היחס לעמי הארץ ופושעי ישראל בהלכה ובאגדה

היחס לעמי-הארץ ופושעי-ישראל בהלכה ובאגדה

 ראשי פרקים

• מעשהו של רבי יהודה הנשיא

1. ראיות בעד המעשה
2. ראיות נגד המעשה 

• היחס הכללי לעמי-הארץ ופושעי-ישראל

1. קירובם
2. הרחקתם 

• בירור גדרו של “עם-הארץ” ו”פושע-ישראל”
• קדימת ועדיפות תלמיד חכם
• ביאור היחס הראוי לעמי-הארץ ופושעי-ישראל

1. ביאור הלכתי
2. ביאור מחשבתי

• סיכום

• מעשהו של רבי

נאמר במסכת בבא בתרא[1]:

“רבי פתח אוצרות בשני בצורת. אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי-הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א”ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? [א”ל:] פרנסני ככלב וכעורב[2], פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם-הארץ! אמר לפניו ר’ שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל. רבי לטעמיה, דאמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי-הארץ…”.

1. ראיות בעד המעשה

לכאורה, הביאור ליחסו של רבי לתלמידי החכמים (באומרו: “יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה…”), נעוץ במאמרי חז”ל רבים על מעלתם של תלמידי החכמים, שאלמלי מחזיקי התורה אין העולם מתקיים.

וכך שנינו בבבלי[3]: אמר רבי אלעזר: אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר[4]: “אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי”.

וכן נאמר בספרי[5]: “…רבונו של עולם לא בראת העולם אלא בשביל תורה שנתת לישראל, והכל עומד בזכותן של ישראל, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”. ובלשון אחרת בפסיקתא[6]: “כל העולם [ומלואו] לא נבראו אלא בשביל תורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי”.

ולעניין פרנסת תלמידי חכמים שנינו במדרש[7]: “ר’ שמעון בן מנסיא אומר על שלשה דברים בוכה הקב”ה בכל יום: על תלמיד חכם שאין לו פת בסלו… “. ולכן כתבו הפוסקים[8] לגבי נתינת צדקה שת”ח קודם לשאר אנשים, משום כבוד התורה.

נצטווינו על כבוד תלמידי חכמים, וכינוהו בתלמוד “עשה של כבוד התורה” שהוא עדיף וקודם למצוות אחרות[9], וכך אמר רבא[10]: האוהב את החכמים יהיו לו בנים חכמים, המכבד ת”ח יהיו לו חתנים חכמים והירא מהם יהיה הוא עצמו ת”ח.

לבד ממעלת ת”ח, יש לו קדימה ועדיפות על פני מי שאינו ת”ח בתחומים רבים. נדון בעניין זה לקמן.

אם כן מובן מדוע פתח רבי את האוצרות עבור תלמידי החכמים שבעם-ישראל.

2. ראיות נגד המעשה

מאידך, יחסו של רבי כלפי פרנסת עמי-הארץ (בדבריו: “אבל עמי-הארץ אל יכנסו… אוי לי שנתתי פתי לעם-הארץ… אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי-הארץ”) מעורר תמיהה.

בהמשך הגמרא בב”ב[11] שנינו: “אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע…”, ואין חילוק בין עניים שהם ת”ח לבין עניים שהם עמי-הארץ. יתרה מזו, במקום אחר[12] מצאנו: “מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום”. וכל שכן שיש לפרנס עמי-הארץ, ולוּ רק משום הטעם של דרכי שלום, שלא לעורר בלבם שנאה כלפי תלמידי החכמים.

הרי שלגבי נתינת צדקה אין להפלות בין ת”ח לע”ה. ואף  שלעניין הקדמה מקדימים ת”ח לע”ה בעניינים רבים[13] מ”מ משמע שרק לעניין קְדימה הדין כך, אך אין דוחים את עמי-הארץ לגמרי.

זאת ועוד, משתמע מדברי חז”ל במקומות רבים שצריך להיות יחס שונה בתכלית לעמי-הארץ ואף לפושעי-ישראל, ובפרק הבא נבאר את היחס הכללי לעם-הארץ.

שאלה נוספת שיש לברר: האם גם במקרה של פיקוח-נפש מדקדקים לבדוק אם הפושט יד הינו ת”ח או עם-הארץ. אמנם במקרה כזה נראה בודאי שרבי לא היה נוהג כפי שנהג, שהרי פיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה שנאמר[14] “וחי בהם”, וכל שכן שאין להקפיד בנתינת הצדקה במקום פיקוח-נפש. ויבוארו הדברים לקמן.

• היחס הכללי לעמי-הארץ ופושעי-ישראל

אנו מוצאים מקורות סותרים בדברי חז”ל לגבי היחס הראוי לעמי-הארץ. 

1. קירובם

מצד אחד נראה שיש לקרב את עמי-הארץ ואפילו את פושעי-ישראל ולא להרחיקם, כיון שהם בתוך “כלל ישראל” ולולי הם אין ה”ציבור” שלם.

וכך דרשו חז”ל על סממני הקטורת[15]: “א”ר חנא בר בזנא א”ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי-ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת”. ע”כ.  וכל שכן שיש להכניס את עמי-הארץ שאינם פושעי-ישראל בתוך הכלל.

רעיון דומה מופיע במדרש רבה לגבי הערבה שבארבעת המינים[16]:

“דבר אחר: פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקב”ה עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקב”ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה…”

וכבר דרשו דורשי רשומות שבמילה “צבור” מרומזים שלוש הכתות שבעם-ישראל: צדיקים בינוניים ורשעים[17].

כמו כן, בתפילת ליל יום כיפור הידועה בשם “כל נדרי” אנו אומרים “אנו מתירים להתפלל עם[18] העבריינים”.

הסתכלות זו מצויה הרבה בספרי חסידות ומחשבה כפי שיובא לקמן.

2. הרחקתם

מנגד, אנו רואים בחז”ל יחס מרחיק ואפילו מזלזל כלפי פושעי-ישראל ועמי-הארץ.

בבבלי[19]  מסופר המעשה הידוע ברבי עקיבא שנשא את בתו של כלבא שבוע:

“…שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא, אמר: איזיל לגביה, אפשר דמפר נדראי. אתא לגביה, א”ל: אדעתא דגברא רבה מי נדרת? א”ל: אפילו פרק אחד ואפי’ הלכה אחת. אמר ליה: אנא הוא, נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה, ויהיב ליה פלגא ממוניה”.

כלבא שבוע לא רצה שבתו תנשא לר’ עקיבא כיוון שהיה עם-הארץ, ומקור דין זה נמצא במסכת פסחים[20]:

“תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם-הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי[21]… תניא, רבי אליעזר אומר: אלמלא אנו צריכים להם למשא ומתן – היו הורגין אותנו… גדולה שנאה ששונאין עמי-הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן”.

ואכן, כשהיה ר”ע עם-הארץ שנא את תלמידי החכמים שנאה עזה, וכפי שמצאנו בדבריו לתלמידיו[22]:

“תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם-הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם”.

וכן שנינו בסוף פרק “אלו מציאות”[23] על הפסוק[24]: “שִׁמְעוּ דְּבַר ה’ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה’ וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ”. וז”ל הגמרא שם:

“דרש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב: ‘שמעו דבר ה’ החרדים אל דברו’ – אלו תלמידי חכמים, ‘אמרו אחיכם’ – אלו בעלי מקרא, ‘שונאיכם’ – אלו בעלי משנה, ‘מנדיכם’ – אלו עמי-הארץ”.

על פי זה אפשר לבאר מדוע היחס של ת”ח לעמי-הארץ הוא בהתאם[25]:

“לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם… ולא ישא בת עמי-הארץ, מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר[26]: “ארור שכב עם כל בהמה”… אמר רבי אלעזר: עם-הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו! – אמר להן: זה – טעון ברכה, וזה – אינו טעון ברכה. אמר רבי אלעזר: עם-הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר[27]: “כי הוא חייך וארך ימיך”, על חייו לא חס – על חיי חבירו לא כל שכן. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם-הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו”.

ויש לתמוה, כיצד דברי חז”ל הסותרים אלו את אלו, יכולים להתפרש ולעלות בקנה אחד?

כדי לברר את ההתייחסות הראויה לעמי-הארץ יש להגדיר מי נכלל בגדר “עם-הארץ”.

• בירור גדרו של “עם-הארץ”

ממעשהו של רבי בסוגיא בבבא בתרא, אנו למדים ש”עם-הארץ” הוא מי שאין בו מקרא, משנה, גמרא, הלכה והגדה. כלומר אדם ריק מתוכן יהודי שלא קרא ולא שנה מימיו ואינו יודע צורת אות. האם ישנו יהודי כזה בנמצא? הרי כל יהודי יודע לפחות פסוק אחד?

מוכרחים אנו לומר שכוונת רבי היתה למי שאינו יודע לשנות פרקו בשום חלק מחלקי התורה, כלומר שאין לו אף ידיעה כללית בתורה.

אמנם במסכת ברכות[28] ישנה מחלוקת תנאים בברייתא לגבי גדרו של עם-הארץ, וז”ל הגמ’ שם:

“והכותי מזמנין עליו (כך שנינו במשנה). אמאי? לא יהא אלא עם-הארץ, ותניא: אין מזמנין על עם-הארץ? אביי אמר: בכותי חבר. רבא אמר: אפילו תימא בכותי עם-הארץ, והכא בעם-הארץ דרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר עסקינן, דתניא: איזהו עם-הארץ? (רש”י: שדברו חכמים בכל מקום) כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי. והני כותאי – עשורי מעשרי כדחזי, דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי… תנו רבנן: איזהו עם-הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם-הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים“.

בטעם הדין “אין מזמנין על עם-הארץ” כתב ה”ביאור הלכה“[29] שעם-הארץ נחשב פושע כיון שלא למד תורה, ולכן מדינא דגמרא אין מתחברים אליו לצרפו לזימון. ויש שכתבו שהטעם הוא מפני שאינם מתנהגים כראוי ובדרך שיהא ראוי לתלמידי חכמים להתחבר עמהם ולישב בקבע בסעודה שלהם.

אמנם להלכה נפסק[30] שבימינו מזמנין גם על עם-הארץ, וזה בגלל כמה טעמים: א. משום איבה – “כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו”[31], ב. לפי שלא כל הרוצה ליטול את השם להחזיק עצמו לתלמיד חכם שלא לזמן על עם-הארץ בידו ליטול, ואין אנו מחזיקים עצמנו לתלמידי חכמים לענין זה[32]. ויש טעמים נוספים.

לפי דברי ה”ביאור הלכה” הנ”ל שהטעם שמדינא דגמרא אין מזמנין על עם-הארץ הוא משום שפשע ולא למד, א”כ הרי הוא נכלל בתוך “פושעי-ישראל”, כי גרם לעצמו להיות “עם-הארץ”.

ולפי זה, עם-הארץ שהגיע למצבו שלא ע”י פשיעה, אלא כיון שלא היה מי שיראה לו את הדרך הנכונה לילך בה (מה שאנו קוראים היום “תינוק שנשבה”), אינו בכלל פושעי-ישראל, ועליו לא גזרו חכמינו שאין מזמנין עמו[33].

אמנם לשיטת הסוברים שטעם הרחקת עמי-הארץ היא מפני שאינם מתנהגים כראוי לת”ח, זה שייך אף באדם שהוא עם-הארץ “שלא באשמתו”, ואף אם אינו “פושע”.

למרות שבזה”ז אין אנו מדקדקים ורגילים לזמן על עם-הארץ מ”מ בדינים אחרים ת”ח צריכים להתרחק מעמי-הארץ, כגון בדיני טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות ועוד. על דינים אלו מצאנו בברייתא בברכות לא פחות משמונה הגדרות-תשובות לשאלה “איזהו עם-הארץ” שהזכירו חכמים לגבי דינים שונים.

ועדיין אין לכאורה הצדקה ליחסו של רבי כלפי עמי-הארץ כאשר פתח אוצרות בשני בצורת, שהרי ודאי שעמי-הארץ ופושעי-ישראל הם בכלל ישראל כפי שראינו במקורות רבים בדברי חז”ל, וכיצד מותר להפלות בנתינת הצדקה?

ומאידך אכן מצאנו יחס מזלזל ואף בוטה כלפי עמי-הארץ. וא”כ טרם עלה בידנו לפרנס מעשה-רב זה ולרדת לשורשם של דברים.

בטרם נבוא לבאר את הדברים לאשורם, ישנו עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת:

• קדימת ועדיפות תלמיד חכם

כבר הזכרנו לעיל[34] את הגמרא בהוריות[35]: “ממזר ת”ח קודם לכהן גדול עם-הארץ…דאמר קרא[36]: “יקרה היא מפנינים”, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים”. כך הדבר גם לגבי הצלת חיים כפי שמצאנו שאב שיש לו אפשרות להציל רק אחד מילדיו: או את בנו או את בתו, יציל את בנו כיון שהוא עתיד ללמוד תורה ומשום כך יש לו עדיפות על פני הבת.

וב”תנא דבי אליהו[37]” הפליג במעלתו של ת”ח:

“תלמיד חכם ומלך תלמיד חכם קודם למלך, (כיוון ש:) אם מלך מת כל ישראל ראויין למלכות, ר’ שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הן, וכל תלמיד חכם שמת ולא הניח תמורה ראוי להתאנח עליו לעולמי עולמים, מכאן אמרו אם ראית תלמיד חכם… חגריהו על מתניך…”

גם בסוגיא במסכת בבא בתרא[38] מבואר שתלמידי חכמים אינם צריכים להשתתף ברוב הוצאות העיר (כגון בבניית הגדר לעיר משום שת”ח אינם צריכים שמירה), וכן אינם צריכים לטרוח בצרכים נוספים של העיר.

וכך שנינו שם:

“רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן (רש”י: הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם), אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא… רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן (הטיל עליהם תשלום מס), א”ל רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי… אמר רב יהודה: הכל לאגלי גפא (רש”י: חומות העיר להציב בהן דלתות), אפילו מיתמי, אבל רבנן לא צריכי נטירותא. הכל לכריא פתיא (רש”י: חפירת בור לשתות מים), אפי’ מרבנן (רש”י: שהכל צריכין למים). ולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא (רש”י: שאין הן עצמם יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים), אבל נפקי באכלוזא, רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו (כלומר אינם צריכים לטרוח בעצמם לחפור בורות)“. 

 וכפי שמבואר שם בהמשך הגמרא, כל המיסים המוטלים על בני העיר הם רק בגלל עמי-הארץ שבעיר (“אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי-הארץ”), ולולי היו הם בעיר, חיוב תשלום המיסים היה מתבטל. מכל מקום לא מצאנו כאן קדימה לגבי נתינת צדקה, אלא רק ע”פ מעשהו של רבי שנכתב בהמשך.

כעת נוכל לפתוח פתח להבנת העניין בכללותו, ולביאור היחס הראוי לעמי-הארץ.

• ביאור היחס הראוי לעמי-הארץ

1. ביאור הלכתי

לגבי נתינת צדקה לרשע ועבריין כתב הטור[39]:

“כל הפושט ידיו ליטול נותנין לו אפי’ נכרי שמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום כתב ה”ר אליעזר עני מישראל העובר על אחת מכל המצות אינו בכלל וחי אחיך עמך ואין חייבין ליתן לו צדקה עד שידעו ששב בתשובה וכן אם הוא מומר אפילו לתיאבון…”

וכן פסק השולחן ערוך[40]: “מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אינו חייב להחיותו ולא להלוותו. (ומפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום) (טור מגמרת פרק הניזקין)”.

והעיר על כך הש”ך[41], שכל זה ב”עבריין” דווקא, כלומר שהוא רגיל לעבור עבירות (ודייק זאת מלשון הטור והסמ”ק[42] שכתבו: “וכן אם הוא מומר…” משמע אדם שרגיל בכך), אך אם עשה עבירה באופן חד-פעמי לתיאבון, עדיין מצווים אנו להחיותו ולהלוותו, כיוון ששייך בו דין “אחוה”.

ואמנם מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני “דרכי שלום”, אך זה לא נאמר לגבי עבריין, כיון שחוששים ל”איבה” רק בעניי-נכרים שקיים חשש ששלטונות הגויים יתנכלו לישראל אם יפלו אותם לרעה, אך בעניי- ישראל אין חוששים לכך.

ואכן כל זה בעבריין שלא עשה תשובה, אך לגבי עם-הארץ הדין שונה. וכמו שפסק הש”ע (וכ”כ בבית יוסף[43] בשם הריטב”א[44]), בהתייחס למעשה המובא בב”ב של פתיחת האוצרות ע”י רבי, וכתב בזו הלשון[45]:

“רבי שהיה מצטער שנתן פתו לעם-הארץ, משום דהיו שני בצורת, ומה שהיה אוכל עם-הארץ יחסר לתלמיד חכם, הא לאו הכי חייב להחיותו. אם בא לפנינו מת ברעב, חייב להחיותו אע”פ שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך”.                              

כלומר, שני חילוקים יש בדבר:

א. כאשר לא יחסר לת”ח, מצוה להחיות את עמי-הארץ[46], כגון שלא בשני בצורת. ולפ”ז, אם כל תלמידי החכמים היו לוקחים ודאי שרבי היה נותן אף לעמי-הארץ, אלא שכאן היה חסר לתלמידי החכמים, וכיון שעליהם עומד העולם לכן יש להקדימם.

ב. במקום שיש פיקוח נפש, כגון “שבא לפנינו מת ברעב” אז מוטלת החובה להחיותו אפילו על חשבון תלמיד חכם. ובמקרה של פתיחת האוצרות ע”י רבי לא היה חשש פיקוח נפש (כגון שהיה אפשר להשיג אוכל במקום אחר או בכסף), ולכן הקדים את תלמידי החכמים.

דין זה הוא כשאר דיני הקדמה ועדיפות שיש לת”ח על פני עם-הארץ, וכמו שהתבאר בהרחבה בפרק הקודם.

ע”פ מה שכתבנו לעיל[47] בגדרו של “עם-הארץ” נראה לומר שזהו גם החילוק הקיים כאן: עם-הארץ הנקרא “פושע” כיון שהיה לו ללמוד ולא למד, וביודעין הסיר אוזנו משמוע תורה, ייתכן שנכלל בדין “עבריין”, דהיינו שאין מצווה להחיותו כלל, ואפילו משום דרכי שלום לא גזרו כאן. אך עם-הארץ שהוא בכלל “תינוק שנשבה” הוא עם-הארץ שעליו אמרו שיש לפרנסו ולהחיותו, וכן לקרבו בשאר דברים לתלמידי החכמים ושומרי התורה, כיון שע”י כך יבוא גם הוא לקרבה אל המלאכה לעשות אותה.

זו שיטת הטור והשו”ע, שרבי נהג כהוגן, כיון שהיה זה בשנות בצורת שאז ת”ח קודמים.

אמנם הרמ”ה[48] כתב שלא נפסקה ההלכה כרבי, אלא כמו הסוגיות בהוריות ובגיטין (שהוזכרו לעיל) שאין לדחות את עמי-הארץ, וכל מה שאמרו שממזר ת”ח קודם לכה”ג עם-הארץ זה לעניין קדימה בלבד. ורבי עצמו לא סבר כך והיה חלוק על שאר הסוגיות.

והרמ”ה אינו מתרץ כדברי הש”ע שרבי נהג כך משום שהיה זה בשני בצורת והעדיף את תלמידי החכמים כדי שלא יחסר להם. וכנראה שהרמ”ה סבר שרבי אמר “אל יכנסו עמי-הארץ” התכוון לגמרי, כלומר שאפ’ אם כל תלמידי החכמים היו מקבלים, רבי לא היה מסכים לתת פיתו לעם-הארץ, וא”כ הוא חלק על שאר הסוגיות שמשמע מהם שרק מקדימים אך לא דוחים לגמרי.

ומ”מ להלכה כולם מודים שיש לחלק בין העדפה (במקום שאפשר) לבין דחייה גמורה של עמי-הארץ. וכל מחלוקתם היא רק האם רבי חלק על כך (שיטת הרמ”ה) או ששם היה מדובר במקרה כזה של העדפה כדי שלא יחסר לת”ח (דעת השו”ע).

הוסיף הרמ”ה והביא בשם כמה ראשונים[49], שהדין שמפרנסים עמי-הארץ, זה רק כשיש להם דרך-ארץ ויש להם קצת מצוות, אך עמי-הארץ שהם ריקים מתוכן ומנוערים ממצוות לגמרי, אין לפרנסם. ודברי רבי היו מכוונים כלפי עמי-הארץ גמורים, אך מי שיש לו ד”א ומצוות יכול היה להיכנס. וזה כדברי הטור והש”ע שרק מי שהוא עבריין במזיד אין לפרנסו[50].

אמנם הרמ”ה כותב שלפי דעתו רבי התכוון שלא יכנסו עמי-הארץ כלל, היינו אפילו אם ישנם בדרך-ארץ ומצוות. ודייק זאת ממה שאמר רבי “יכנסו בעלי מקרא… אבל ע”ה אל יכנסו”, משמע שאפילו מי שיש לו ד”א ומצוות, אך אין לו מקרא או משנה וכדו’, נאסר עליו להיכנס.

הרי”ף[51] השמיט את מעשהו של רבי (והביא רק את המעשה בההוא דמי כלילא המובא בגמ’ כדי להוכיח שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי-הארץ). ונראה שסבר כדברי הרמ”ה שרבי חלק על האמור בשאר הסוגיות ואין הלכה כמותו.

ואף הרמב”ם[52] לא התייחס למה שעשה רבי, ופסק שיש להקדים את תלמידי החכמים, אך לא לדחות את ע”ה לגמרי. ונראה שגם הוא סבר שאין הלכה כרבי (ולא העמיד שכיון שהיה בשני בצורת חל דין העדפה), וז”ל:

“היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין את הכהן ללוי, ולוי לישראל… במה דברים אמורים בשהיו שניהן שוין בחכמה, אבל אם היה כהן גדול עם-הארץ וממזר תלמיד חכם, תלמיד חכם קודם, וכל הגדול בחכמה קודם את חבירו…”.

מהרש”א[53] אף הוא מחלק בין שני רעבון לבין זמן רגיל. אך כתב טעם שונה לחילוק זה. הש”ע כתב שבשני בצורת רק מקדימים את הת”ח כדי שלא יחסר להם, אך מדברי המהרש”א משמע שבשני בצורת אין לפרנס את עמי-הארץ כלל, והטעם: מפני שהם אינם מצטערים בצער הציבור אין לפרנסם, ולכן רבי נהג כך. ועל פי זה מבאר מהרש”א מבאר את משמעות דברי תלמידו של רבי “פרנסני ככלב וכעורב” בצורה נפלאה[54]. וזו לשונו:

“אבל ע”ה לא יכנסו כו’. אף שאפילו עניי גוים מפרנסים עם עניי ישראל הכא בשני רעבון שהיה כל העולם שרוי בצער ואמרינן פרק קמא דתענית[55] שיש לאדם לצער עצמו עם הצבור… ואסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון ולפי שעמי הארץ אינן עושין כן שאוכלין כדי שבען ואין מצערין בצער עולם כמו שעושין הת”ח שאין אוכלין כדי שבען כדאמרינן שם, לכך לא רצה ליתן להם כדי להרעיבן ולצערן ג”כ. וא”ל “פרנסני כעורב וככלב”, נקט אלו שגם בתיבה היו כולם אסורין לשמש מטעם זה שהעולם היה שרוי בצער והעורב והכלב לא צערו עצמן ושמשו מטתן בתיבה כדאמרינן פרק חלק ואעפ”כ פרנסן נח גם אתה אל תחוש לזה ותפרנסני…[56]“

ובסוף דבריו הביא המהרש”א גם את מש”כ השו”ע (ובב”י בשם הריטב”א) שבשני בצורת יש קדימה לת”ח כדי שלא יחסר לתלמידי חכמים, ואח”כ אפשר לתת גם לעמי-הארץ.

נמצאנו למדים שיש לחלק בין סוגי “עמי-הארץ”:

הביטויים הקשים והחריפים שנכתבו בגמרות ובמדרשים כלפי עמי-הארץ, אמורים לגבי העבריינים והפושעים שלא למדו תורה למרות שהיה ביכולתם לעשות זאת, שעליהם ועל שכמותם הגמ’ אומרת “מותר לנוחרו” או “לקורעו כדג”. כיון שמדובר בעמי-הארץ שגם יחסם לתלמידי החכמים הוא בהתאם. וכדברי ר”ע לתלמידיו שבעת שהיה עם-הארץ היה אומר: “מי יתן לי ת”ח ואנשכנו כחמור”. וכמו שאומר ר’ אליעזר: “אלמלא אנו (ת”ח) צריכים להם (לע”ה) למשא ומתן – היו הורגין אותנו”. וכן: “מנדיכם – אלו עמי-הארץ”, ועוד. רשעים כאלו המזלזלים בת”ח ואינם רוצים לשפר מעשיהם, ההתייחסות אליהם היא כזו.

אך עמי-הארץ שנוהגים בדרך-ארץ כלפי תלמידי החכמים, והם עצמם רוצים ללמוד אלא שלא עלה בידם, אמנם מקדימים את תלמידי החכמים לפניהם, אך ודאי שאין לדחותם לגמרי. וכך הדין לעניין צדקה וכן גם ביחס הכללי.

והגם שאין חובה לפרנס את עברייני ישראל, מ”מ לקרבם לכלל ישראל ולתורה ודאי שישנו עניין גדול, וכמו שראינו בכמה מקומות שפושעי-ישראל נכללים בתוך עם-ישראל, וכל תענית שאין בה מפושעי-ישראל אינה תענית ועוד.

עד כאן ביארנו את היחס הראוי לעמי-הארץ ופושעי-ישראל לאור ההלכה. מכאן ואילך נבאר את העניין ע”פ מחשבת החסידות מפי כתבם של גדולי וענקי הרוח בדורות האחרונים.

1. ביאור מחשבתי

יחסם של רבים מבעלי המחשבה והחסידות לעמי-הארץ ופושעי-ישראל, הוא יחס מקרב ומעודד, ע”פ הפסוק ביהושע[57]: “חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי”  ודרשו חז”ל[58]: “אע”פ שחטא – ישראל הוא”. אנו מוצאים זאת בכתביהם של המהר”ל, ר”נ מברסלב ותלמידיו, ר’ צדוק הכהן מלובלין, הראי”ה קוק ועוד.

המהר”ל בחיבורו “נצח ישראל”[59] מאריך לבאר שהחטא הוא נספח חיצוני לישראל שחטא, והוא בעצמותו הוא טוב. ובזה מסביר המהר”ל את מה ששנינו במסכת קידושין[60]: “בנים אתם לה’ א-להיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרוים בנים, דברי ר’ יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים…”. ור”מ מביא ראיות לשיטתו מכמה פסוקים שמהם משמע שעם-ישראל קרויים בנים בכל מצב.

המהר”ל מעמיק בביאור שיטת ר”מ ומסביר שאע”פ שישראל חטאו מ”מ הקב”ה שהוא ה”עילה”[61] ברא את ישראל בלא חטא. ונביא כאן את עיקר הדברים בלשונו:

“…כי החסרון ג”כ הוא מצד ישראל שהם העלול מצד הזה הוא החטא, אבל הש”י שהוא העילה ברא ישראל בלא חטא. כי הדבר שהוא מצד העלול יש הסרה (כלומר, אפשר להסירו כי אינו חלק מעצמותם) כי יסיר לב האבן מעל לבם, מאחר שאין זה רק מצד העלול, ולכך נקראו ישראל “בני מעלי”, כי מצד שנבראו מן העלה הם בתכלית הטוב ואם הלכו אחר יצרם אין זה מצד עצמם רק הוזז דבר מקרה… מ”מ כיון שהם טובים מצד עצמם שכך נבראו מן הש”י בשלמות, בשביל זה נקראו “בני מעלי” ותחלת בריאתם היה בטוב ובשלמות, רק כי אחר כך מצד עצמם נעשו רעים ואל דבר זה יש סלוק והסרה מן החטא כי ישובו מדרכם…”

ובהמשך דבריו כתב המהר”ל לגבי המחלוקת שבין ר”י לר”מ:

“אמנם כל מחלוקת של אלו החכמים אם נקראו החוטאים עצמם בנים אבל בודאי על ישראל בכלל שם בנים, כי כבר אמרנו לך כי החטא הוא לפרטיים בלבד הם החוטאים, אבל שיסור בשביל הפרט שם בנים מן כלל ישראל דבר זה אי אפשר כאשר תבין…”.

ועניין זה הוא סגולת עם-ישראל בלבד, מה שאין כן באומות העולם. כפי שנאמר על ישמעאל[62] “והוא יהיה פרא אדם”, ופירש ר”א אבן-עזרא: “פרא אדם חפשי בין האדם… ויש אומר פרא ואדם… בעבור שהוא פרא “ידו בכל”, ובעבור שהוא אדם “ויד כל בו”. והנכון בעיני שיהיה בין האדם כפרא, שינצח הכל בכחו”. עכ”ל.  ורצה לומר, שלכאורה היה צ”ל “אדם פרא” כיון שבלשון הקודש מקדימים את שם העצם לתואר (כמו “אדם חכם”), אלא שכאן שם העצם הוא “פרא” ויש לישמעאלים תואר אדם, היינו שדומים בצורה החיצונית לאדם, אך הם בעצמותם “פרא”. ובישראל אינו כן, שהיהודי בעצמו הוא טוב, והחטא הוא תואר חיצוני שאפשר להסירו, וכדברי המהר”ל.

וזכר לדבר: בגמרא בע”ז[63] שנינו: “…וא”ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף (רש”י: אוצר יש ושמו “גוף” ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד ונתנם לשם), שנאמר[64]: “כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי”…”, וע”ש בגמרא. והקשו שם בתוס’[65] וז”ל: “וא”ת: מ”מ יכלו ע”י עובדי כוכבים שיהו מולידים? ואומר הר”ר אלחנן דנשמות של ישראל ושל עובדי כוכבים אינן בגוף אחד…”.

כלומר, נשמות עם-ישראל חצובות ממקום אחר, ואע”פ שמבחינה חיצונית נראים כולם דומים.

וגם כאן, שורשם של דברים נעוץ במ”ש המהר”ל, שאפילו הפחותים ועמי-הארץ שבעם-ישראל, עצם מהותם הוא הטוב המוחלט, כיון שהשי”ת ברא את ישראל בלא חטא.

באותו עניין, ידועה “תורת אזמרה” (ע”פ הפסוק “אזמרה לאלקי בעודי”) של ר”נ מברסלב[66]:

“דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויוכל להשיבו בתשובה וזה בחינת[67] “ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו”… וזהו “ועוד מעט ואין רשע”, על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב ששם אינו רשע, על ידי זה “והתבוננת על מקומו ואיננו”, היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה ודנין אותו לכף זכות על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות… וכן צריך האדם לחפש ולמצא גם בעצמו איזה מעט טוב…”.  וע”ש.

ובספרים הקדושים כתבו על המעלה שיש אפילו בפושעי-ישראל, ותקעו יתדותיהם ע”פ דברי ריש לקיש[68]:

“אמר ריש לקיש: פושעי-ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן[69] קל וחומר ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור, פושעי-ישראל שמליאין מצות כרמון שנאמר[70]: “כפלח הרמון רקתך. ואמר רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך, שאפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון – על אחת כמה וכמה“.

ונסמכו על יסוד דברי הגמרא בעירובין[71]: “מאי דכתיב[72]: “והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ה’… הדוד אחד תאנים טובות מאד בכרות והדוד אחד תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרע”? תאנים הטובות – אלו צדיקים גמורים, תאנים הרעות – אלו רשעים גמורים. ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים – תלמוד לומר[73]: “הדודאים נתנו ריח”, אלו ואלו עתידין שיתנו ריח“.

 וראה בספר “מראה יחזקאל“[74] שכתב על הפטרת פרשת מקץ:

“רני ושמחי בת ציון כו’ ונלוו גוים רבים אל ה’ כו’[75]. וצריך להבין כפל לשון “ושכנתי בתוכך” הנאמר ב’ פעמים. ונ”ל עפימ”ש בס’ אהבת יהונתן על פסוק[76] “אהבתי אתכם אמר ה’ כו’ הלא אח עשו ליעקב”, דהישראל תמהים בעצמם מאחר שהם מנוערים ממצות למה חפץ בהם הקב”ה? והתשובה: שפושעי-ישראל מלאים מצות כרימון ואפילו הפחות שבישראל הוא טוב הרבה מהטוב שבגוים, וזה שאמר “במה אהבתנו”, בשביל איזה מצות ומעשים טובים, והקב”ה משיב: “הלא אח עשו ליעקב”, שבני עשו גרועים הרבה לכך ואוהב את יעקב. וזה”ש כאן: רני ושמחי כו’ כי הנני בא ושכנתי בתוכך. ואל תתמה באיזה זכות אעשה לך כן לכן אמר: ונלוו גוים רבים אל ה’ “.

 והראי”ה קוק זצ”ל כתב באחת מאיגרותיו בזה”ל[77]:

“וכל יסוד הרעיון של הוצאת פושעי ישראל מכלל האומה, הלא הוא רעיון פסול ודרך המינות ממש, כסתם משנה דמגילה[78]: “האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות”, ופרש”י שם שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום, וחכמים למדו בכריתות[79] מחלבנה שריחה רע, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת. שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיות באגודה אחת, והתוס’ שם ד”ה האומר פירשו שמוציא רשעים מן הכלל, ואעפ”י שפירשו עוד פירוש אחר, וכן יש מהמפרשים האחרים שפירשו ג”כ משום שתי רשויות, מ”מ ודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, ולא פליגי על עצם הדעה. שאסור להוציא את הפושעים מכלל ישראל“.

אולי לפי כל הנ”ל, יש לחלק בין עמדת ההנהגה הציבורית בהתייחסות לעוברי עבירה, לבין היחס לכל אחד ואחד באופן פרטי. וביאור הדברים הוא כך:

שומרי התורה והמצוות ותלמידי החכמים כציבור, צריכים להתרחק מכלל עוברי העבירה, וזאת כדי שלא ילמדו ממעשיהם ולמען יכירו בכך שהבדילנו מן התועים. הנהגה זו אמורה כלפי גדולי התורה אשר מהם ישקו העדרים, המכוונים את הציבור בדרך התורה והמצווה לבל ירעו בשדות זרים.

אמנם, יהודי שהוא ריקן מתורה ומצוות הרוצה להתקרב ולשוב מדרכו הרעה, ודאי שעל הת”ח לקרבו ולעודדו, ולהודיע לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. וכך גם מצווים אנו ללמד זכות על עם-הארץ באופן פרטי, “ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצֹא בו איזה מעט טוב”. ולא זו אף זו: יש לקרב אף את כלל ציבור הרחוקים, כל-עוד לא נשקפת סכנה שילמד ממעשיהם. כיוון שצריך לנהוג לפי מאמר הכתוב במשלי[80]: “דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם”.

אמור מעתה: מאמרי חז”ל שמשתמע מהם היחס המזלזל כלפי עמי-הארץ ופושעי-ישראל, נאמרו במטרה לשמור על ציבור תלמידי החכמים ושומרי התורה שלא יתערבו וייטמעו בתוך עמי-הארץ (מתוך רצון טוב להשפיע ולקרב). משום כך צריך לגדוע בסכינא חריפא כל אפשרות של פרצה בחומות הדת. כדי שהמסר ייקלט חז”ל היו צריכים לקבוע מסמרות ולהשתמש בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, לידע ולהודיע שאין לנו חלק ונחלה עם החוטאים[81].

אך היחס האמיתי והכללי, הוא כפי האמור לעיל: מחויבים שומרי התורה והמצווה “לבקש עליהם רחמים” כדי שישובו בתשובה. וכמו שמצינו שנתגנה נח כיון שלא ביקש רחמים על דורו כאברהם[82]. לכן אחז”ל שפושעי-ישראל נכללו בתוך עם-ישראל, וא”א להפרידם בשום אופן.

• סיכום 

הקשר בין שומרי המצוות לבין עמי-הארץ הרחוקים מדת הוא מורכב וטעון. עם זאת, יש לזכור תמיד שכולנו נמצאים בתוך “סירה אחת”. לכן אין לשומרי המצוות לדחות את אלו שאינם כך בשתי ידיים, אלא לקרבם בעבותות אהבה, תוך זהירות ושמירה מפני כל פגיעה וסדק ביסודות היהדות. כאשר הולכים לקרב בדרך הנכונה ע”פ ההלכה, בודאי נחשב הדבר כשליחות מצוה. וכבר לימדונו רבותינו[83]: “שלוחי מצוה אינם ניזוקים”.

ויהי רצון שנזכה שיקויים בנו במהרה הכתוב בישעיה[84]: “כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”.

מקורות והערות:

[1] בבא בתרא דף ח ע”א.

[2] נעמוד על עניין “הכלב והעורב” לקמן בפרק ה .

[3] פסחים דף סח ע”ב, נדרים דף לב ע”א ועוד.

[4] ירמיה לג, כה.

[5] ספרי דאגדתא על אסתר, ד”ה “בלילה ההוא”.

[6] פסיקתא רבתי פיסקא כא, עשרת הדברות פרשה קמייתא.

[7] מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו עמוד 165.

[8] לח”מ הלכות ת”ת פ”ה ה”א (בדברי הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פ”ח הי”ז והי”ח). ועי’ בספר “ראשון לציון” על יו”ד סי’ רמב סל”ד ד”ה “והשתא בדעתו”, ע”פ הרמב”ם בהל’ מתנו”ע שם, ובשו”ת משיב דבר ח”ב סי’ מז, והעמק שאלה סוף שאילתא סד.

[9] כתובות דף קו ע”א, שבועות דף ל ע”ב: “עשה דכבוד תורה עדיף”. ועי’ ברכות דף סג ע”ב: “תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו. פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש: ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה (שמות לג, ז), והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה’ שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה “והיה כל מבקש ה’ יצא אל אהל מועד” (שם), תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה – על אחת כמה וכמה”. וכן עי’ מגילה דף ג ע”ב: “ואמר רבה בר הונא: אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים… כבוד תורה דיחיד חמור”. וכך נפסק בש”ע (יו”ד סי’ תא סע”ה): “…אבל לתלמיד חכם, בין בחול המועד בין בראש חדש, חנוכה ופורים, מענות ומקוננות כדרכן בחול…”.

[10] שבת דף כג ע”ב: “אמר רבא: דרחים רבנן – הוו ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן – הוו ליה חתנוותא רבנן, דדחיל מרבנן – הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא – משתמען מיליה כצורבא מרבנן”.

[11] בבא בתרא דף ט ע”א

[12] גיטין דף סא ע”א.

[13] ראה הוריות דף יג ע”א: “ממזר ת”ח קודם לכה”ג עם הארץ”, ועיין לקמן פרק ד.

[14] ויקרא יח, ה.

[15] כריתות דף ו ע”ב. וכ”כ רש”י בשמות (ל, לד בד”ה “וחלבנה”) וז”ל: “בֹּ‎‏שֶׂם שריחו רע… ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי-ישראל שיהיו נמנין עמנו”. ואמנם מהרש”א כתב על הגמרא בכריתות (בחידושי אגדות ד”ה “שהרי”): “…וברמז זה יש ללמוד שהיו י”א מיני קטורת עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע דיש לצרף גם הפושע היינו בשיש עדה קדושה שהן מנין עשרה בלא הוא אבל אין לצרפו בי’ עמו”. עכ”ל. ומזה משמע שאינם מצטרפים ממש, אך מ”מ ודאי המסר שחז”ל רוצים ללמדנו כאן הוא שיש לקרב את הרשעים ולצרפם עם הציבור, וכ”ש עמי-הארץ. ועי’ פרי צדיק על פרשת שקלים (ס’ שמות) לר’ צדוק הכהן מלובלין שכתב: “וכן מצינו מספר אחד עשר בסממני הקטורת והיינו דעשר סממנים יש להם ריח טוב והם כנגד עשר ספירות וחלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת והיינו שאף החלבנה נותן ריח טוב כשהוא יחד עמהן ומרמז לפושעי-ישראל (כריתות ו’ ב) והיינו שעתידין גם כן ליתן ריח טוב כמו שאמרו בגמרא” (עירובין כ”א ב). עכל”ק. וכעי”ז כתב בפרשת תצוה אות יב ד”ה “וזה עניין” ובעוד מקומות רבים.

[16] ויקרא רבה פרשה ל (הוצ’ וילנא). ובלשון דומה בהוצ’ מרגליות, ובפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כז. וכעין זה כתב ר’ צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק על ספר במדבר לחג השבועות אות ח ובמקומות רבים נוספים): “והנה גם בכנסת ישראל בעצמם נצרך להיות יחוד כי גם הריקנים שבישראל שאין בהם לא טעם ולא ריח כערבה נעשים אגודה אחת. ובכך ה’ יתברך מתעלה ומתייחד עם כנסת ישראל באחדות אחד על ידי הארתו יתברך בנפשות ישראל ברגל וכדאיתא בגמרא (חגיגה דף כו ע”א) שברגל הכל נאמנים על טהרה מפני שנעשים כולם חברים אפילו עמי-הארץ”. עכ”ל. [ועי’ בספר “שפת אמת” דברים לסוכות בשנים תרל”ט, תר”נ, תר”ס].

[17] שו”ת אפרקסתא דעניא חלק א סימן קפח בשם ספר שער המלך (דרשות). תשובה זו מופיעה ככתבה וכלשונה בשו”ת אמרי חיים תנינא סי’ יז.

[18] נוסחא אחרת: “את העבריינים”.

[19] כתובות דף סג ע”א. ובלשון דומה בילקוט שמעוני משלי רמז תתקמח: “…אמר ליה הכי (הוה מעשה) והכי הוה מעשה, אמר ליה ההוא חתניך, אי הוה צורבא מדרבנן אדעתא דגברא רבה מי נדרת? אמר ליה: רבי, אפילו פרק אחד ואפילו הלכה אחת ואפילו פסוק אחד לא, אמר ליה אנא הוא, נפיל על אפיה ונשקיה לכרעיה ויהב ליה פלגא דממונא”. אמנם במקום אחד בבבלי (נדרים דף נ ע”א) מסופר המעשה בקיצור (לא מפורט כיצד הפר לו ר”ע את נדרו), וז”ל הגמ’ שם: “ר’ עקיבא איתקדשת ליה ברתיה (דבר) דכלבא שבוע, שמע (בר) כלבא שבוע אדרה הנאה מכל נכסיה, אזלא ואיתנסיבה ליה… שמע (בר) כלבא שבוע (=שבא ר”ע), אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי ואשתרי”.

[20] פסחים דף מט ע”ב.

[21] כעין זה איתא במסכת סנהדרין (דף צ ע”ב): “אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ – כאילו נותנה לפני ארי, מה ארי ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל – אף כהן עם הארץ, ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה”.

[22] פסחים שם.

[23] בבא מציעא דף לג ע”ב.

[24] ישעיהו סו, ה.

[25] פסחים שם.

[26] דברים כז, כא.

[27] דברים ל, כ.

[28] ברכות דף מז ע”ב, וכן גיטין דף סא ע”א.

[29] ביאור הלכה סימן קצט ד”ה “מזמנין עליו”.

[30] שולחן ערוך או”ח סימן קצט סעיף ג. וכבר כתבו כן תוס’ בברכות (שם) בד”ה “אמר”.

[31] כ”כ בתוס’ חגיגה דף כב ע”א ד”ה “כמאן” בשם ה”ר אלחנן. ותוס’ הרא”ש ותוס’ ריה”ח ורא”ש ברכות דף מז ע”ב.  בגלל סיבה זו נפסק שמקבלים עדות מע”ה.

[32] שם בתוס’ בשם ר”י.

[33] ואולי עפ”ד הביאוה”ל נוכל להבין פשר מעשהו של רבי, שנהג כך כלפי אותם עמי-הארץ שיכלו ללמוד ולא למדו, שמהם ת”ח צריכים להתרחק. אך עדיין צ”ב שהרי ראינו כמה וכמה מאמרי חז”ל שמהם משמע שאפילו פושעי-ישראל הרי הם בכלל ישראל. ולקמן יבואר בהרחבה.

[34] לעיל פרק א/2 הערה 11.

[35] הוריות דף יג ע”א.

[36] משלי ג, טו.

[37] תנא דבי אליהו זוטא פרשה טז.

[38] דף ז ע”ב-ח ע”א.

[39] טור יורה דעה סימן רנא.

[40] שולחן ערוך שם סעיף א.

[41] שם סק”א.

[42] סמ”ק מצוה רמח.

[43] בית יוסף יו”ד סימן רנא סקי”א.

[44] ריטב”א בבא בתרא ח ע”א ד”ה “ועמי-הארץ”

[45] שולחן ערוך שם סעיף יא, וכ”כ הריטב”א בבבא בתרא ח ע”א והביא דבריו בבית יוסף סקי”א.

[46] כלומר את מי שאינו עבריין.

[47] בפרק ג.

[48] יד רמה על ב”ב (דף ח ע”א) סימן פא.

[49] הריטב”א ועוד.

[50] ולפ”ז אפשר לומר שרבי באומרו “עמי-הארץ אל יכנסו” התכוון רק לאותם עבריינים.  אך זה דחוק בפשט הגמ’ שמשמע שאמר כן לכל עמי-הארץ. ועוד, דא”כ מדוע הגמ’ מדגישה שהיה זה בשני בצורת, הרי לגבי עבריינים כתב הש”ע שא”צ לפרנסם אפ’ אם לא יחסר לת”ח. ולכן י”ל כדברי הש”ע שאכן מנע מכל עמי-הארץ להיכנס כיון שהיה זה בשני בצורת ואם היה מפרנס גם עמי-הארץ היה זה גורע מתלמידי החכמים.

[51] בבא בתרא דף ה ע”א בדפי הרי”ף.

[52] הלכות מתנות עניים פרק ח הי”ז והי”ח.

[53] חידושי אגדות על בבא בתרא דף ח ע”א ד”ה “אבל עמי-הארץ”.

[54] אמנם רש”י פירש (בב”ב ח ע”א): “ככלב וכעורב – שחס הקב”ה עליהם (שבת דף קנה ע”א) שנאמר “יודע צדיק דין דלים” (משלי כט, ז) לפי שהכלב מזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים וגבי עורב כתיב “לבני עורב אשר יקראו” (תהלים קמז,ט) לפי שהעורב אכזרי על בניו והקב”ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין”. אך המהרש”א מפרש על פי דרכו באופן אחר.

[55] תענית דף יא ע”א: “וכל המצער עצמו עם הצבור – זוכה ורואה בנחמת צבור”.

[56] בהמשך מקשה המהרש”א מדוע לא הביא לו ראיה מחם בן-נח שגם הוא שימש מיטתו בתיבה ולא הצטער בצער עולם? ומתרץ, שמחם לא הביא לו ראיה, שאפשר שהוא פרנס עצמו. ועוד, שהיה נח חס על בנו.

[57] יהושע ז, יא.

[58] ילקוט שמעוני יהושע רמז יז, ד”ה “ומה תעשה”.

[59] פרק יא.

[60] קידושין דף לו ע”א.

[61] לכל מסובב יש סיבה חוץ מהשי”ת שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות. וכדברי הרמב”ם בתחילת הי”ד החזקה (הל’ יסודי התורה פ”א ה”א-ה”ג): “יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם”. המהר”ל לאורך כל חיבוריו מכנה את הקב”ה כ”עילה” ואת האדם כ”עלול”.

[62] בראשית טז, יב.

[63] ע”ז דף ה ע”א.

[64] ישעיהו נז, טז.

[65] בד”ה “אין”.

[66] ליקוטי מוהר”ן תורה רפב. תורה זו נקראת כך ע”ש הפסוק “אשירה לה’ בחיי אזמרה לאלוקי בעודי“. כלומר ב”עוד” שלי. “ועוד מעט ואין רשע”.

[67] תהלים ל”ז.

[68] עירובין דף יט ע”א, חגיגה כז ע”א ועוד במדרשים.

[69] אמנם תוס’ בד”ה “פושעי-ישראל” כתבו שכאן מדובר רק על פושעים קצת, שהרי שנינו בר”ה (יז ע”א) “פושעי-ישראל בגופן גיהנם כלה והם אינם כלים”. וע”ש.

[70] שיר השירים ו, ז.

[71] דף כא ע”ב.

[72] ירמיה כד, א-ב.

[73] שיר השירים ז, יד.

[74] לר’ יחזקאל ב”ר יוסף פנט.

[75] זכריה ב, יד.

[76] מלאכי א, ב

[77] מאמרי הראי”ה א, פרק בהלכות צבור (מתוך קונטרס ישוב משפט). וכעין זה כתב במקומות רבים נוספים.

[78] מגילה דף כה ע”א.

[79] כריתות דף ו ע”ב.

[80] משלי ג, יז.

[81] כעין זה מה שאמרו חז”ל (פסחים דף ג ע”א) על הפסוק “ומן הבהמה אשר איננה טהורה” (בראשית ז, ח): “עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו”. ע”כ. והקשו, והלא עשרות פעמים מצאנו בכתוב לשון “טומאה” (בדיני מאכלות אסורות, מצורע, זב, נידה ועוד)? אלא, שכאשר רוצה התורה להעביר מסר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, צריך לכתוב בצורה הכי ברורה שיכולה להיות. ועיין בספרו של הרב אברהם ריבלין “עיוני פרשה” על ספר בראשית, פרשת נח.

[82] מדרש תנחומא פרשת נח סימן ו ד”ה “ואלה תולדות”. ובשו”ת “חיים ביד” (להגר”ח פלאג’י) סי’ קיד, כתב וז”ל: “…כי חיובא רמיא על כל רב ומנהיג בדורו להתפלל תמיד על בני דורו ונוסח על ישראל ועל רבנן וכו’ הוי תפלה כוללת לבקש עליהם רחמים. ובא וראה בזה”ק בז”ח כמה הפליגו בזה שחייב כל רב ודיין שהוא ראש על העדה להתפלל תמיד על בני דורו וכמה נתגנה נח על זה שלא ביקש רחמים על דורו עד שקראו הקב”ה רעיא שטיא“.

[83] פסחים דף ח ע”ב ועוד.

[84] ישעיה יא, יט.