ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

עד  למלחמת  העולם  הראשונה  הייתה  ארץ ישראל מקום שולי באימפריה העות’מנית.

אימפריה זו שלטה על שטחים נרחבים במזרח התיכון,

אך סבלה מחולשה פנימית.

במהלך המאה ה-19 גברה חשיבותה של ארץ ישראל בעיני המעצמות המרכזיות בעולם.

במהלך המאה ה-19 גברה חשיבותה של ארץ ישראל בעיני המעצמות המרכזיות בעולם.

עניין זה נבע מגורמים דתיים,

שכן בארץ ישראל נמצאו אתרים קדושים לנצרות וחיו בהם קהילות נוצריות,

וכן מאינטרסים גיאופוליטיים:

המעצמות היו מודעות לחולשת האימפריה,

וחלקן שאפו לנצל חולשה זו לטובתן.

או לפחות למנוע ממעצמות אחרות להתחזק על ידי השתלטות על שטחים אלה.

 דוגמאות בולטות לכך הן הקיסרות הרוסית וצרפתית,

שניסו להשתלט על חלקים שונים באימפריה.

בשל כך גברה גם חשיבותה של הארץ בעיני השלטון העות’מני.

הוא ביצע חלוקה מנהלית מחודשת של הארץ במטרה להגביר את הפיקוח המרכזי על הנעשה בה.

כל אלה עזרו לשיפור התשתיות בארץ. למשל הוקם שירות דואר אוסטרי שנודע ביעילותו והונחו קווי רכבת.

למרות זאת הוסיפה ארץ ישראל לסבול מקשיים רבים,

ובהם שחיתות שלטונית, מחסור בתשתיות, מצב כלכלי קשה וביטחון רופף.

במהלך מלחמת העולם הראשונה החמיר מצב זה.

אוכלוסיית הארץ סבלה מעוני, מרעב, ממחלות וממוות.

מצבם של היהודים היה קשה במיוחד.

כ-000,‏10 היהודים שהיו בעלי נתינות זרה נדרשו לעזוב את הארץ.

בשל כל זאת פחת מספרם של היהודים בארץ ישראל במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה מכ-000,‏85 לכ-000,‏56.

רבים מהעוזבים פנו למצרים,

שנשלטה אז על ידי בריטניה,

בתקווה שיוכלו לשוב אל הארץ עם סיום המשבר.