תרבות הצריכה ואמת

צמרמורות חודרות אחזו בגברת לואזל.

היא הביטה במרת פורסטייה, אזרה כוחות ושאלה “כיצד יתכן..האם אמרת .. מזויפת? היא נראית כל כך אמיתית”.

“מטילדה יקרתי, אמיתי או מזויף זה לא מה שעושה את הבן אדם. בגלל שהיא נראית כל כך אמיתית קניתי אותה. אולי את זוכרת אותי כחברתך העשירה, אך לא בזבזנית. אוכל להחזיר לך את השרשרת כדי שתמכרי אותה ותקבלי את כספך בחזרה, מגיע לך אחריי כל הזמן הזה.” אמרה לה מרת פורטסייה.

“אוי תודה רבה, אין מאושרת ממני. אספר לבעלי מר לואזל כשאחזור הביתה, הוא בטוח ישמח לקבל את כספו בחזרה” אמרה מטלידה.

 “יום טוב יקירה, מחר ב15:00 אבוא לפה ואביא לך את המחרוזת יקרתי” השיבה לה מרת פורסטייה והלכה.

גברת לואזל שמחה ומאושרת, חושבת שיום המזל שלה הגיע ושסוף סוף תוכל לקנות מה שרק חלמה, שהיא ובעלה יוכלו לחיות בעושר רק בזכות המחרוזת.

מטילדה מגיע לביתה נרגשת ומספרת לבעלה על המפגש עם מרת פורסטייה, בשדרות השאנס-אליזה .

” הרי את משוגעת? בשום פנים ואופן לא! אחרי כל הזמן והסבל שלנו..התחלת להעריך את הכסף, את ערך העבודה, השתנת. אנחנו נחיה עם הכסף שיש לנו, ומרת פורסטייה תשאיר את המחרוזת אצלה.”

מטילדה מאוכזבת מתגובתה של בעלה, הרי כל הדרך חזרה הביתה היא חשבה שהוא יהיה מאושר אם ישמע על המפגש.

“תסתכל עליי, זקנה, שערותיי לא עשויות, חצאיותיי מרופטות וידי אדומות. מדיחה כלים, משפשפת בציפורניי את הצלחות המשומנות, מורידה אשפה, מכבסת כביסה.” אמרה לו מטילדה.

מר לואזל הביט בה והשיב : “הוי יקירה שלי, אני אוהב אותך, איך שאת ואני שמח שאת עושה את זה ומעריכה את המשכורת שאת מקבלת, לא בזבזנית, קונה שרק מה שצריך, אם תקחי את השרשרת, לא נעריך כלום ונשאר עם כלום.”

ואז הוסיף: “בחיים אל תסתכלי אם הדשא של השכן ירוק יותר, תסתפקי בדשא שלך, בדשא שאת עבדת בשבילו.”

מטלידה הקשיבה לבעלה וגמלה בלבה כי לא תקח מחר ממרת פורסטייה את המחרוזת.

אחר הצהריים הגיע וגברת לואזל שכחה להודיע למרת פורסטייה שלא תגיע לקחת את השרשרת.

בשעה 15:00 המתינה מרת פורסטייה בדיוק באותו מקום שהיא ומטילדה נפגשו אתמול, שדרות שאנס-אליזה.

ואז הופיע מר לואזל

” צהריים טובים לך יקירי, תודה שאמרת למטילדה לא לקחת את המחרוזת. היא כל כך יפה, בחיים לא הרגשתי משהו יותר אמיתי מזה.” אמרה מרת פורסטייה למר לואזל.

“הרי ידעתי שתאהבי את האמיתית, השקעתי את כספי לקנות לך חדשה, הישנה מוחבאת בארון. היה צריך ללמד אותה איזשהו לקח, רק בזכות המקרה היא הבינה מהי אחריות ומהי עבודה הקשה, ולמדה את ערך הכסף “ השיב מר לואזל.

“היא לא חושדת בכלום? האם היא יודעת שאנחנו ביחד?” שאלה מרת פורסטייה.

“לא ולא, אני מאושר רק איתך. בקרוב אתרגש ממנה. תרצי לבוא איתי לקפה שפה בשדרה?” שאל, “בשמחה יקירי.”

בדיוק באותו הזמן ירדה מטילדה לואזל לקנות ירקות לקראת ארוחת הערב. היא יודעת שבעלה מאוד אוהב מרק ירקות אחרי עבודה, ורצתה לשמח אותו. היא הגיעה לחנות הירקות שבפינה שבשדרות שאנס-אליזה ופתאום ליבה נישבר, מולה יושבים חברתה הטובה ובעלה מתנשקים.

דמעות זולגות מעינייה של מתילדה לואזל.

והלב? הלב שבור ומרוסק.

“מה עשיתי? היכן טעיתי? שחברתי ובעלי ינהלו רומן מאחוריי הגב שלי? הרי הקשבתי לו עשיתי כרצונו לא לקחתי את השרשרת” אומרת לעצמה בלב גברת לואזל ובוכה. את הירקות השאירה אצל הירקן וחזרה הביתה שבורה ועצובה.

כעבור שעתיים בעלה נכנס הביתה רואה אותה בוכה ושואל אותה “מה קרה יקירה? מדוע זולגות דמעותייך?” לואזל לא מספרת את מה שראתה והמציאה לו ש ק ר.

“שטפתי היום כלים וצלחת נשברה על רגלי, מזל שאף רסיס לא נכנס אך כאבים חזקים.”

לואזל בעצם תיארה לו שהצלחת זה בעצם הלב שלה והוא נשבר בדיוק כמו צלחת.

“הלכת לרופא? צריכה עזרה?” שאל אותה בעלה, “לא, אסתדר לבד. אני אלך לישון, לילה טוב.”

למחרת בבוקר לואזל מתעוררת רעננה, כאילו שכחה מאתמול, אך לא. היא מגיעה למרת פורסטייה הביתה ומבקשת לשוחח איתה.

“הוי מטילדה יקרתי, מה מביא אותך לפה ב09:00 בבוקר? ” שאלה מרת פורסטייה בפחד,

“רוצה להזכר בימים הטובים שהיינו חברות כה נפלאות יקרה שלי” ענתה לה מטילדה.

“אז מה פורסטייה יקרה, בינתיים בשדרה דיברנו רק עליי. ספרי קצת, מה חדש אצלך? כל השנים האלה ולא מצאת לך מישהו? איך היתכן? אישה נאת מראה מקסימה וטובת לב.” שאלה מטילדה.

“הוי מטילדה יקרה, יש מישהו שאני אוהבת כל כך הרבה שנים ואנחנו ביחד  חמש שנים אך העיניינים מסובכים. הסיפורים שלי לא מעניינים מטילדה ואני גם נורא ממהרת יש לי פגישה במשרד החינוך.” ענתה לה פורסטייה בפחד שאולי היא גילתה על הרומן הסודי.

“יום טוב לך יקירה, ורק אם תוכלי להחזיר לי את המחרוזת? היא נורא חשובה לי ואני חייבת את הכסף, אני יודעת מה זה לא לבזבז.” ענתה לה לואזל. 

“המחרוזת? לא סיכמת שלא תקחי אותה?” אמרה פורסטייה, “כיצד ידעת שסיכמתי שלא אקח אותה? הרי קבעתי איתך ולא הגעתי בשל סיבה כלשהי, לא כי לא רציתי את המחרוזת חזרה”. (מטילדה מנסה לחשוף את האמת ולהפליל את פורסטייה ושתודה בזה שמר לואזל סיפר זאת לפורסטייה).

“הרי אני יודעת שאת ובעלי נפגשים, ואני גם יודעת שעל הקפה אתמול הוא שילם, עד שבחיים שלי נמצא משהו טוב שזה בעלי, גם את זה את לוקחת. כמו תמיד, את אף לא תסתפקי במה שיש לך פורסטייה.”