האבוד

.פתחתי את עייני ליום אביב נעים
, הציפורים נשמעו מבעד ציוצי לחלון
.וקרן שמש מלטפת טיילה על פני
.מהמטבח הגיחו ריחות טובים מהפנקייקים שאימי מכינה כרגע
.אבא צעק שאני אכבה כבר את השעון המעורר
.שלחתי אליו את ידי אבל בטעות העפתי אותו מתחת למיטה

,כעבור חצי שעה כבר ירדתי בקלילות במדרגות, מדלגת שתיים שתיים בכל פעם
.שערי מותיר טיפות כמו שביל עקבות אחרי
.חמודה, תזדרזי!” אמרה לי אמא מעל המחבת”
,צלחת פנקייקים מהבילים ופריכים עמדה לפני על השולחן
.ואני התיישבתי בשמחה
.נזכרתי ששכחתי את הנעליים למעלה
.עלייה במדרגות זה ספורט מטורף”, עודדתי את עצמי ומיהרתי למעלה”
.הטלפון צילצל. רצתי אליו ובדרך דרכתי על חלק של לגו
.ואז נתקעתי בספה והשתטחתי על הרצפה בגלל התיק שלי שהיה שם
.מזל, עוד הייתי שוכחת אותו

עניתי לטלפון ב”הלו, מי זה?” וזו היתה שיר הקרצייה.
ילדה מעצבנת שאני לא סובלת ובכל זאת כל הזמן היא מנסה להידבק אלי ואל החברות שלי.
שיר הקרצייה קשקשה לי שעות בטלפון על איזושהי מחלה מוזרה שהיא חולה בה,
והיא רוצה שאני אביא לה את השיעורים וכאלה.
עשרה לשמונה. אני שונאת לאחר.
בסוף יצאתי מהבית בשמונה וחמישה בריצה,
עם חצי פנקייק לעוס בפה.
אוף! שכחתי את האוכל בבית ואין לי זמן לחזור.
הגעתי לבית הספר מתנשמת ומתנשפת בשמונה ועשרים,
כדי לראות שער סגור ובית ספר ריק.

איזו טיפשה אני! המורה אמרה אתמול שהלימודים יתחילו היום בתשע.
מה אני אעשה? אני לא אספיק לחזור לבית ולהגיע בזמן…עמדתי מול בית הספר אובדת עצות,
כששיר הקרצייה נופפה אלי בחיוך מחלון הבניין הקרוב.
כנראה זה הבית שלה, נאנחתי.
שיר סימנה לי ביידיה להיכנס לביתה,
ואני עשיתי זאת בחוסר ברירה.
פתאום ראיתי את טליה יוצאת אלי מאחד הבתים בקומה השלישית.
“איך ידעת איפה אני גרה?” היא התפלאה.
טלי ילדה ממש חמודה ואנחנו חברות טובות.
הלכתי אחריה והגענו לגן ירוק ויפה במרכז הבניינים.
התיישבנו על נדנדת עץ ודיברנו בנינוחות,
כשהסתכלתי בשעון וראיתי שכבר חמישה לתישע.
טליה קלטה את המבט שלי ואמרה: “אל תדאגי, הבית ספר רק שתי דקות מפה”
“אבל..”אמרתי במבוכה,”שכחתי את האוכל בבית”.

“אין בעיה” היא אמרה, “נעבור במכולת והכל יהיה בסדר”.
ואכן, כך עשינו, ובתשע עמדנו בכיתה עם אוכל.

שיעור שמיני, ספורט, ואני מתחילה לחשוב על תירוצים.
זה לא שאני לא אוהבת ספורט, להפך, אני כמעט בכל חוג ריקוד קיים בקוטר קילומטרים,
אבל,פשוט, המורה הזה…
הוא האדם והמורה הנורא ביותר שהכרתי.
הוא קרצייה ומעצבן ונטפל אלי,
בכל פעם שאני עושה משהו בפחות מ-100%,
הוא צועק בקולו החורקני “קצ-יר!” וצוחק להשפלתי.
פשוט בלתי נסבל! קוראים לי אסיף! זה שמי וזה מה יש.
“קצי-אי-ר!” שמעתי צרחה חורקנית. אוף, חלמתי שהגיע הזמן ללכת… נמאס! לי-אי!
הזמן הזדחל באיטיות, וסוף סוף הגיע סוף היום.
יצאתי לחנייה וחיכיתי, לאחר חצי שעה הבנתי שאבא שלי לא מתכוון לבא לקחת אותי.

פתחתי את הטלפון, וגיליתי הודעה מסבתא שלי-
“מותק, אני באה לאסוף אותך היום מבי”ס בחמש. אוהבת סבתא לין”.
וואי! ועכשיו רק ארבע! אולי אני אלך שוב לטליה?
בדיוק באותו הרגע טליה שאלה אותי אם אני רוצה לבוא אליה,
וכמובן שהשבתי בחיוב.
בדרך ראינו דף ריק תלוי בלוח מודעות.
“איזה מוזר!” אמרתי, ותלשתי אותו.
לאחר התבוננות מעמיקה דחפתי אותו לתיק שלי והחלטתי לחשוב על זה לאחר מכן.

בחמש סבתא הגיעה לקחת אותי וישר באוטו שאלתי אותה מה דעתה על המודעה הריקה.
“מודעה ריקה? לא נראה לי” היא ענתה,
“תראי אפילו בעצמך” השבתי והראתי לה את המודעה.
“מוזר…” היא עקמה את אפה מתחת למשקפיים.
סבתא שלי נראת כמו הסבתא הממוצעת-
שיער כסוף, משקפיים ירוקות ושרשראות מוזרות.
אבל היא בכלל לא כמוהן.
היא זורמת, גאונה, ואלופת הארץ בשחמט.
אין אין אין כמו סבתוש! היא גם בכלל לא יודעת לסרוג,
ויש לה אוסף ענק של כדורים פורחים מיניאטוריים מכל מיני חומרים שהיא עשתה בעצמה ועם נכדיה.
נכון מגניב?

בקיצור, במשך שאר הנסיעה חשבנו מה זו המודעה המוזרה.
הסתכלתי בחלון וקלטתי שאנחנו לא נוסעות הביתה.
“סבתוש, לאן נוסעים?” שאלתי אותה.
“לבית שלי!” היא אמרה בחיוך.
אין על סבתא! שמחתי.
סבתא יודעת שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות,
הוא לבקר אצלה ולהנות איתה.
עד מהרה הגענו לביתה הגדול עם הגינה.
“את יודעת, לאחרונה רכשתי מכונה חדשה ומדהימה” היא אמרה והוסיפה “אני חושבת שהיא תעזור לך עם המודעה הריקה”.
.מגניב!” אמרתי לה ונכנסנו לבית”

הבית של סבתוש שלי גדול מאד,
כי כשהיא וסבא שלי היו צעירים וכל ילדהם היו בבית,
הם היו 10 נפשות.
אבל עכשיו, כל הילדים פרחו להם,
וסבא שלי…
כשהייתי בת 3 הוא יצא לחו”ל מטעם העבודה שלו-
ולא חזר… פשוט נעלם,
אף אחד לא יודע מה קרה לו…
סבתא נעצרה לפתע. הסתכלתי בפליאה מסביב, ולא ראיתי שום מכונה חדישה ומיוחדת!
הדבר היחיד שראיתי מולי היה הקמין הישן של סבתא.

סבתא לקחה מיידי את הדף והעמידה אותו מעל האש. בלי משים עייני נפתחו לרווחה.
“סבתא!” זעקתי,”אל תשרפי את הדף!”
“זה בסדר” היא הרגיעה אותי.
“אני שמה את הדף ממש מעל האש, תסתכלי” היא הראתה לי.
“אבל למה את עושה את זה?!” התפלאתי.
לפתע התגלו אותיות על המודעה שכבר לא היתה ריקה.
זה המכתב של איש מסכן, איש מסכן ביותר בשם רוברט.
זוהי השנה השניה למחלתי. כשיצאתי לחו”ל במסגרת עבודתי, חליתי בסרטן.
בנוסף, שכחתי את כל חיי הקודמים. אנשים טובים,
אם הייתם מספיק חכמים כדי לשים את המכתב שלי מול האש, בבקשה הביאו לי פיתרון-
קסם מהעתיד! s.o.s!

איזה סיפור מוזר…”סבתוש, את חושבת שהוא אמיתי?”
“אולי” היא השיבה. “אף אחד לא היה משקיע כל כך והיה מכין מודעת סתרים סתם. בכל מקרה, זו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לבלות ביחד, ולעזור לאדם שזקוק לעזרה הזו” היא הוסיפה.
“את מתכוונת ללכת לעתיד כדי לעזור? לאיש הזה?” סבתוש לא מפסיקה להפתיע אותי היום!
“אני רק חושבת על זה שאולי גם סבא שלך יקלע לצרה ואנשים טובים יעזרו לו…” היא אמרה בקול שקט.
דממה השתררה ביננו.
“בואי נאכל ארוחת צהריים” סבתא שברה את השתיקה,
ועד מהרה ישבנו בשולחן עמוס במאכלים טובים, כמו שרק סבתא יודעת להכין.
מרוב התרגשות לקראת ההרפתקה שלא ידעתי אם היא מתוכננת או לא, כמעט ולא אכלתי.
מה שלא מצא חן בעייני סבתוש.
“נו באמת, סיפוש”(ככה היא קוראת לי) היא גערה.

“מה קרה שאת לא אוכלת? האוכל לא טעים?” היא שאלה בשמץ של העלבות.
“לא, לא, מה פתאום” הרגעתי אותה, “האוכל מצוין כמו תמיד”.
“אז מה יש לך, מאמי?” “כלום סבתא, אני פשוט קצת מתרגשת מכל ההרפתקאה הזאת” אמרתי במבוכה.
“אוקיי, אז רוצה שנצא בתור התחלה למוזיאון העתידות?”
“כן!” קפצתי בשמחה ממקומי והלכנו להתארגן.

במוזיאון העתידות פגשנו מדריך נחמד בשם יוני, והוא הסכים לעזור לנו.
עברנו בין המוצגים, כשלפתע הוא עצר.
מולנו היה דף עם תרשים של מכונת זמן,
בדיוק מה שאנחנו צריכות!
יוני קלט את המבט שלנו והתחיל להסביר על התרשים.
צילמנו אותו וממש התלהבנו,
כששאלנו אותו: “למה בעצם לא בונים את המכונה?”
“תיאורתית, זה הגיוני לגמרי ואף אפשרי, אך מעולם אף אחד לא הצליח לעשות זאת.
הראשון שכמעט הצליח לבנות את מכונת הזמן היה טרומפלדור. כן, זה עם היד האחת.
רק שממש מעט לפני סיום התהליך, הוא מת בעד ארצנו בקרב על תל חי.
מאז אף אחד לא הצליח לעשות זאת שוב. מסתובבת שמועה שרק מיהו ממשפחתו של מי שהתחיל לבנות את מכונת הזמן בעבר, יוכל לבנותה עכשיו…” הוא סיים את הסבריו.

אני וסבתוש החלפנו מבטים נרגשים,
משפחתנו ידועה בזה שאנחנו מצאצאי משפחת טרומפלדור,
הרי שם משפחתו של סבא היה טרומפלדור!!!

כעבור שעה כבר היינו שוב בבית של סבתוש,
מעיינות בצילומים וחושבות איך להשיג את החומרים.
קראתי בקול את המתכון:
“1- ציור של המונה ליזה מהעיר החדשה ביותר בארץ הולדתך
2-החפץ השנוא ביותר על האישה, חשוב ביותר בקומה השלישית בבית השכן
3- הרכיב הראשון במתכון האהוב עלייך
4- שערת אדם הנמצא 2 דורות מעלייך ובעל קרבה משפחתית
5- ציפורן מרגלו של מישהו שאוהב מישהי שלא יודעת להכין חביתה
6- המצאה חדשנית שעוד לא נודעה בעולם
7- הספר הישן ביותר שיצא לאור על דף בשפת אימך
8- הבגד הראשון שלבשת בחייך
9- שני הספרים השנואים ביותר בחברה שבה 30 אנשים
10- גומיה שחורה אדומה”

“אוקיי” אמרה סבתא “נראה שאת סעיף 4 כבר יש לך” היא הוסיפה בחיוך.
“ואת סעיפים 3,5,10 יהיה קל למצוא…” אמרתי.
“מי אוהב מישהי שלא יודעת להכין חביתה?!” היא התפלאה.
“אבא! הוא אוהב אותי ואני לא יודעת להכין חביתה” השבתי,
שמחה על חוכמתי.
“אבל מה עם סעיף 1?” דאגה סבתא.
“עם הקשיים נתמודד אחר כך, ונראה לי שסעיף 9 יכול להיות ספר חשבון וספר אנגלית, השנואים ביותר בכיתתנו, שבה חברה של שלושים אנשים… תגידי, מי גר בקומה השלישית בבית השכן?” הסתקרנתי.
“זה יהיה קל במיוחד” השיבה סבתוש, “יש שם משפחה נחמדה מאד, שאני בטוחה שתסכים לעזור לנו.
והחשוב ביותר- בעל הבית, הוא כמובן האבא. הוא איש ממש מקסים, כך שלא תהיה שום בעיה”.
“אז יש לנו את סעיפים 2,3,4,5,9,10. בואי נתחיל לעבוד!”

סבתא הביאה שוקולד צ’יפס (מעוגיות השוקולד צ’יפס האהובות), אני הבאתי גומיה שחורה אדומה מחדרה, היא תלשה שערה מראשה, וכך המשכנו לעבוד במרץ…
את כל החומרים שמנו בשקית נייר גדולה.
עכשיו, לאחר שהבאנו את הגומיה, השערה, שוקולד צ’יפס וספרי חשבון ואנגלית,
התחלנו לחשוב מה לעשות עם החומרים הנותרים.
“סבתא, כשהיינו במוזיאון העתידות” התחיל להתגבש רעיון במוחי.
“היתה תערוכה על המצאות שיומצאו בעתיד”, “והיו שם טיוטות שלהם!” המשיכה אותי סבתא בהתלהבות.
“אז נוכל לצייר אותם” אמרתי.
גם אני וגם סבתא יודעות שאני ממש טובה בציור, ואוהבת את זה מאד.
בחרתי במין אוטו שגם עף מעל פקקי תנועה וגם נוסע במים, והתחלתי במלאכה.
סבתוש הלכה לבית השכן, לקומה השלישית, וחזרה כעבור רגע עם דף חשבון מים וחשבון חשמל.
הכנסנו גם את הניירות לשקית, והתחלנו לחשוב הלאה.

“סעיפים 6,2,9,4,10,3 כבר בשקית. זה יפה, זה יותר מחצי!
ועכשיו עלי לאוטו, נלך לקחת ציפורן של אבא!” וסבתוש מייד לקחה את המפתחות ועלתה לאוטו.
“נוכל גם לקחת מהבית את הבגד הראשון שלי!” קראתי בהתלהבות.
אני מאד אוהבת את הבגד הזה.
מין בגד קטנטן, לבן וחמוד נורא. אני שומרת אותו במגירה שלי, אך אסכים לוותר עליו.
הכל בשביל להגיע לעתיד ולהציל את האלמוני!
סבתוש הסתכלה עליי בהערכה, היא יודעת כמה אני אוהבת את הבגד הזה.
“נשארו לנו עוד שני מצרכים, אך הם המצרכים הכי קשים” אמרה סבתא,
והוסיפה: “אנחנו צריכות להביא את הציור של המונה ליזה מהעיר הכי חדשה בארץ הולדתך, ואת הספר הראשון שיצא לאור בשפת אימך. אבל זה יהיה קל. אמא שלך דיברה כל הזמן שפת הב’, והיא גם הוציאה ספר אחד בשפה הזו.
קוראים לו “שבפבת הבבית” ויש לנו עותק שלו בבית” מצאה לנו סבתא פיתרון גם לסעיף הזה. ביינתים כבר הגענו הביתה.

קפצתי לרגע והבאתי את הבגד מהחדר שלי.
למזלי בדיוק היום ההורים שלי לקחו את אחיה, אחי הקטן,
לטיפת חלב- כך שהבית היה ריק ואף אחד לא חקר אותי על מעשי.
רגע, איך אני אביא ציפורן מאבא כשהוא לא נמצא? הרהרתי,
וכמעט מייד נזכרתי שאתמול אבא גזר ציפורניים באמבטיה.
בתחושת גועל נכנסתי לאמבטיה, ומצאתי חתיכת ציפורן על השייש.
שמתי אותה בזהירות בשקית שהבאתי מבעוד מועד,
משתדלת להימנע מלהקיא.
הסתכלתי במראת הגוף שעמדה מולי.
בבאותי השתקפה בה, דמות רזה בגובה ממוצע,
שראשה המרובע עם העיינים הגדולות והשחורות,
שופע שיער שחור וארוך…
כן, זו אני התנערתי ממחשבותי לקול צפירתה של סבתא.
חזרתי למכונית וסימנתי לסבתוש “וי” לאות הצלחתי.
“נשאר לנו רק ציור של המונה ליזה מהעיר החדשה ביותר!” אמרתי בהתרגשות.

“חכי קצת, אסיפוש” ציננה סבתא את התלהבותי.
“ליבי אומר שזה עומד להיות קשה. וליבה של סבתא תמיד צודק” ומייד היא עברה לרוח אחרת:
“לכי מתוקה, להביא פיג’מה ובגדים למחר. אמא שלך התקשרה אליי בזמן שהיית בבית ואמרה שמחר המורים שלך עושים שביתה.
ו… נחשי מה? את ישנה אצלי ונוכל להמשיך לעבוד על המכונה שלנו!”
שמחתי מאד, אך לפתע הופיעה מולי… שיר הקרצייה.
“אוף!” מילמלתי, ומיד התכופפתי, כך שלא יראו אותי מהחלון.
אבל זה היה מאוחר מדי,
ושיר התקרבה למכונית ודפקה על החלון.
“תגידי לה שהלכתי למכולת” סיננתי לעבר סבתא והתחבאתי.
“אסיף פה?” שיר שאלה.
“לא, היא הלכה למכולת” השיבה סבתא.

“איפה היא? אני לא רואה אותה…”היא הסתכלה לכיוון המכולת בחשדנות.
“טוב, רוצה למסור לה משהו? אני סבתא שלה…” סבתוש הצילה את המצב.
“תגידי לה שמחר היא תבוא אלי ותביא לי את השיעורים” שיר אמרה והלכה.
“פיו!” נשפתי אויר. “מי זאת?” שאלה סבתא.
“סתם ילדה מעצבנת” נפנפתי בידי לאות ביטול. “ועכשיו נתקעתי עם להביא לה את השיעורים מהיום… היא התקשרה אלי בבוקר ואמרה לי שהיא חולה” המשכתי.
“כבר שמונה!” אמרה לפתע סבתא, ונסענו לביתה.
בנסיעה ראיתי על פניה עננים של עצב.
ידעתי כמה סבתוש סולדת מיחס רע אל אנשים אחרים, ושהביטוי “שיר הקרצייה” יעלה דמעות בעיניה אם היא תשמע אותו.
התפתלתי במקומי באי נוחות.

“אסיף, אולי תנסי לתת לה הזדמנות אחת קטנה? אולי היא תוכיח לך שהיא דווקא נחמדה וגם רוצה להיות חברה שלך?”

כן, ברור שהיא רוצה להיות חברה שלי, אבל אני לא רוצה להיות חברה שלה, וגם זה חשוב.

איך אסביר לסבתוש שהיא פשוט קרצייה וזהו?

כאב לי לראות שכל כך כואב לסבתא מאיך שאני מתנהגת לשיר.

חשבתי לעצמי: “נו, מה אכפת לך לחייך לשיר בשביל סבתוש?”

הרי היא עשתה בשבילי כל כך הרבה במהלך כל שנותי.

“סבתא, תפני ימינה בפניה הבאה” ביקשתי בפנים נחושות.

“למה?” היא שאלה, אך פניה התחילו להתבהר.

“כי שיר גרה שם, ואני אביא לה את השיעורים. הם כבר אצלי בתיק” הסברתי והנחתי אותה לביתה של שיר.

“כל הכבוד, חמודה” היא קראה בשמחה, ועד מהרה הגענו לבניין בו גרות שיר וטליה.

“אחזור בקרוב” אמרתי לסבתא ועליתי במדרגות.

לפתע נזכרתי ששיר היתה ליד הבית שלי, ואולי היא עוד לא חזרה?

דפקתי בדלת הבית, ואחותה הקטנה של שיר פתחה אותה.

“שלום, שיר בבית? הבאתי לה את השיעורים” אמרתי לה.

“שיר!” אחותה הקטנה קראה לה, ותוך מספר שניות היא באה.

“היה לך דחוף לבא אלי עכשיו? סבתא שלך אמרה שאת במכולת…” שיר אמרה בחשדנות.

“כן, אה, הבאתי לך שיעורים” גימגמתי.

“יופי” היא אמרה ולקחה אותם מידיי.

“את יודעת במקרה מהי העיר הכי חדשה במדינה?” צץ פתאום רעיון במוחי.

מי יודע? אולי גם שיר יכולה להביא תועלת?