יומני המלך דוד

יום שלישי כ”ב בסיוון תש”ר לפני הספירה. פרק י”א.

יומן יקר,

התחילה מלחמה עם עמון. יואב שר צבאי במלחמה עכשיו עם כל בני ישראל. אני בירושלים. ישבתי בגג ארמוני וראיתי את בת שבע אשת אוריה החיתי. בת שבע יפת תואר ואני מאוהב בה. אבל היא כבר נשואה לאוריה. אני צריך למצוא איזה שהו דרך לגרום לו לחזור הביתה ולראות שבת שבע בהריון. בצהריים קראתי לו לארמוני והוא בא. אמרתי לו שהוא בהפסקה מהקרב והוא יכול לחזור לביתו. אבל מה קרה? הוא לא הלך לביתו! יש לי עוד תוכניות בשבילו אל תדאגו….

אחר הצהריים קראתי לו לארמוני בפעם נוספת. נתתי לו כוס יין ואמרתי לו לשתות לחייו. כולם יודעים שאם שותים לא נלחמים. רציתי לגרום לו בדרך זו גם לחזור הביתה אבל הוא לא חזר!! יש לי עוד תוכנית..

התוכנית הבאה היא לשלוח ליואב מכתב כדי שישים את אוריה בחזית כדי להרגו. לא נשארה לי בררה אלא להרוג אותו כדי לקבל את בת שבע. דרך שליח (שכמובן לא ראה את מה שכתוב בפתק), העברתי את המכתב ליואב, ויואב עשה כדברי. בסיום המלחמה יואב שלח שליח כדי להודיע לי שאוריה נהרג. ששמתי את הבשורות שמחתי בלבי, אבל כמובן שלא שמחתי מול כולם כדי שלא יחשדו בי. אמרתי: “כי כזה וכזה תאכל החרב”. אחרי שבוע של אבל על אוריה החיתי, בת שבע נישאה ולנולד לנו בן. אני לא בטוח  שה’ שמח…

יום רביעי ל’ בסיוון תש”ר, לפני הספירה. פרק י”ב.

יומן יקר,

 היום בבוקר התעוררתי ונתן בא עליי מיד. הוא התנצל על ההקדמה והתחיל לספר סיפור:

שני אנשים בעיר אחת-אחד עשיר והשני רש. לעשיר צאן רב ולרש כבשה אחת אשר קנה ותהיה לו כמו בת. יום אחד בא אורח לאיש העשיר. האיש העשיר לא רצה לקחת מצאנו ולקח את הכבשה היחידה שהייתה לאיש הרש. כעסתי מאוד על אותו עשיר אשר לא חמל ולקח את הכבשה היחידה שהייתה לאיש הרש. אמרתי שאותו עשיר ישלם ארבעתיים לאיש העני על אותו כבשה והוא בן מוות. נתן אמר בפתאומיות “אתה האיש”… בהתחלה לא הבנתי ובסוף הוא הסביר:ה’ נתן לך את כל עם ישראל, נשים, ארמון וכס מלכות ואם זה מעט הוא אוסיף כהנה וכהנה. ואתה, דוד לקחת את אשת אוריה החיתי לאישה ואותו הרגת בחרב בני עמון. אתה לא תמות, דוד, כי הרגת את אויבי ה’ אבל הבן שנולד לך ימות…

אמרתי לו: “חטאתי  לה'”…

באותו ים חשבתי על החטא ואז הלכתי לבית החולים. התחילו לדאוג לי על זה שבני גוסס ואמרו לי לאכול ולשתות. לא רציתי. הרגשתי שאני לא יוכל לעשות כלום. כנראה זה העונש שלי!

כשאמרו לי שבני גוסס בכיתי והתפללתי עליו. בסוף אכלתי, ואמרו לי:

“דוד למה אתה אוכל? אתה אמור לצום ולהתפלל!”

אמרתי להם: “אני לא יכול להשיב אותו עוד אז מה הטעם?”