כלי נשיפה

טרומבון הוא כלי נשיפה ממתכת. כמו בכל כלי הנשיפה ממתכת, הצליל מופק על ידי הרטטת השפתיים.

מקור שם הכלי הוא באיטלקית ופירושו: “חצוצרה גדולה”. מנעדו של הגרסה הנפוצה כיום, טרומבון הטנור, גבוה באוקטבה מזה של הטובה, ונמוך באוקטבה מזה של החצוצרה. כמו כן, טרומבון הטנור מכוון בסי במול ללא טרנספוזיציה.

אדם המנגן בטרומבון נקרא טרומבוניסט. בעברית הכלי נקרא גם “חֲצוֹצְנוֹעַ“.

חצוצרה (נקראת גם “טרומפטה” או “חֲצוֹצֶרֶת“) היא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה ממתכת. מנעדה הוא הגבוה ביותר מכל כלי הנשיפה ממתכת, גבוה יותר מזה של הטובה, של הטרומבון וקרן היער. אדם המנגן בחצוצרה נקרא חצוצרן או נגן חצוצרה או מחצצר.

החצוצרה הנפוצה ביותר כיום היא החצוצרה בסי במול (Bb): התו שנקרא כדו אמצעי נשמע כסי במול, הפרש של טון. אך יש סוגים רבים אחרים של חצוצרות במשפחת כלי הנגינה הזאת.

בימינו החצוצרה משתתפת כמעט בכל סוגי המוזיקה, ממוזיקה קלאסית, דרך ג’אז, מוזיקת עולם, סקא, Funk, בלוז ועד פופ.

טוּבה היא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה ממתכת. הטובה מפיקה את הצלילים הנמוכים ביותר במשפחת כלי הנשיפה מהמתכת בפרט, ובתזמורת בכלל, ומשמשת בדרך כלל לנגינת תפקידי בס. לטובה צליל רך יחסית לכלי נשיפה אחרים, וניתן לנגן בה בעוצמה רבה.

הטובה המודרנית הומצאה בשנת 1835 בגרמניה, והחליפה במהירות כלי נשיפה נמוכים כהליקון, בומברדון, אופיקלאידה וסרפנט. לעיתים משמש השם “טובה” כשם כללי לכלי נשיפה נמוכים, במיוחד במוזיקה עתיקה.

מקור השם הוא המילה הלטינית Tuba, שמשמעותה “חצוצרה”^[1]. כך נקראה חצוצרה נטולת שסתומים ששימשה בצבא הרומי וכנראה דמתה לחצוצרת בארוק (ראו תמונה בקישורים חיצוניים). שמה של החצוצרה הרומאית בא מהמילה הלטינית לצינור – Tubus^[2].

קרן יער (או קרן צרפתית או בפשטות: קרן) היא כלי נשיפה ממתכת (בדרך כלל פליז). היא מסוגלת להפיק צלילים רועמים ודרמטיים (תרועות) לצד צלילים שקטים ונוגעים ללב. מנעדה של קרן היער הוא הראשון בגובהו במשפחת כלי הנשיפה ממתכת. צלילי הקרן נכתבים בּמפתח סול, אך לעיתים צליליה הנמוכים נכתבים בּמפתח פה.

אדם המנגן על קרן היער נקרא: “קרנאי”.^{[דרוש מקור]}

תולדות קרן היער מתחילות עוד בתקופה הפרהיסטורית; אנשי התקופה נהגו להשתמש בקרניים של בעלי חיים ליצירת צלילים רמים שנשמעו מרחוק, קרן דומה משמשת את היהודים כשופר.

הקרן בנויה כצינור ארוך, שקצהו האחד דק, ובקצהו השני הוא מתרחב מאוד, ומשמש כמגבר לצליל הבוקע ממנו. בצליליה הגבוהים במיוחד של הקרן (מעל לסול גבוה), קשה לנגני הקרן לדייק בצלילה מכיוון שהם תלויים בלחץ השפתיים, ששינוי עדין בו משנה מאוד את הצליל.

אַבּוּב הוא כלי נשיפה מעץ בעל עלה כפול, המורכב משתי פיסות קנה. חלקו העליון של האבוב מעט צר, וכלפי מטה הוא מתרחב ומסתיים במעין אפרכסת גדולה.

את האבוב מכינים בדרך כלל מעץ הסיסם השחור או הבאנה האפריקני. קנה האבוב בנוי בצורת חרוט ומורכב משלוש יחידות, והאפרכסת שלו דמוית פעמון. אבובנים נוהגים לשייף ולהכין את הפייה (עלה) של האבוב בעצמם; לכל עלה איכות צלילמשלו ודרגת קושי משלו ולכן כל אבובן משייף לעצמו את העלה לפי הנוחות שלו. בחוגי האבובנים נהוג להתייחס אל העלה הכפול בשם פייה.

מקורו של האבוב הוא בחליל הרועים העתיק. האבוב הופיע לראשונה בסוף המאה ה-17 בצרפת ושוכלל במאה ה-18. אבוב הבארוק שונה מאוד מהאבוב המודרני של היום מכיוון שהוא הכיל בעיקר חורים, ולא קלאפות (מפתחות) כמו האבוב המודרני. לאחר מכן החל האבוב להתפתח ולהכיל יותר קלאפות ופחות חורים, וכיום האבוב המודרני מכיל קלאפות המכסות את כל החורים. הקלאפות מאפשרות לנגן באבוב בצורה יותר וירטואוזית ומהירה. כמו כן, לאבוב המודרני יש מנעד צלילים רחב יותר מזה של האבוב הקלאסי, שלו מנעד צלילים רחב יותר מזה של אבוב הבארוק.

יחסית לקרוביו ממשפחת כלי הנשיפה מעץ, נחשב האבוב לקשה מאוד לנגינה; הוא דורש תקופה ארוכה יחסית של לימוד ותרגול כדי להפיק צלילים נעימים לאוזן.

היות שצלילו של האבוב רם משל כלים רבים אחרים בתזמורת, נהוג לכוון את הטון של כל התזמורת לפי האבוב. האבוב נחשב לקול הסופרן בתזמורת הסימפונית בין כלי הנשיפה מעץ.

החליל הוא כלי הנפוץ בכל תרבות וציוויליזציה בעולם. הוא קיים בשני אופנים עיקריים: חליל שהוא צינור הפתוח רק בקצהו האחד, המוחזק אופקית, ובו האוויר ננשף אל תוך פיה מחוץ לפה, ונשבר על אחת הדפנות – בעברית כלי זה ידוע בתור חליל צד, או פשוט בתורחליל. קיים גם חליל שהוא צינור הפתוח משני הכיוונים, כאשר צד אחד הוא הפיה אשר מוכנסת אל תוך הפה, והאוויר שננשף נשבר על החור הראשון ובו משטח המתחדד לקראת קצהו – זהו כלי שמוכר בעולם המערבי בתור חלילית. לחלילית קיימות גרסאות נוספות בדמות אורגני-פה, שלהם כמה צינורות, והם יכולים להפיק יותר מצליל אחד בו זמנית. כלי נוסף הנפוץ כיום בעיקר בבלקן ובדרום אמריקה הוא כלי המכונה חליל פאן, ולו כמה וכמה צינורות סתומים בקצה אחד, והאופן שבו נושפים לתוכם זהה לאופן הנשיפה בחליל הצד. כלי נוסף הפתוח בשני קצותיו הוא נאי, אך בשונה מחלילית ומחליל צד גם יחד, אין לו פיה, מה שיוצר צורך לנשוף בזווית אלכסונית תוך שהאוויר נחתך בקצה דופן הצינור.

למרות שישנם כלי נשיפה רבים המכונים חליל, ערך זה מתמקד בחליל-הצד המודרני. ניתן לקרוא על חלילים אחרים (כמו חלילית, חליל פאן, טרברסו, בנסורי, חליל צד אירי וכדומה) בערכים נפרדים.

חליל הצד נפוץ בעיקר במוזיקה קלאסית, החל מראשית המאה ה-17 (בצורתו העתיקה) ועד ימינו, והוא משמש כחוליה חשובה בתזמורת סימפונית. חליל הצד נפוץ גם בג’אז, ברוק מתקדם ובמוזיקה אירית מסורתית.

קְלָרִינֵט (מאיטלקית: clarinetto, בעברית: קְלַרְנִית) הוא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה מעץ. בדרך כלל מורכב הקלרינט מחמישה חלקים המחוברים זה לזה: פייה, חבית, גוף עליון, גוף תחתון ופעמון.

גוף הקלרינט מורכב מחמישה חלקים: פיה, חבית, גוף עליון, גוף תחתון ופעמון. על פיית הקלרינט מורכב “עלה” – פיסת קנה דקה שמוחזקת על ידי ליגטורה, שהיא טבעת נסגרת העשויה מתכת, עור, או חומר אחר. הנשיפה בכלי מרעידה את העלה וגורמת להיווצרות הצליל. פייה ועלה דומים קיימים גם בסקסופון, אבוב, בסון ובקרן אנגלית – אך בגדלים שונים. מקומות הלחיצה בקלרינט נחלקים לשניים: לחורים ולמנופים. המנופים הם לחצנים שסוגרים או פותחים חורים הרחוקים מהאצבעות (ישנם חורים המוקפים טבעת שמשמשת מנוף להשלמת התו). חלוקת הגובה בקלרינט היא ייחודית, משום שבו מתאפשרת הגבהה של אוקטבה וקווינטה (9 וחצי טונים) על ידי לחיצה על כפתור הרגיסטר, זאת בניגוד לכמעט כל שאר כלי הנשיפה מעץ בהם הגבהת הצליל על ידי הרגיסטר היא אוקטבה מדויקת (6 טונים). הקלרינט הוא חלק ממשפחת הקלרינטים, המשפחה הגדולה ביותר בכל כלי הנשיפה. חלק ממשפחת הקלרינטים נדיר וברוב המקרים משתמשים בקלרינטים הנפוצים יותר.

הסקסופון הוא כלי נגינה העשוי ממתכת ברונזה או פליז, ממשפחת כלי הנשיפה מעץ. את הסקסופון המציא בונה הכלים הבלגי אדולף סאקס (Adolphe Sax) בשנת 1841, והוא נקרא על שמו עד היום.

על אף שהוא עשוי ברובו ממתכת, שייך הסקסופון למשפחת כלי הנשיפה מעץ כיוון שפיית הכלי אופיינית לכלי נשיפה מעץ. למידע נוסף על ההבדלים בין כלי עץ למתכת ראו כלי נשיפה.