חיים יפרה “פרשת אמר”

ב”ה       

                                               פרשת אמר

“ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה’.” (ויקרא כ”ד י’-י”ב)

התורה מספרת על ארבע פעמים שמרע”ה לא ידע את הדין: כאן אצלנו דינו של המקלל, דין פסח שני בפ’ בהעלתך (במדבר פרק ט’), דינו של המקושש (שם פרק ט”ו), ודינן של בנות צלפחד (שם פרק כ”ז). ובלשון הפסוקים יש הבדלים משמעותיים בין ארבע מקרים אלו: אצלנו: “וינחהו במשמר לפרש להם על פי ה'”. וכן אצל המקושש: “ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו” (ט”ו ל”ד). ואילו אצל פסח שני לשון הפסוק: “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם” (ט’ ח’) ואצל בנות צלפחד: “ויקרב משה את משפטן לפני ה'” (כ”ז ה’)

ואיך יתכן הדבר התמוהה הזה, שמשה רבינו לא ידע את תורת משה?! וגם כמובן צריך להבין משמעות שינויי הלשונות בארבה מקרים אלו. (מצד מה המקרה הכי קשה הוא המקושש. שמה שאצרו אותו בבית סהר היה אפשר לתרץ בפשטות שהיה בשבת ואסור לדון בשבת. ולמה לה לתורה להדגיש שמשה רבינו לא ידע?) והקושיא הכי גדולה: מאחר ומפורש בענין פסח שני ובנות צלפחד מדרגת נבואת משה רבינו, שהוא מוכן לקבלת נבואה בכל רגע, א”כ אצל המקלל והמקושש למה הוא לא שאל מיד?

ואולי יש לומר שאצל המקושש שתי הקושיות מתרצות זו את זו. שיכול להיות שגם שאלת פסק בעניני דיני נפשות כלול באיסור לדון בשבת. אבל על המקלל כמובן גם תרוץ זה לא שייך.

עצם מה שמרע”ה לא ידע את דינם של המקלל והמקושש מתרצים חז”ל שבאמת הם לא כתובים במקומם, אלא קרו עוד לפני מתן תורה וארבעים יום בהר סיני, שבהם באמת משה למד את כל התורה כולה ומאז לא יתכן פרט קטן שלא ידע. ואה”נ, כן מפורש במדרש חז”ל שהוא ידע דינן של בנות צלפחד, אלא שנהג ענוה בעצמו. ואולי גם בפסח שני יש לומר ככה, אע”פ שברש”י לכאורה משמע אחרת.

ומכאן אפשר לבוא לתרוץ קושייתנו שגם אם נאמר שמשה לא דע את דינם של המקלל והמקושש מראש, למה היו צריכים לאצור אותם לתקופה מסוימת לצורך ברור הדין, הרי משה רבינו על המקום היה יכול לקבל תשובת הקב”ה? אלא שכנ”ל שני אלו היו לפני מתן תורה. אח”כ בי”ד בניסן של השנה השניה לצאתם ממצרים השאלה על פסח שני, ובסוף – לכאורה בשנה הארבעים – שאלת בנות צלפחד. והרי ידוע המדרש על האל”ף הקטנה במילת “ויקרא” הפותחת את החומש שלנו, שמשה רבינו ככל יכולתו הסתיר מעלתו היחודית הרמוזה במילה ויקרא. אם כן הוא הדין אצל מקלל ומקושש, שמרע”ה בכוונה הסתיר מן העם שהוא לבד בכל העולם ראוי לנבואה מתמדת. אלא שאח”כ בענין פסח שני הוא נאנס לענות לאנשים על המקום, שאם לא עכשיו, אימתי? ואח”כ אצל בנות צלפחד אי הכי נמי כבר אין טעם להסתיר.