מה קרה לאלינור?

אלינור ואני חברות מכיתה א’. בשנת הלימודים שעברה הגיע לכיתתנו תלמיד חדש – ערן. מהר מאוד הוא הפך להיות ילד מקובל. הבנים העריצו אותו, הבנות חיבבו אותו וגם פחדו ממנו, כי הוא נהג לאיים שירביץ בכל פעם שלא עשו כדבריו.
יום אחד ביקש ערן להעתיק שיעורים מאלינור, שהייתה תלמידה מצטיינת, והיא לא הסכימה. כל אותו יום קילל ערן את אלינור: “שמנה, מגעילה ” ואיים עליה. “חכי, תראי מה יהיה לך!” צעק לעברה כשהלכנו הביתה.

הצעתי לאלינור להתעלם ממנו, אך הוא המשיך “ללוות” אותנו הביתה באיומים ובקללות. מאז אותו יום לא הפסיק ערן להציק לאלינור. בהפסקות הלך אחריה וקילל, ושאר הבנים חיקו אותו. בהתחלה ניסתה אלינור לענות ולהתגונן, אבל המצב הלך והחמיר, והיא הפסיקה להגיב. כל הבנות בכיתה ידעו שערן יורד לחייה… מקלל, משפיל, מעליב… ריחמתי על אלינור, אבל מה כבר יכולתי לעשות? הבנות בכיתה אף פעם לא התערבו, כולנו הצענו לה להתעלם ממנו.

אמרתי לאלינור שחבל שהיא לוקחת כל כך ללב, חבל שירדה בלימודים בגללו, אבל כלום לא עזר. גם כשאלינור התחילה להיעדר הרבה ולא להכין שיעורים, חשבנו שהיא מגזימה. אז מה אם הוא מקלל ומציק – בגלל זה היא צריכה להפסיק לתפקד?! היא אפילו דיברה אתי על כך שהיא רוצה לעבור בית-ספר.

מחנכת הכיתה הרגישה שמשהו לא כשורה עם אלינור והזמינה את ההורים. אני זוכרת שאלינור הייתה לחוצה מאוד, והבטיחה שתעשה מאמץ להעלות שוב את ציוניה. האמת שכעסתי עליה, כבר לא היה כיף אתה ומצאתי חברה חדשה…