מרור בזמן חירותינו

בס”ד

פתיחה

בליל הסדר לאחר אכילת המצה אנו מצווים מדברי סופרים לאכול מרור כזכר לקושי השעבוד. בזמן בית המקדש אכילתו הייתה מצוה ביחד עם קרבן הפסח. לאחר החורבן הנהיגו חז”ל זכר למקדש להמשיך ולאוכלו.

בדרך כלל משתמשים למרור בעלי חסה, יש הנוהגים להשתמש בשורש חזרת, ובקהילות אשכנז יש שמשתמשים ב”חריין” (חזרת מגורדת עם סלק מבושל).

נוהגים לטבל את המרור בחרוסת (המסמלת את הטיט) לפני האכילה, על מנת להפיג את מרירותו וכן לרמוז לנו שבכל דבר מר חבוי בתוכו תכלית מתוקה ואילולא המרור לא היינו זוכים לגאולה ולחירות.

את המרור נוהגים לאכול שלא בהסבה שהרי אין היא רמז לחירות.

שיעור המרור צריך להיות כזית דהיינו 28 גרם.

אין אנו מברכים בורא פרי האדמה לפני האכילה כיוון שנפטרנו מהברכה באכילת הכרפס.

נושאי הלימוד:

• אילו לא היה לנו מרור לא היה לנו מתוק
• המקור ליסוד המרור והחרוסת ופרטיהם ההלכתיים
• כל אחד והמרור שלו
• מרור כמצמיח גאולה

סיפור פתיחה

בעיירה קטנה ברוסיה, התגוררו שני ידידים טובים במיוחד: מוישקה ואיבן. כפי שבוודאי כבר ניחשתם, מוישקה היה יהודי נאמן ואילו איבן היה גוי ממשפחה רוסית שורשית. את מוישקה ואיבן הפגיש המזל (ליתר דיוק, חוסר המזל); שניהם היו עניים מרודים ש”התפרנסו” מקיבוץ נדבות ברחבי העיר, ומאכילת שיירי מזון שאנשים טובים נהגו לתת להם. את השלל הם היו מחלקים מחצה למחצה.

“בעוד ימים ספורים מצפה לנו סעודה דשנה במיוחד”! בישר מוישקה לאיבן ביום אביבי אחד, ללא כל הודעה מוקדמת.

“מדוע? האם גביר העיירה מחתן את בתו? או אולי זכית בפיס”? השתומם איבן.

“חג הפסח שלנו מתקרב, ובחג הפסח כל יהודי פותח את דלתותיו לרווחה בפני כל עני וכל נצרך. אני לא מכיר מישהו יותר עני או יותר נצרך מאיתנו. נלך איפה לבית יהודי ו…”

“אבל אני גוי” שיסע אותו איבן בכעס.

“אכן אתה גוי עם ראש של גוי!” רגז מוישקה. “האם ביקשו ממך להציג תעודת זהות? בוא עמי לבית הכנסת, שים כיפה על הראש, ומישהו כבר יזמין אותך אליו הביתה. שם תהנה מסעודה מיוחדת, דגים ובשר, מיני מטעמים…”

“איזה פתיח מצוין! זוהי דרך מעולה לעורר את התיאבון!” חשב איבן לעצמו.

למרבה הפתעתו, איש לא הגיש מזון אל השולחן. המסובים נטלו ספרים (“הגדות”) לידם והחלו לומר, ולומר, ולומר…

סוף סוף הגישו מצות לשולחן. איבן נגס מעט מהמצה. “איזה קרקר משונה”! הוא החל לאבד את סבלנותו. היכן המטעמים? היכן הבשר, הדגים והלפתן שהבטיח לו מוישק’ה?

ואז הגישו לשולחן, על צלחת קטנה, תערובת לבנה קטנה לצד עלי חסה. כל אחד נטל מעט מן המעט ואכל. “כנראה זהו מאכל יוקרתי, וכולם נוטלים ממנו בקמצנות” הבין איבן, “אני אקח מלא החפניים”! הוא נטל מלא החפניים מרור, הכניס לפיו ומיד ירק את הכל: “משוגעים”! הוא הכריז, הוסיף קללה עסיסית, בעט בשולחן ובכעס יצא מן הבית.

מוישק’ה הגיע למקום המפגש מעט באיחור, כשהוא מבוסם מארבע כוסות היין, ודשן ושבע אחרי ה”שולחן עורך” המכובד בבית מארחיו. “אתה שיקרת עליי”! איבן לא ידע את נפשו, וסיפר למוישק’ה את כל מה שעבר עליו.

“אם היית יהודי היית יודע שבשביל כל דבר טוב צריך לאכול קצת מרור”. אמר מוישקה.

“אני כבר לא יכול לחכות”! קרא איבן בהתלהבות, וכך החלו ההכנות לפסח שנת אלף-שמונה-מאות ומשהו, נוסח מוישקה ואיבן.

ליל הסדר הגיע, והכל התנהל כמתוכנן. מוישק’ה השיג מאיפה-שהוא כיפה עבור איבן, ותוך כדי שהם פוסעים לבית הכנסת הזהיר אותו: “אל תפתח את הפה, שלא תסגיר את זהותך! תסתכל עליי ותחקה את התנהגותי”… איבן המפוחד הבטיח להשתדל.

בבית-הכנסת נטל מוישק’ה סידור והחל להתפלל מתוכו. איבן מיהר אף הוא ליטול ספר כלשהו (היה זה מחזור ליום כיפור, אך למזלו איש לא הבחין בכך) ולהתנדנד במרץ. בסוף התפילה ניגש אליו יהודי טוב לב והזמין אותו להצטרף אליו הביתה. איבן חשש מעט ללכת לבד, אך מבטו המעודד של מוישק’ה דחף אותו להשיב בחיוב. הם קבעו להיפגש אחרי הסעודה בכיכר העיר.

הבית היה מואר באור יקרות. השולחן היה ערוך בכלי כסף לצד כוסות מהודרים. לאפו של איבן הגיע ריח ניחוח של מאכלים מתבשלים, בטנו החלה לקרקר…

בעל-הבית מזג כוס של יין לכל אחד מהנוכחים. כולם נעמדו על רגליהם ואמרו כמה מילים בשפה לא מובנת לו, גם איבן מלמל מתחת לשפתיו המהומים לא ברורים, ושתה את היין בלגימה אחת. אחרי היין נטלו כולם פרוסת בצל וטבלו במים מלוחים.

דיון

• אילו נקודות בסיפור תפסו אותך?
• מה אתה חושב על דבריו של מוישק’ה?
• האם לסיפור יש משמעות לחיים האישיים שלך?

חכם בלילה

מה הקשר בין המערבל בטון לאכילת המרור בליל הסדר?

את המרור מטבילים בחרוסת שדומה בסמיכותה לטיט והיא מזכירה לנו את קושי עבודתם של ישראל בהכנת הטיט והלבנים.

(מערבל בטון עושה את העבודה שישראל עשו בידיהם – ערבול הטיט).

אחרי שלמדנו על החרוסת. נחזור לעסוק במרור:

המקור לאכילת מרור הוא מחיוב התורה בזמן המקדש לאכלו יחד עם קרבן פסח (“צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו”). בעקבות חורבן הבית וביטול קרבן הפסח הנהיגו חכמים זכר למקדש להמשיך לאכול את המרור (חיובו מדרבנן).

חיבור אישי:

כל אחד מהתלמידים יספר על קושי שנפגש איתו. 

מתנדב מהתלמידים יציג בפנטומימה את אחד מהקשיים שהועלו על ידי אחד התלמידים, שאר התלמידים יצטרכו לפצח איזה מהקשיים מבוטא על ידי הפנטומימה. מי שמצליח לנחש נכון, הוא הבא שמציג את אחד הקשיים בפנטומימה.

תחשוב טוב

• מדוע חשוב בעת חירותנו להזכיר את הקשיים שבדרך?
• מדוע לדעתכם סמכו את יום הזיכרון ליום העצמאות?

באכילת המרור נזכור שהשגחת הקב”ה בעולם מובילה גם את הקשיים למרירות יש תפקיד.

כל אחד במשברים שעובר הולך וצומח. 

ההכרה במשברים שהם שמצמיחים גאולה היא שגרמה לסמיכות יום הזיכרון ליום העצמאות.