הציונות המדינית- דרכו של בנימין זאב הרצל

בנימין זאב הרצל חיי בין השנים 1860 ועד 1904. קיבל חינוך גרמני.

הרצל עבד בתור עיתונאי בעיתון האוסטרי הליברלי “נויה פרייה פרסה” (עיתונות חופשית חדשה) ומשנת 1891 עבד בתור כתב בעיתון בפריס.

הרצל כתב את הספר “מדינת היהודים”, בו הציע פתרון לבעיית העם היהודי.

לדעתו, על-מנת לפתור את בעיית העם היהודי, המעצמות הגדולות צריכות לפעול באופן גלוי ולתת צ’רטר (זיכיון להתיישבות יהודים בארץ ישראל).

תפיסה זו, נקראת “ציונות מדינית”. בהתחלה הרצל לא חשב שמדינת היהודים חייבת לקום בארץ ישראל. בספרו הציע את ארגנטינה. אך עם הזמן שינה את דעתו וקבע שמדינת היהודים צריכה לקום בארץ-ישראל.

הרצל החליט לכנס כינוס פומבי- קונגרס ציוני, בו ישתתפו נציגי העם  היהודי ממדינות שונות.

הקונגרס הציוני התקיים בין התאריכים 29-31 לאוגוסט בשנת 1897, בבאזל שבשוויץ. בקונגרס זה התקבלה “תכנית באזל”,

שקבעה “שהציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בישראל, מובטח לפי משפט הכלל”.

בכדי לקדם את תכניתו המדינית, הרצל עסק בפעילות דיפלומטית מסועפת:

אחרי פרעות קישינב הרצל הבין שהתנועה הציונית חייבת להציע פתרון לעם היהודי. מסיבה זו, נטה לקבל את “תכנית אוגנדה” שהציע צ’מברליין, שר המושבות הבריטי.

הרצל העלה את ההצעה הזו בקונגרס השישי בשנת 1903. חברי התנועה הציונית התווכחו על ההצעה ובעיקר על השאלה- אם יכולה להיות ציונות בלי ציון?

הצירים החליטו להצביע על שליחת משלחת שתחקור את תנאי ההתיישבות במקום המוצע. 295 צירים תמכו ו-178 צירים התנגדו לה.

מצבו הבריאותי של הרצל הדרדר לאחר קונגרס אוגנדה ובתאריך כ’ בתמוז תרס”ד (3 ביולי 1904), בגיל 44, נפטר.

בתנועה הציונית הוקמה המפלגה הדתית המזרח”י, בהנהגתו של הרב ריינס וכן, התפתח זרם הציונות הסוציאליסטית, שמטרתו הייתה לחבר בין הציונות לסוציאליזם. ברשותה עמדו ד”ר נחמן סירקין ודוב בורוכוב.  בשנת 1912, הוקמה מפלגת אגודת ישראל- מפלגה יהודית אורתודוקסית אשר התנגדה לציונות.