בעיריית חלם

רשמים אישיים מפולין

לרובינו יום השואה והזיכרון מהווה יום אחד בשנה, יום אחד שכולנו מנסים להכיל ולהבין את גודל הזוועה, רובינו חווים עצב עמוק וזעזוע אך לא יותר מזה. אין זה מחוסר עניין או לאור חלוף השנים, אלא מחוסר האפשרות הרגשית להבין או לחוות את זוועות השואה או אפילו את שרידיה. באוגוסט 2002 זכיתי ביחד עם משלחת צה”ל לפולין לחוות ולהבין מהי השואה שעברה על אחינו ואחיותינו. ולהפנים כי עקרונות המשטר הנאצי קיימים גם היום אצל בני דודינו מעבר לגדר. מאז ועד היום, זיכרון יום השואה מלווה אותי בכל עימות קטן כגדול שנמצאת מדינתנו אל מול מבקשי נפשנו.  

אוגוסט 2002, במהלך תעסוקה מבצעית בשטחים, עניתי לטלפון שגרתי משלישות הגדוד, אך השאלה הייתה מוזרה ” הדרכון שלך בתוקף”? לקח לי זמן  לברר עם זו מתיחה של מי מהסגל שמוחו התאדה בחום היום בבקעה, אך לא.  התברר שזכיתי לייצג את הגדוד במשלחת צה”ל לפולין, “עדים במדים”. היו אלא המשלחות הראשונות לפולין ועל כן הרשמים מהמשלחות הקודמות עדיין לא נצבר.

הורי יוצאי מרוקו, תחילתו של ריכוז היהודים ושליחתם למחנות ההשמדה נעצר עם כיבוש מרוקו על ידי הכוחות האמריקאים, כך שסיפורים אישיים מתהליך ההשמדה הנאצית לא היה במשפחתי, וגם לא בזו המורחבת. זיכרון השואה היה בליבי ובנפשי כפי שהושרש במשך השנים בטכסי בית הספר בו נזכרים כולנו בנרצחים, אך לא בתהליך עצמו ומשמעותו.

ההשתתפות במשלחת צה”ל הייתה בראש ובראשונה גאווה, הוכחה למבקשי רעתנו כי אנחנו עם קשה עורף. רבים ניסו להשמיד ולהרוג, אך הנה, על אדמתכם הארורה יצעדו חיילי צבא הגנה לישראל על מדים ונושאי דגלי ישראל ברחובות פולין. את התהליך הנפשי שאותו אני הולך לחוות לשנים הבאות כלל לא דמיינתי.

התהליך היה מובנה ואיטי, בתחילה ביקרנו בקראקוב, מרכז תלמוד יהודי עוד מהמאה ה 14. קראקוב הייתה אבן שואבת ללימודי דת. מכל מרכז אירופה הגיעו ללמוד בישיבת קראקוב שהוציאה מתוכה גדולי דור. הישיבה כיום משמשת כאוניברסיטה מקומית וזיכרון התפילות מההיכל נדם. המשכנו ללובלין ולוורשה, נכון יותר לגטו וורשה. השרידים עדיין קיימים, חלק מהגשר שחיבר את השכונות נותר על כנו, והחומות בין הבניינים שבנו הנאצים לתחום את הגטו עדיין עומדים על תילם.

בימים אלו שבו מתנערים הפולנים מכל אנטישמיות ואפילו מעבירים חוק למען יאשימו אותם חס וחלילה באנטישמיות או בלקיחת חלק, הנה לכם סיפור קטן שעבר עלינו, שלימים הפך להיות מסופר בכל המשלחות.

בתי הגטו בנויים כך שלכל 4 בניינים ישנה חצר פנימית. עת עומדים אנו בחצר ומקשיבים להסבר על החיים בגטו, נשמעה קריאה מהקומות העליונות, הרמנו את ראשנו וראינו פיסת בד יורדת לה באיטיות אל מרכז החצר, כולנו ליונו במבט את פיסת הבד עד שנחתה על הרצפה, הייתה זו פיסת בד מבגד פסים כפי שלבשו היהודים במחנות, מהר מאוד הבנו כי אולי חלפו להם שנים, אז השנאה ליהודים מושרשת עמוק בפולנים, גם בימים אלו.

פיסת הבד הייתה לי להארה, הבנה של חיים במקום כמיעוט שבו הרוב מבקש את ראשך, הבנה כי הגדרתך כיהודי מסמנת את היותך נדון למוות. משם המשכנו אל טיקוצין, עיירה עם מרכז יהודי שהושמד, מהמרכז היהודי נותר בית הכנסת ובית אחד נושא מגן דוד כסמל לזהות דרי הבית. טיקוצין למרות השנים שחלפו, נותרה כאילו קפאה בזמן, עגלות ישנות רתומות לסוסים, מבנה עץ ישנים, ואם היה אפשר לצלם את העיירה בשחור לבן, היה נראה כי נמצאים אנו בשנות ה- 40. בית הכנסת נשמר לא מתוך געגוע לקהילה היהודית, אלא מתוך אינטרס כלכלי. בית הכנסת בין היחידים שנותרו כמעט שלם, מהווה אתר תיירות שממנו נהנים תושבי העירייה.

אדמת פולין משופעת בזירות רצח של העם היהודי, אוכלוסיית יהודי פולין שמנתה מעל 3 מיליון יהודים הייתה מרכז ההשמדה הגרמני ואל מחנות ההשמדה בפולין נשלחו רבים מיהודי אירופה. חלקו השני של המסע אל זיכרון השואה היה אל מחנות ההשמדה, כאלה היו רבים, אך מרובם נותר זיכרון מועט, הנאצים עשו כל שלאיל ידם בכדי למחוק כל זכר לטירוף. מטרבלינקה לא נותר כמעט כלום, אושוויץ אשר מככב בסרטים כדוגמא למחנות ההשמדה נראה כמו שכונה שקטה בה בניינים נאים ורחבות.

את ההבנה של מהי השואה ומהי תעשיית ההרג במחנה השמדה הבנתי כאשר עברתי את שער הכניסה למחנה ההשמדה בירקנאו (אשוויץ 2).

המחנה ממוקם על מישור רחב ידיים, מקצה המבט לימין ועד לקצה המבט לשמאל, ביתנים בהם התגוררו אחינו היהודים הנדונים למוות, אלפים ואולי עשרות אלפים, בכל ביתן שוכנו מאות יהודים בצפיפות מזוויעה, כאשר במרכז הביתן ולכל אורך הביתן, מלבן בטון בו נפערו עיגולים עיגולים שהיוו את בית השירותים לשוכני הביתן.

בירקנאו העביר בי באחת את “החוויה” מהם זוועת השואה, המחשבה על אחינו שמהם הופשטה כל האנושיות בטרם הוצעדו אל מותם, המחשבה על הסבל שעברו הניצולים אשר נדרשו לחיות בתוך מציאות שאינה נתפסת ולשרוד נפשית את הזוועות שראו ונדרשו לקיים.

“כולנו ניצולי שואה”, כך הבהיר לי ולחבריי למסע “עדים במדים” ניצול שואה עת עמדנו בשער הכניסה לאושוויץ. בתחילה חשבתי לתומי כי האמירה כולנו ניצולי שואה, הנה לאור העובדה כי הצורר הגרמני היטלר, לא הספיק להגיע אל יוצאי צפון אפריקה, אתיופיה ועיראק בכדי לטבוח בהם כפי שעשה באחינו יוצאי אשכנז. אך האמת יותר פשוטה. אנחנו, צאצאי ויוצאי אפריקה כולנו ניצולי שואה ששוחררו קודם לאחינו באירופה.  אך עדיין כולנו ניצולי שואה.

במסגרת הפתרון הסופי , חיסול היהודים לא הוגבל רק לאירופה אלא מטרתו הייתה חיסול העם היהודי בכללותו. מדינות צפון אפריקה נשלטו בשנים הללו ע” צרפת ואיטליה. איטליה כשליטה בלוב ואתיופיה, וחלק מציר הרשע,  החלה לקיים ביהודים את חוקי הגזע וההגבלות המתאימות. משנת 1940. לאחר כיבוש צרפת ע”י הגרמנים והחלת “משטר וישי”, יהודי מרוקו תוניס ואלג’יריה החלו לסבול בדיוק כפי שסבלו יהודי צרפת.

באלג’יריה הוטלו על היהודים הגבלות. החרמות וחלק מיהודי אלג’יר הוצאו להורג במחנות עבודה עד שחרורם על ידי בעלות הברית ב 42.

בתוניס מעבר לשאר הגבלות, נדרשו  יהודי תוניס לדאוג לצורכי הצבא הנאצי. ובית הכנסת המרכזי הפך למחסן גרמני. יהודי תוניס ענדו תלאי צהוב וכ -4000 נרצחו עד שחרור תוניס בשנת 43.

במרוקו ההגבלות כמו בשאר המדינות, ממרוקו נשלחו רבים לעבודות כפייה. 300 יהודים נשלחו לאושוויץ יהודי מרוקו ניצלו לאור ניצחון ארצות הברית ב 42 על הגרמנים במערכה באפריקה.

על יהודי לוב תחת שלטון מוסוליני כבר בשנת 38 הוחלו חוקי הגזע. מוסוליני תחת תכוניתו “לדילול אוכלוסייה” העביר יהודים רבים אל מחנות עבודה וחלקם נשלחו לברגן בלזן.

גם באתיופיה תחת שלטון מוסוליני חוו היהודים את אימוץ תורת הגזע. 40 ממנהיגי העדה נרצחו.

גם בלוב וגם באתיופיה ניצלו חיי היהודים בזכות ניצחון בעלות הברית, כשנתיים טרם תום המלחמה.

לכן. יום השואה הוא זיכרון על רציחתם של יהודים בכל העולם ואין הוא נחלת מדינה אחת, אלא נחלת העם היהודי בכללותו. גם היום יש רבים שמבקשים את נפשנו. לא עוד.

עסקים קטנים- מנוע צמיחה כלכלי ולא מאגר לכיסוי גירעונות.

העסקים הקטנים, שנחשבים לעמוד השדרה של כלכלת העיר נטולת המפעלים גדולים, התמודדו עם שנה קשה נוספת. 90% מהעסקים שנפתחו ב 2017 נסגרו בארץ, ובהתאמה כללית גם בעיר. כאשר מדד היציבות הפיננסית של אשקלון מאז 2015 יורד כל שנה בכפולות, ואת הכסף מההלוואות בקופת העיר מפנים לרכישת נפנפים למנגל וארטיקים, כנראה שגם בשנת 2018 יהיו אלה בעלי העסקים בעיר שימשיכו לכסות את הבור התקציבי ששני ה”כשרונות” יצרו. עד שהעירייה לא תקים מנהלת עסקים בעיר ותפנים כי העסקים הנם מנוע צמיחה כלכלי ולא מאגר עירוני, נמשיך לראות שלטי “השכרה” ו”חיסול” על עסקים רבים. ספוילר, יש גם הצעות ייעול.

על מצב העסקים בעיר ועל הפתרונות הנדרשים, קיימתי שיחה עם יו”ר איגוד העסקים הארצי, הגברת דקלה אבוטבול המאגדת 175,000 בעלי עסקים. אישה עוצמתית וחזקה שקמה מתוך מצוקה עסקית וכעס פנימי על התנהלות הממשלה כלפי העסקים הקטנים. מאז ועד כיום, עושה היא את יומה קודש במלחמה עיקשת אל מול אינטרסים וחלמאות במסדרונות משרדי הממשלה. מלחמה שאם נקיים אותה רק בעירנו המנומנמת, נביא על עצמנו חיים כלכליים אחרים, ולו, נמשיך להתבוסס במציאות שתפגע בפרנסה של כולנו, העובדים והמעסיקים.

בשנים האחרונות גברה המודעות לחשיבותם של העסקים הקטנים לכלכלה המקומית והלאומית. עסקים קטנים הם המנוע לצמיחה וליצירת מקומות תעסוקה, בהיותם חדשניים, נמרצים ובעלי כושר הסתגלות לנסיבות משתנות. מהפכות התקשורת והמחשוב הפחיתו מהיתרונות המסורתיים לגודל, ואפשרו לעסקים קטנים להיכנס לתחומים שקודם לכן היו חסומים בפניהם.

באשקלון אשר בה אין מפעלים גדולים רבים אשר מהווים עוגנים, העסקים הקטנים בעיר הפזורים במרכזי העסקים העירוניים ובאזורי התעשייה מהווים את לב העולם העסקי והתעסוקתי של תושבי העיר. עסקים קטנים משמשים מקומות תעסוקה חדשים גם בתקופה של מיתון, שכן הם אפיק תעסוקה למובטלים ממפעלים ועסקים גדולים.

עסקים מקומיים מצליחים יוצרים זהות עירונית ומקור משיכה של מבקרים אל מחוץ לעיר, כאשר עסקים או מתחם עסקי מצליח, מעבר למינוף הכלכלי ישנו מינוף של אפיקים נוספים, מתיירות ועד הגירה אל העיר. בינתיים מתהלכים אנו ברחובות רפאים במגדל ובאזורי התעשייה ברוב ימי השבוע.

למרות החשיבות הכלכלית והתעסוקתית לעיר, אשקלון מככבת במספר העסקים שנסגרים בכל שנה, בהתאמה למצבה הכלכלי של העיר שמדרדר מדחי אל בכי. אם בשנת 2015 עמדה העיר במדד יציבות כלכלית 5, כיום העיר עם כוכבי הכלכלה בהנהגת העיר, זכתה למדד יציבות 17. בכדי להבין את המדד נשווה זאת לתלמיד שהציון הממוצע שלו עמד על 90 וכיום “מספיק בקושי”.  המשמעות של סגירת עסקים באחוזים גבוהים כל שנה היא קשה ועוברת בדממה מוחלטת.

לא רק שההנהגה המקומית לא מודעת לערך הכלכלי של העסקים הקטנים בעיר, אלא בוחרת  להוסיף עליה נטל כלכלי בדמות העלאת תעריף הארנונה לעסקים ב 30% השנה. העלאת תעריפי המכרזים בעיר לסכומים שמדירים את העסקים מלהציע ועוד חלמאות מחשבתית. זהו מחיר מנהיגות של כלכלת “לחם ושעשועים” שהתחילה ברומי העתיקה ונתקעה באשקלון.

כאשר מתעסקים אנו בעסקים קטנים, יש להבחין בין עצמאיים ועצמאיים מעסיקי עובדים. לסוג השני יש גזירות ברמה הלאומית אשר משיתים עליהם הוצאות שמקשים עליהם עוד ועוד. עצמאיים מעסיקים נמצאים במתח קבוע עם הסתדרות העובדים וייתר הארגונים אשר מבקשים בצדק זכויות סוציאליות לעובדים, אך במלחמה בין ארגוני העובדים לממשלה, את המחיר משלם העצמאי המעסיק.

בשנים האחרונות, ייקור העסקת עובד הגיע ל- 40%, חוק שבוע העבודה המקוצר שמקצר לעובד 4 שעות חודשיות ללא פגיעה בשכר, עולה למעסיק 10 עובדים כ- 30,000 ₪ בשנה. את רוב ההסכמות על העמסת תנאי העובד על המעביד סגרו התאגידים והממשלה מעל לראשי המעסיקים ללא הליך חקירה שמאפשר התנגדות. מצוקה זו כיום החלה תהליך בעייתי שבו עצמאים מעסיקים מעדיפים לפטר עובדים ולקבל שירותים באמצעות פרילנסר. הוצאה מנוכה במס ללא כל העמסת של תנאים סוציאליים.

עסקים קטנים ומעסיקים יחד מתמודדים עם שורה של קשיים , חלקן נובע מאופיים המיוחד, אחרות ממבנה התשתית הכלכלית של המשק המודרני, וחלקן הוא תוצאה ישירה של תמורות כלכליות. אם מחוסר במיומנויות ניהול, מחסור בידע בנושאי חדשנות וטכנולוגיה, קשיים בגיוס מקורות מימון, מחסור בנגישות למידע, ביורוקרטיה ועוד. למרות כל הקשיים האמורים רשות מקומית נטולת בורקס ואינטרסים יכולה לסייע משמעותית למעסיקים. אך בעיריית נדמה לי, מספיק שיהיה מחזיק תיק עסקים, גם אם הוא ריק. והבטחות על מרכזי הייטק יהיו מקדנציה לקדנציה לא כל תמריץ, ושוחד הוא לא תמריץ.

חסרי המעוף בקומה הרביעית שכל אשר מעניין אותם זה הנאום והתצלום, לא לקחו על עצמם את המחויבות כלפי “העסקים הקטנים” בעיר. דרי הקומה הרביעית שהצליחו להעלים מיליוני שקלים מהקופה הציבורית לא מבינים שהגזירות והחלמאות יוצרים כדור שלג שמתחיל, בפיטורים וסגירת עסק, ממשיך לתשלומים שלא מסופקים לספקים לאור הקריסה הכלכלית, ביקור בבית המשפט וביקורים תכופים של הוצאה לפועל. המציאות שבה שני “הקוסמים” מתעלמים ממצוקת בעלי העסקים הנה מקוממת. במיוחד שבידי הרשות היכולת לסייע ולהקל בנטל ההוצאות על העסקים הקטנים.

בידי הרשות לסייע:

הרשות המקומית הפושטת יד ושכל, רואה בממשלה את המקור הבלעדי לסיוע לעסקים, במקום למצוא את הפתרונות כפי שמתקיימים ברשויות אחרות, מעדיפים הם להצטלם עם השר התורן שנתן בידם הבטחה ומספר שקלים.

הקמת מנהל עסקים: ברשות עם מעוף שלא מתעסקת במכירת נרות. הקימו מנהלת עסקים אשר למעשה מהווה זרוע עירונית לסיוע לעסקים, מעבר לסיוע הכלכלי והעסקי, מנהל המנהלת יחד עם ארגוני המעסיקים המקומיים מהווה שופר במסדרונות הממשלה במניעת גזירות וקידום תכניות לסיוע.

ארנונה: לא לצחוק בבקשה. במשרד הפנים אשר קובע את צווי הארנונה, ישנה הנחייה אשר מאפשרת לראשי רשויות לקיים הנחה בארנונה לתמרץ עסקים, אשר בסופו של יום מחזקים כלכלית את הרשות כלכלית. במקביל יש לרשות את הזכות לקבוע תעריף ארנונה מוגדלים  לעסקים אשר פוגעים במרקם העסקי הכללי בעיר.

לדוגמא, בכל העולם עסקים קטנים מתקשים להתחרות עם רשתות גדולות שמייצרות בזול, פותחות סניפים במיקומים אטרקטיביים ומושכות לקוחות במסעות פרסום. בתי מרקחת, חנויות תמרוקים וכלי בית בבעלות פרטית נבלעים אל סניפי רשתות הפארם ברחובות המסחריים, בתי קפה, מסעדות וחנויות אופנה מקומיים מוכרעים בזה אחר זה על ידי רשתות של מותגים בקניונים העירוניים. ראש עיר צופה פני עתיד יכול לקבוע ארנונה מופחתת לעסקים במרכזי העיר והשכונות, ולקבוע ארנונה מוגדלת לקניונים באזורים שבהם נפגע המרקם העסקי.

תל אביב השיגה הנחה לאמנים ולבתי תוכנה בדרום כדי לפתח אותו, רשויות בצפון דרשו תעריף מיוחד למפעלים מזהמים, וערים שונות ביקשו תעריפים נמוכים לעסקים “טכנולוגיים”, בתקווה למשוך מפעלי היי-טק, שיספקו תעסוקה “איכותית” לתושבים. הבחנה בארנונה מסחרית – ארנונה גבוהה לסניף של רשת, ארנונה נמוכה ממנה לעסק מקומי. באשקלון הבטחות הייטק נשמעים רק לפני בחירות. בכך מחזקים יזמות וכלכלה מקומית, הדומה לתעסוקה איכותית.

הליכי רישוי: כלל ידוע הוא כי הליך של פתיחת עסק המצריך רישיון עסק, כואב גם בראש וגם בכיס. הרשות ושאר גורמי הרישוי מתייחסים אל מגיש הבקשה כמפריע בשעת תה. במנהלת העסקים של העיר בת ים עוסק שמבקש לקבל רישיון עסק, מגיש את הבקשה לרפרנט של המנהלת אשר מפנה את הבקשה אל שאר גורמי הרישוי, ההנדסה, איכות הסביבה, ועוד ועוד. העוסק אינו צריך לטרטר עצמו בין גורמי תלך תבוא, המנהלת היא הקשר הכמעט בלעדי של העוסק בקבלת הרישוי. תוך קבלת מידע ועדכון באמצעות מערכת עירונית ממוחשבת.

העדפת עסקים מקומית: רשות מקומית יכולה לקבוע העדפה של עסקים מקומיים, הפסיקה קבעה כי ככל הנראה העדפה של רשות מקומית במכרזים את העוסק המקומי בשיעור הנחה של עד 10% יהיו קבילים בבית המשפט, כלומר גם אם תהיה הצעה של מציע זולה יותר עד כ 10%, יגבר התנאי של העוסק המקומי על המחיר המופחת של המציע מחוץ לעיר. מקווה אני שתרבות המציע מרחוק שמגיע עם מעטפה בחניון יגיעו לסיומו.

תעריפי מכרז: כמה עולה “לקנות” מסמכי מכרז? העריה מנצלת את העובדה שאין עליה כל פיקוח והנמקה בנושא, ומחייבות את כל העסקים שרק מבקשים לגשת למכרזים ציבוריים באגרות של מאות עד אלפי שקלים, מה שפוגע בעסקים הקטנים.ככל הנראה ככל שהעלות גבוה, כך המכרז תפור.

תעריפי המכרז הגבוהים נדרשים גם מהעסקים הקטנים והבינוניים וגם מעסקים גדולים. דרישה זו עלולה להוות חסם המונע מהם להגיש מועמדות למכרז. הדרתם הפוטנציאלית של עסקים קטנים ממכרזים בעירייה מכבידה גם על עסקים קטנים אשר היו מעוניינים להגיש מועמדות למכרזים, וגם מייצרת מצב במסגרתו העירייה לא זוכה לקבל הצעות שייתכן והיו מוזילות את עלויות השירותים המבוקשים. זוכרים את הוויכוח כל עלות בניית הגנים בייתר של כ 3 מיליון שקלים?

מעבר לתעריף, מסמכי המכרז אינם מפורסמים, עוסק שמבקש לבחון התאמתו למכרז, נדרש לרכוש את המכרז גם אם בסופו של תהליך ימצא עצמו כלא מתאים לתנאי המכרז. עיריית ירושלים היא העירייה היחידה שלא גובה אגרות על מכרזים כלל, ועיריית באר שבע מפרסמת חלק מסוים מהמכרזים ללא אגרות.

תנאי תשלום: אבסורד, הרשות המקומית שיודעת להעיף מיליונים בישיבת מועצה אחת על אוטובוס מופלטה, קסמים, נפנפים ושלטי חוצות. לא יודעת לשלם לנותני השירות את הכסף במועדים קרובים. כל עיכוב ואיחור של הרשות המקומית בתשלום “השוטף” יכול להוות עילה לקריסת עסק. המחוקק הבין כי הרשויות מעדיפות בלונים ולא לשלם, ולכן קבע כי בגין מתן שירותים תשלם הרשות בתוך 30 ימים, חובה. אך גאוני הרשות קבעו כי התשלום ישולם 30 יום מרגע סיום השירות. אני באמת שלא מבין את הלך הרוח, את מי אתם מבקשים לדפוק? (  סליחה על השפה ( את התושב שבחר אתכם?

ייעוץ וליווי: מנהלת עסקים אשר פועלת עם התאגדות עסקים מקומית, יכולה לקבוע הכוונה וייעוץ בחינם במשרדי המנהלת בימים קבועים, כך יכולה הרשות והעוסקים להתניע תהליך של ביסוס העסקים בעיר. המנהלת יכולה לאגד בתוכה את כלל ארגוני הסיוע כגון מעוף ועוד. אשר למעשה פועלים כיום שלא במכלול עירוני.

עוסקים, עובדים, מעסיקים ומשפחות יקרות. רשות מקומית צריכה לדאוג לנו, ולא לדאוג איך הם יכסו את החלמאות מהכיס שלנו. אם בדמות אגרת חנייה ואם בדמות תעריפי מיסוי וארנונה גבוהים. עוסק אמור לקבל שירות שיתמוך בו, ולא יקצץ את רגליו. אך כאשר הקוסמים שבראשות העיר היו שכירים כל חייהם, מה הם מבינים באילוצי ומצוקות העוסק? מבחינתם העוסקים הם קופת חסכון ליום שחור בתקציב הרשות שממנו אפשר להוציא בכדי לאזן את הקופה.