי ים למי התהום לאורך תוואי המובלים על ידי תכנון מוקפד ובניה בסטנדרטים של מובלים באזורים סיסמיים רגישים; לא יהיו שינויים גדולים בים סוף בגלל ההיקף המצומצם יחסית של השאיבה מהים.

בולען הוא שקע הנפער באופן פתאומי בקרקע. בולענים נפוצים בין היתר בסביבה קארסטית (תוואי נוף הנוצר כתוצאה מהמסה של סלעים, בדרך כלל מסוג גיר ודולומיט, על ידי מים.) בה הם נוצרים בתהליך איטי מהתמוססות שכבות של גיר כמו גם באזורי חוף ים כתוצאה מהמסה של שכבת מלח מתחת לפני הקרקע, תהליך שלוקח זמן קצר יחסית להיווצרות בולענים קארסטיים.

בישראל נוצרים בולענים בסביבת ים המלח מהשפעות מלאכותיות של נזקים סביבתיים הנגרמים על ידי התעשייה מסביב לים המלח וכן מויסות מלאכותי של זרימת המים מן הכנרת לים המלח דרך נהר הירדן

בולענים בישראל נפוצים, בין השאר, בסביבות ים המלח, בחלק הצפוני של האגם. הבולענים מהווים סכנה בשל הפתאומיות בה הם נפערים ובשל גודלם: הגדול ביותר שנמדד עד כה, עומקו מגיע ל-11 מטר והיקפו 25 מטר. עד היום דווח על ארבעה מקרי נפילה לבולענים. מספרם של הבולענים היום עומד על יותר מ-3000 (כולל בורות קטנים) ומספרם גדל בקצב של כמה עשרות בשנה.

הבולענים הם תופעה המוכרת עוד משנות השבעים של המאה ה-20. הסיבה להיווצרותם היא ירידת מפלס ים המלח, שמקורה בעיקר בהפחתת הזרימה בנהר הירדן, בין היתר בגלל סגירת סכר דגניה שמפחיתה באופן ניכר את כמות המים המגיעים לים המלח מנהר הירדן, אך גם בגידול ההתאיידות מאגן ים המלח, בעקבות פעילות מפעלי האשלג של ישראל ושל ירדן.