יאנקו במלחמת העולם השנייה

by mary

Artwork: שני בילר ומארי סירניב ח1

This free e-book was created with
Ourboox.com

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now

יאנקו במלחמת העולם השנייה

by

Artwork: שני בילר ומארי סירניב ח1

  • Joined May 2018
  • Published Books 2

הדמות שבחרנו היא יאנקו

אנו בחרנו בדמות זו מכיוון שיאנקו היא דמות מאוד מסקרנת כי בסיפור לא מוזכרים רגשותיו של יאנקו ואנו חושבות שהבעת רגשותיו ומצבו הנפשי במהלך המלחמה מאוד חשוב ,מכיוון שחשוב להראות גם מה הדמויות מרגישות וחושבות ולא רק המצב הכללי והמבט מלמעלה על הסיפור. בנוסף לדעתינו יאנקו היא דמות מעניינת שיודעת מה זה לעבור מלחמה ואירועים קשים ואנו חושבות שזה היה מעשה ממש אמיץ שהוא הצליח לעבור את כל זה

2

שמי יאנקו , אני בן 11 , אני גר בפולין למשפחה יהודייה. ב-1 בספטמבר 1939 התחילה מלחמת העולם השניה, אבי הלך לעזור במלחמה ואני ואמי נשארנו לבד ומעכשיו אני אספר לך את “הרפתקאותי”.

2.9.1939

יומני היקר , אתה לא תאמין מה קרה אתמול! קמתי בבוקר כמו כל יום רגיל, אכלתי והתעסקתי במחשבותי. פתאום נשמעו דפיקות בדלת, בהתחלה נבהלתי אך אלו היו חברי. הם נכנסו אליי ואמרו בבהלה שפרצה מלחמת העולם השנייה, בהתחלה לא הבנתי במה מדובר אך לאחר מכן הם סיפרו לי שפרצה מלחמה שבה רוצים להרוג את היהודים. בהתחלה קצת נבהלתי ונהייתי חיוור כי לא ידעתי מה גורלנו. חברי אמרו שהם חייבים ללכת לארוז את התיקים והחפצים, נפרדתי מחברי והם הלכו. הרגשתי מבוהל מהבשורה וחיכיתי בקוצר רוח עד שאמי תגיע מהעבודה. הנה הגיעה השעה שבע ואמי סוף סוף חזרה הביתה, היא הייתה נראת עצובה וכעוסה והחלטתי לשאול אותה מה קרה והיא אמרה ” פטרו אותי מהעבודה ולא נשאר לנו כסף למצרכים” אמי הוסיפה ואמרה שאנו בסכנה בגלל שאופים את כל היהודים לגטאות שבפולין וגם שצריך לארוז את כל הדברים שלנו ולמצוא מקום מסתור מהגרמנים! התחלנו לארוז הכל ונשמע דפיקה בדלת. זה היה חבר של אמי, הוא אמר שמחר יקח אותנו לתחנת הרכבת ואנו צריכים להיות מוכנים מחר 5:00 בבוקר. השעה    21:00בערב ואמי השכיבה אותי לישון תוך כדי שאלתי אותה שאלות, למה אנו צריכים לברוח מהגרמנים??? היא אמרה לי ” הגרמנים רוצים להשמיד את היהודים במחנות השמדה” ואז שאלתי אותה מה אלו מחנות השמדה??? אך היא שתקה ואמרה שכבר מאוחר ושכדי שאלך לישון כדי שאוכל לקום מחר מוקדם

3

3.9.1939

יומני היקר שלום! הנה הגיעה הרגע בו אנו לוקחים את כל המזוודות והחפצים שלנו כדי שחבר של אמי יקח אותנו לתחנת הרכבת אבל לפני הכול החלטתי להיפרד מחברי ואמרתי לאמי שתכף אחזור. הגעתי לחברי, והם אמרו לי שגם הם צריכים לינסוע לתחנת הרכבת, הרגשתי כאילו אנו יוצאים למסע, הם שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף אימם, הייתי קצת מבולבל ולא ידעתי מה לעשות וחשבתי שהיא תסכים אז רצתי לשאול אותה. הגעתי ביתה ושאלתי אותה, היא הסכימה ורצתי להגיד לחברי, הם היו שמחים ואמרו שנגיע אליהם הביתה בעוד כ- 10 דקות. בנתיים אמי אמרה לחבר שלה שאנחנו בסוף הולכים עם חברינו אבל הוא אמר שבכל זאת ילווה אותנו. כשהגענו לחברינו הם שאלו אותנו אם יש לנו תעודות זהות פולניות, אמי אמרה שאין לנו והחלה לדאוג שאנחנו לא נוכל לעלות לרכבת, גם לחברינו אין תעודות זהות פולניות. אחד ההורים אמר שיש איש עשיר שמוכר תעודות זהות פולניות מזוייפות במרתף שבמאפיית “פוזטה קיאסטו”. כולם אמרו זה יהיה רעיון טוב ללכת אליו רק שצריך לדעת כמה זה עולה. אותו הורה אמר שהוא מוכר תעודה אחת ב- 488.43 PLN [500 שח ], זה מאוד יקר אך זה שווה את זה. לאחר מכן כולנו הגענו למאפיה וראינו שחלונות המאפיה שבורים והכל זרוק על הרצפה, התחלנו קצת לדאוג אך בסוף ירדנו למרתף, כאשר הגענו דפקנו בדלת ופתאום נפתחה הדלת וראינו איש כולו לבוש בזהב “ועשוי ממנו” הוא חייך אלינו ושאל מה אנחנו עושים פה ולמה הגענו הנה, ואז אמי אמרה שהגענו כדי לקנות ממנו תעודות פולניות. הוא אמר שיש לו מחסור בתעודות מכיוון שהם נמכרו כמו “לחמניות חמות” ואמר שנשארו לו רק 4 תעודות. התחלנו לדאוג כי לא היו מספיק תעודות לכולם, בסה”כ היינו 11 אנשים, 7 מבוגרים ו- 4 ילדים. ההורים החליטו שהם מעדיפים שאנחנו ננצל מאשר הם ושהם יקנו את התעודות הללו בשבילינו… אני כמובן לא הסכמתי עימם אבל לא הייתה לי ברירה, לא יכולתי להתחיל לפתח ויכוח איתם. קנינו את התעודות וההורים חיבקו אותנו לשלום. אני ממש לא הייתי מוכן לעזוב את אמי אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. חבר של אמי התנדב ללוות אותנו עד לרכבת. הגענו לתחנה ונפרדנו ממנו לשלום. לפני שעלינו לרכבת הוא אמר לנו שאנחנו נוסעים מסופוט לסאנוק ושכשנגיע נפגוש שם זוג אנשים, לאישה קוראים אלונה ולאיש מייק. הוא אמר לנו שהם יסתירו אותנו בביתם וישמרו עלינו כמה שיוכלו. הודנו לו על העזרה ועלינו לרכבת. היה כבר ערב, מצאנו את התא שלנו, החלפנו בגדים והלכנו לישון.

4

 

6.9.1939

יומני היקר, אני מצטער שלא כתבתי כבר 3 ימים, פשוט הייתי בעומס של מחשבות, דברים ודיבורים עם החברים שכבר שחכתי לכתוב לך. מכיוון של כתבתי החלטתי לספר לך בקצרה מה קרה לי בשלושת הימים הללו. ביום הראשון ברכבת לא עשינו שו דבר מעניין וכך גם ביום למחורת, אך רק מחשבה אחת לא עזבה אותי ואת חברי, האם נשרוד את המלחמה? ומה אם הורינו? היינו ברכבת בסה”כ יומיים וביום השלישי הגענו ופגשנו את אלונה ומייק, הם היו נראים עשירים, כך אני לפחות חשבתי.. הם היו נחמדים אלינו ולקחו אותנו לכיוון ביתם. כשהלכנו בדרך ראיתי מסביב חנויות הרוסות ונטושות. בין החנויות האלו ראיתי חנות חיות. פתאון התחלתי לשמוע קולות. אך קצת חששתי כי החנות הייתה עזובה לגמרי אבל בכל זאת החלטתי לבדוק מה היה שם ואחרי כל צעד שעשיתי שמעתי שהקולות התחזקו, אמרתי את זה לחברי, לאלונה ולמייק והם אמרו שהם מרשים לי להכינס לחנות, אך בזהירות רבה. כשנכנסתי לחנותהייתי מופתע!! ראיתי כלוב קטן וכתוכו תוקי כבן 3 חודשים , לבד ועזוב. קראתי לחברי בשביל להראות מה מצאתי, הם התלהבו והחלטתי לקחת אותו איתי ולקרוא לו “שוקה” מכיוון שהוא היה מאוד מצחיק ויפה. מהרגע הראשון “התאהבתי” בו. החלטתי להוציא אותו מהכלוב ולשים אותו על כתפי ואת הכלוב לקחת בידיים. המשכנו ללכת לכיוון ביתם של אלונה ומייק וכשהגענו ראינו בית מפואר ונקי. אלונה אמרה שלכל אחד מאיתנו יש חדר משלו עם מיטה וארון. בהתחלה לא הבנתי איך יש לה כל כך הרבה מקום בשביל לשים כל אחד מאיתנו בחדר ניפרד אך בסוף ראיתי שיש להם בבית שתי קומות והרבה חדרים שונים ומגוונים ובמקרה בדיוק נשארו לה 4 חדרים פנויים בשבילינו. כולנו התלהבנו ממראה החדרים וכל אחד הלך בדרכו לחדר. יומני היקר, הנה הגיעה השעה 22:00 וכבר מאוחר מאוד.. כולם עייפים ורוצים לישון, התרגשתי לישון במקום החדש והגדול אך בכל זאת דאגתי מאוד לאמי, התגעגעתי אליה והייתי עצוב שלא אוכל לקבל את נשיקת הלילה טוב שהיא תמיד הייתה נותנת לי. אלונה ארגנה גם מקום נוח לתוכי, היא נקתה לו את הכלוב ושמה לו קערה עם אוכל ומים, אך בכל זאת הוא החלטי לישון ליידי, לא התנגדתי לכך, אפילו נהייתי שמח שהוא התחבר אלי ושהוא אוהב אותי. לילה טוב יומני היקר, מחר בבוקר אספר לך איך ישנתי במקום החדש.

5

 

שלום יומני היקר , הנה בא הבוקר ואני עם סיפור חדש בשבילך. המקום בו ישנתי היה מאוד רך ונעים אך בכל זאת היו לי סיוטים בלילה מכיוון שאני דואג לאמי מאוד. מעניין איפה היא ובמה היא עוסקת עכשיו? בתחילת היום לא ידענו כל כך מה נעשה. עד ששמענו יריות ליד מקום מגורינו. התחלנו לפחד, אלונה מייק אמרו לנו שאלו הגרמנים ואנחנו צריכים לסתתר במרתף. רצנו למרתף וישבנו שם בשקט. שמענו שהגרמנים דפקו בדלת ואלונה פתחה להם. הם שאלו אם יש להם ילדים יהודיים בבית היא ענתה שלא. הגרמנים בכל זאת נכנסו אלינו הבייתה ובדקו ליתר ביטחון. הם נקשו בכל הקירות כדי לבדוק, למזלינו הם לא מצאו אותנו והם יצאו מהבית. מייק אמר לנו שאנחנו יכולים לצאת, יצאנו והייתה לנו תחושה של הקלה אבל בכל זאת קצת פחדנו מהמצב. אלונה אמרה לנו שאנחנו צריכים לברוח כמה שיותר מהר מכיוון שאם הגרמנים דפקו אצלינו זה אומר שהם לאט לאט נכנסים לעיר הזאת בשביל לכבוש אותה ולהרוג את כל היהודים שנמצאים בה, לכן החלטנו שאנחנו נברח היום לפני שיהיה מאוחר. כל אחד מאיתנו אסף תיק גב קטן עם הפריטים החשובים לו ביותר ואני לקחתי איתי גם את שוקה, שמתי אותו בכלוב ויצאנו מהדלת האחורית והתחלנו לרוץ, לפתע אני שם לב שגרמני מסתכל עליי ומנסה לירות בי, אמרתי לכל חברי למהר וגם אני ניסית אך נפלתי בפח. הגרמני ירה לי ברגליים ומעדתי, חברי ממש נבהלו, ביקשתי מאחד החברים שיקח את שוקה, הוא הרים את כלבו ולמזלי לא גרמתי לו לשום פגיעה. שאר החברים הרימו אותי והמשכנו לרוץ כמה שיותר מהר עד לבית החולים הקרוב, שאלנו אנשים אם הם יודעים איפה יש בית חולים והם אמרו לנו שיש בית חולים כ- 10 דקות מהמקום בו עצרנו לשאול, המשכנו לרוץ והגענו לבית החולים. רופא אחד שם לב אליי, לקח אותי בידיו והור רץ איתי למחלקה של הילדים. הגענו למחלקה, הוא שם אותי על מיטה ולקח מהר את הכלים שהוא צריך, בסופו של דבר יצאתי מבית החולים על כיסא גלגלים. זה היה היום הכי גרוע בחיי, לא האמנתי שיכול לקרות לי דבר כזה! ומה עם אמי תראה אותי כך?!? מה היא תחשוב שקרה לי, היא תהיה ממש עצובה… כשיצאתי ראיתי את חברי, הם היו בהלם ממה שקרה אבל הם היו שמחים שלפחות נשארתי חי מכל הסיפור הזה. אני וחברי הודענו לרופא והמשכנו לרוץ, רק שלא יכולנו לרוץ כל כך מהר כמו שרצנו בגללי, אז החלטנו פשוט ללכת אבל ממש בזהירות. בסופו של דבר , אחרי הליכה של כחצי שעה הגענו לחוף הים. ראנו ממש הרבה אנשים שם ולא הנו למה. החלטנו לרדת לחוף עצמו כדי לראות מה קורה שם. כשהגענו ראינו הרבה אנשים שרצו לשוט לאנשהוא על סיפנה, מסתבר שאלו יהודים שברחו מהמלחמה והם מתכננים לעלות לארץ ישראל. לפתע אנחנו רואים מלפנינו איש גדול עם חליפה , הוא היה נראה כמו מפקד של משהו. הוא שאל אותנו אם אנחנו מכירים את המשפחות, הרשקוביץ, אניספלד, אהרונסון ואזנר. אמרנו בהתלהבות:” כן,כן אלו המשפחות שלנו”. הוא אמר לנו שהם מחפשים אתנו ושכולנו עומדים לעלות לארץ ישראל!! קפצנו משמחה, כבר לא יכולתי לחכות יותר, אני ממש רציתי לראות את אמי ולהראות לה את שוקה, התוכי שלי. לאחר כמה דקות ראינו את ההורים שלנו באופק, חרי רצו לחבק את הוריהם אך אני לא יכולתי ונשארתי לחכות לה במקום. הייתי ממש מאושר לראות את אמי, כמה דאגתי לה. אמי נהייתה בשניה ממש עצובה כי היא ראתה אותי על כיסא גלגלים. סיפרתי לה מה קרה והיא נהייתה ממש כעוסה, אבל היא הייתה מאושרת לראות שאני חיי. בשביל לשמח אותה הראתי לה את שוקה, היא הייתה ממש שמחה לראות ישי לנו “חבר חדש” במשפחה. אמי ממש התחברה אליו והוא אליה. פתאום נזכרתי באבי. שאלתי את אמי אם הוא עדיין חיי? איפה הוא נמצא עכשיו? אבל היא לא ענתה… הבנתי שזה שהיא לא ענתה לי אומר רק דבר אחד..הוא נהרג במלחמה. התחלתי לבכות וגם אמי, באותו הרגע שנינו היינו “שבורים”. אמי אמרה שאנחנו צריכים להתגבר על זה. לאחר השיחה שמע קול של אחד המפקדים של הסיפון, הוא קרא לכולם לעלות לספינה. לקחנו את חפצינו והתחלנו לעלות. בכניסה פגש אותנו אחד העובדים, הוא אמר שאסור לעלות לספינה עם חיות מחמד. אני ואמי הסתכלנו אחד על השני והתבאסנו. לא רציתי להשאיר את שוקה “מאחורי”.העובד קרא לאחד המפקדים של הסיפון, כדי לברר מה לעשות עם שוקה. הוא הגיע ואמר שהוא מרשה לנו להכניס איתנו את שוקה אבל אך ורק כאשר הוא בכלוב מבלי להוציא אותו. נהיית ממש שמח ועלינו לספינה.

 

.

6

11.9.1939

יומני היקר, אני מצטער שלא כתבתי כבר 4 ימים, הייתי מועסק עם חברי ואמי. העברתי איתם את כל הזמן שהיינו על האונייה. היינו על הספינה 4 ימים ואתמול הגענו לארץ ישראל!! היא לא הייתה נראת ממש מיוחדת ויפב כי אנחנו, היהודים צריכים לשקם ולפתח אותה. ירדנו מהספינה והתקדמנו לאיזשהוא קיבוץ. הגענו למקום והקיבוץ היה נראה דווקא דיי טוב. כל אחד הלך לראות את ביתו. נכנסנו לבית וראינו בית לא כל כך גדול אבל מספיק בשבילנו, העדפנו את הבית הזה מאשר כלום. אמא סידרה את חפצינו ואני יצאתי לראות את הקיבוץ, לקחתי איתי גם את שוקה על כתפי. כשהלכתי שם כל האנשים הסתכלו על שוקה והתלהבו ממנו. הרגשתי שאני חבר של “סלב” . ראיתי שיש בקיבוץ הרבה פרות וכבשים ואפילו סוסים ממש יפים. כשהלכתי ראיתי ילד שרכב על סוס. הילד היה נראה ממש נחמד והחלטתי ללכת להכיר אותו. אני צדקתי, הילד ההוא ממש נחמד ונהיינו חברים. לילד קוראים יוסף, אנחנו ממש התקרבנו והחלטתי להכיר אותו לחברי. חברי גם ממש התחברו אליו ונהיינו סוג של חבורה. בסה”כ אני ממש התאהבתי בארץ ישראל ובמקום בו אני גר עכשיו.שמחתי לחלוק איתך את “הרפתקאותי” ועכשיו סוף סוף אני מתחיל את החיים החדשים, הרגילים והטובים שלי.

7
8
9
This free e-book was created with
Ourboox.com

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now

Ad Remove Ads [X]
Skip to content