הכנסת

בחוק יסוד: הכנסת היא מוגדרת כבית הנבחרים של המדינה. בחוק המעבר, בראשית ימי המדינה, הכנסת הוגדרה כבית המחוקקים במדינת ישראל.

בהיות ישראל דמוקרטיה פרלמנטרית, בוחרים אזרחי המדינה את נציגיהם בכנסת, והם אלה שממנים את הממשלה, הזקוקה לאמונם. שיטת הבחירות היא ארצית-יחסית, והאזרחים בוחרים ברשימות של המפלגות השונות. במערכת האיזונים שבין רשויות השלטון, הרשות המבצעת, הממשלה, יונקת את כוחה ואת סמכויותיה מהכנסת, וזו מפקחת עליה באופן שוטף. הרשות השופטת, הכוללת את מערכת בתי המשפט, מקבלת את מעמדה וסמכויותיה מ”חוק יסוד: השפיטה” שחוקקה הכנסת, ופועלת לפי החוקים שמחוקקת הכנסת, ובסמכותה לפרשם. לעתים, מפעילה הרשות השופטת ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת.

תפקידיה העיקריים של הכנסת הם קביעת הנורמות הנוהגות במדינה באמצעות חוקים ופיקוח על הממשלה באמצעים שונים העומדים לרשותה, ובהם אישור חקיקת משנה, הצעות אי אמון, שאילתות, דיונים ועוד. הדיונים השונים נערכים במליאה ובוועדות הכנסת, המחולקות לפי נושאים. עבודת הכנסת נעשית לפי חוקים שונים, תקנון הכנסת, או “הנוהג והנוהל המקובלים”. לשם ביצוע תפקידיהם, נעזרים חברי הכנסת במחלקות ובבעלי תפקידים שונים הפועלים בכנסת, כדוגמת מרכז המחקר והמידע, היועץ המשפטי ובעבר נציבות הדורות הבאים.

מקום מושבה של הכנסת הוא במשכן הכנסת שבקריית הממשלה בגבעת רם אשר בירושלים, בירת ישראל.

יד ושם

יָד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת – “חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי”ג-1953”.

יד ושם מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.

כמו כן הוסמך יד ושם על-פי החוק המיוחד, להעניק את התואר “חסיד אומות העולם” ללא יהודים שפעלו להצלת יהודים מידי הנאצים, תוך סיכון חייהם. השם “יד ושם” מקורו בספר ישעיהו:

וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

הר הרצל

הר הרצל הוא הר במערב ירושלים המשמש כבית הקברות הלאומי של מדינת ישראל. בהר נמצא בית הקברות הצבאי הראשי של המדינה וכן חלקת גדולי האומה בה קבורים מנהיגי המדינה והציונות. בכניסה להר נמצא מוזיאון הרצל ובו שוכן מאז 2017 היכל הזיכרון הלאומי שבו מונצחים כל הנופלים בהגנה על הארץ.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערכים בהר הרצל הטקסים המרכזיים לזכר חללי צה”ל, חללי משטרת ישראל, ונפגעי פעולות האיבה בהשתתפות ראשי המדינה, ראש הממשלה ונשיא המדינה. במוצאי יום הזיכרון, ערב יום העצמאות, נערך ברחבת הר הרצל “טקס הדלקת המשואות” – הטקס המרכזי לפתיחת אירועי יום העצמאות.

ההר מתנשא לגובה של 834 מטרים מעל פני הים ונמצא במערב ירושלים, ביער ירושלים בין השכונות עין כרם, קריית יובל, בית הכרם, בית וגן, ויפה נוף. הר הרצל והכתף הסמוכה אליו עליה בנוי יד ושם, מכונים הר הזיכרון.

מגדל דוד

מגדל דוד הוא הכינוי שניתן למצודה אשר הגנה במשך אלפי שנים על העיר ירושלים. למרות שמה של המצודה, אין קשר בינה לבין דוד המלך, ושמה זה ניתן לה אלפי שנים אחרי קיומו המשוער.

המצודה שוכנת במקום הגבוה ביותר בעיר העתיקה, מעל נקודת ההשקה של גיא בן הינום ונחל צולב. נקודה אסטרטגית זו היוותה עילה להקים ביצור במקום, במטרה להגן על העיר ממערב. במהלך ההיסטוריה היה למצודה חלק מרכזי בהגנת העיר, והיא שימשה מרכז שלטוני וצבאי. כיום שוכן בה מוזיאון לתולדות ירושלים. המצודה צמודה אל פתח החומה ליד שער יפו.

המלך הורדוס בנה במקום שלושה מגדלי שמירה, מהם שרד רק אחד, כנראה מגדל פצאל, הגדול מבין השלושה. בזמן המרד הגדול, מצודה זו הייתה הנקודה האחרונה שעמדה בפני הרומאים (החומה נבקעה בי”ז בתמוז, בית המקדש הועלה באש בט’ באב, העיר העליונה נפלה בח’ באלול, ומגדל דוד נפל בכ”ח באלול). על חורבות מגדליו של הורדוס הקימו הרומאים אחרי החורבן את מחנה הלגיון העשירי פרטנסיס, שממנו נמצאו בחפירות ארכאולוגיות רעפים ולבנים עם טביעות חותם של הלגיון.

הערבים בנו במקום מבצר גדול בעל חצר פנימית, והצלבנים הוסיפו סביבו אולמות גדולים לשימוש חיל המשמר. הנזיר הרוסי דניאל שהגיע למקום שבע שנים אחרי הכיבוש הצלבני התרשם מאוד מהביקור בו:

בנוי בצורה מעניינת באבנים כבדות, גבוה מאוד…הוא נראה כאילו אבן אחת מבסיסו ומעלה.יש בו הרבה מים, חמישה שערי ברזל ומאתיים מדרגות המובילות לפסגה. קשה מאוד לכבשו והוא מהווה את הביצור העיקרי לעיר. הוא נשמר בזהירות מרובה ואסור בשום פנים להכנס אליו אלא בהשגחה. בחסד אלהים, על אף שלא הגיע לי נתנו לי להכנס למגדל הקדוש הזה…

שוק “מחנה יהודה”

שוק מחנה יהודה הוא שוק מזון וביגוד, הנמצא בין הרחובות יפו ואגריפס לצד שכונת מחנה יהודה בירושלים, ומשמש כשוק מזון מרכזי בבירה. בשוק דוכנים וחנויות רבות, הכוללים דוכני ירקות ופירות טריים, אטליזים, מאפיות ומעדניות. יש בשוק גם חנויות לדברי מכולת, תבלינים, מזון אורגני, ממתקים, פרחים, כלי בית, כלי מטבח, כלי עבודה וביגוד, וגם דוכני פלאפל ומסעדות עממיות.

שוק מחנה יהודה החל להתגבש אט-אט בשלהי התקופה העות’מאנית בסוף המאה ה-19, כאשר פלאחים ערבים מן הכפרים ליפתא, דיר יאסין, שייח’ באדר ואחרים שממערב לירושלים, החלו מביאים את תוצרתם החקלאית למכירה בדרך יפו, סמוך לשכונת מחנה יהודה. באותה עת עמד במקום מגרש ריק ורחב ידיים, שהיה שייך למשפחת חיים אהרון ולירו היהודית הספרדית האמידה. הפלאחים ניצלו את המרחב הריק כדי להציע את מכולתם הן לעוברי הדרך והן ליושביו היהודיים של גוש הנחלאות הסמוך. הצלחתו של השוק המאולתר הייתה כמעט מתבקשת: יושבי הנחלאות חסכו לעצמם את ההליכה הארוכה עד לשוקי העיר העתיקה המרוחקים, וכך גם יושבי הכפרים הערביים. גבריאל כהן, בןשכונת בית יעקב הסמוכה, תיאר את השוק באותם ימים בספרו “בית אבינו”:

היה זה שוק ללא סידורים מיוחדים. סלים ותיבות היו נערמים אלה בצד אלה בשדה הפתוח. מגדלי הירקות והמוכרים, לעתים קרובות מוֹכרות, ישבו ליד מרכולתם וציפו לקונים. הקונים היו יהודים ואילו המוכרים – פלאחים ערבים מהכפרים הסמוכים לירושלים. וכך עמדו שני העמים אלה מול אלה, דבר אשר שיווה לשוק אופי מיוחד. עקרות בית יהודיות ניסו לדבר ערבית, והפלאחים והפלאחיות הערביות ניסו להיפטר מסחורתם ביידיש. ההמולה הייתה גדולה, ובתוך המולה זו של צעקות, עמידה על המקח, סחר-מכר וקללות, ניסו גם הילדים להפיק תועלת. לא היה קל מזה לסחוב מלפפון טרי, בצל ירוק או עלה חסה טעימים לחיך.
השלטון העות’מאני לא התעניין כלל בשוק ההולך ומתהווה, ולא דאג לתשתיות כלשהן כמו סככות ובורות מים, וגם לא פיקח על המסחר המתקיים בו. יושבי השכונות הסמוכות לשוק – מחנה יהודה ושכונת בית יעקב – נחלצו לא פעם לעזרתם של הפלאחים בימי שרב חמים במיוחד, והשקו אותם במים צוננים. בחלוף הזמן הציבו הפלאחים לעצמם סככות רעועות ודוכני עץ, ובתוך כ-15 שנה הפכו אלה למבני פח ועץ קבועים. אז גם החל להתגבש שמו של השוק – בתחילה נקרא “שוק ולירו”, על שם בעל המגרש, אך בהמשך החל להיקרא “שוק מחנה יהודה” על שם השכונה הסמוכה מעבר לכביש.

גן החיות התנ”כי

גן החיות התנ”כי בירושלים על שם משפחת טיש או בקיצור גן החיות התנ”כי הוא גן חיות השוכן ברחוב דרך אהרון שולוב 1 בירושלים, על מדרונותיו הצפוניים של נחל רפאים בקרבת מעיין עין יעל ועין לבן. ייחודו של גן החיות הוא בהצגת אוסף זואולוגי של חיות ארץ ישראליות שחלקן אף הוזכרו בתנ”ך. גן החיות שותף לפרויקטים של השבה לטבע של מינים ארץ ישראליים בסכנת הכחדה.

את גן החיות התנ”כי הקים הזואולוג פרופ’ אהרון שולוב בשנת 1940. המקום הראשון בו נבנה הגן היה ברחוב הרב קוק במרכז ירושלים, והגן היה למעשה “פינת חי” קטנה ממש במרכז העיר. בשנת 1941 עבר הגן לשטח של 5 דונם בשכונת שמואל הנביא עקב מטרדי רעש וריח ובגלל צורך בשטח גדול יותר. בשנת 1947 הועבר הגן שוב, הפעם להר הצופים, לשטחה של האוניברסיטה העברית.

בעקבות מלחמת העצמאות והפיכתו של הר הצופים למובלעת, הוקם בשנת 1950, משכן חדש לגן החיות בחורשת שנלר, שנקרא גם גבעת קומונה, מצפון לתל ארזה, במקביל לרחוב ירמיהו הראשי. גן החיות החדש נפתח בספטמבר 1950 ובתחילת אוקטובר 1950 הועברו אליו החיות ששהו בהר הצופים. גן החיות סבל מגרעונות כספיים. במרץ 1953 ברחו שני דובים מהגן, לטענת מנהל גן החיות בגלל שלא קיבלו מזון, בהיעדר מקור מימון. בשנת 1958 איים פרופ’ שולוב שהחיות ימותו ברעב אם העירייה לא תעביר כסף נוסף לאחזקת גן החיות. גן החיות המשיך להתקיים ולהתפתח, אך בעיית המימון לא נפתרה. ב-1967 ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, לפני פריצת כוחות צה”ל למזרח ירושלים, גן החיות הופגז מירי של חילים ירדנים, ו-90 בעלי חיים נהרגו.

ים המלח

יָם הַמֶּלַח (בערבית البحر الميت, הים המת; בעברית מכונה גם ים המוות) הוא אגם מלח חסר-מוצא לים, הנמצא בתחום הבקע הסורי-אפריקני ובמרכזו עובר הגבול בין ישראל לירדן. ריכוז המלחים בים המלח עומד על 34.2% – גבוה פי עשרה מריכוז המלחים בים התיכון. ריכוז גבוה זה נובע מכך שהאגם הוא טרמינלי (למי האגם אין מוצא לשום מקום), והוא נמצא באזור בעל אקלים מדברי חם ויבש המתאפיין בשיעורי התאיידות גבוהים. האגם הוא גוף המיםהרביעי במליחותו בעולם.

חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם(תואר זה הפך לאחד משמותיו של ים המלח). החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נמצא מפלסו של האגם בירידה מתמדת, בעיקר בשל שימוש נרחב במקורות המים הנשפכים אליו, שהחשוב שבהם הוא נהר הירדן, ושאיבת המים לאידוי בבריכות בדרום האגן. אגן ים המלח מורכב משני אגנים, דרומי וצפוני. בשל הירידה המתמשכת במפלס, התייבש החלק הדרומי של האגם, שהיה רדוד בהרבה מזה הצפוני, ועומקו היה כעשרה מטרים בלבד טרם תהליך התייבשותו (קרקעיתו של החלק הדרומי הייתה ברום של 401 מטרים מתחת לפני הים). עומקו הממוצע של חלקו הצפוני הוא כ-200 מטרים וקרקעיתו ברום ממוצע 730 מתחת לפני הים.

שכונת “משכנות שאננים”

משכנות שאננים הייתה אחד ממפעלי הפיתוח הראשונים בעיר החדשה של ירושלים בתקופה העות’מאנית והשכונה היהודית הראשונה שהוקמה בירושלים מחוץ לחומות העיר העתיקה בשנת 1860. הקמתה, ביוזמתו ובתמיכתו של משה מונטיפיורי, סימלה את תחילת תקופת “היציאה מן החומות” בירושלים. בתי משכנות שאננים כיום, לאחר שיפוץ ושימור, משמשים כמרכזי כנסים, מרכזי מוזיקה ובתי הארחה.

עד אמצע המאה ה-19 השתרעה ירושלים על השטח התחום בתוך חומות העיר העתיקה בלבד. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שהפילו חיתתן על האזור. בין חומות ירושלים העות’מאנית הצטופפו תושבים מוסלמים, יהודים, נוצרים וארמנים במספרים גדלים והולכים, בצד אנשי ממשל עות’מאנים, קבוצות אנשי דת ופילנטרופים ממדינות שונות, ונציגים דיפלומטיים של מעצמות שונות שגילו עניין גובר והולך בירושלים. בשלהי התקופה העות’מאנית הגיעה הצפיפות בעיר שבין החומות לממדים בלתי נסבלים, דבר שהשפיע על תנאי המחיה, התברואה והכלכלה של העיר.