הקדמה

מכתב מהסופרת:

שלום ילדים,

 כילדים אתם בטח יכולים לדמיין איך זה לטייל ביער, לטפס על עצים, לקפוץ מעל שורשי עץ הבולטים מהאדמה ויוצרים לנו מסלולים שונים ומגוונים.  איך זה להריח את ריח הגשם, והצמחייה הרבה מסביב. ביער “שומעים” שקט. ביער נרגעים. ביער נהנים ומכייפים! להיות ביער זו חוויה, אך לחיות ביער ,לשרוד ביער, לברוח מהנאצים כדי להינצל מהרודפים, איך אז, הייתה התחושה?

בסיפור “ילדת היער” אספר לכם על גיבורת הספר נעמי קאסוטו , שחייתה 5 שנים ביערות באיזור היער השחור וטולוז, מגיל 2-7 וברחה ביחד עם משפחתה וקבוצת פרטיזנים יהודים שברחו מהנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

Audio recording software >>

פרק ראשון :יום אחד ארוך

חיי מיום נישואיי, הם כמו יום אחד ארוך.

נולדתי ב1938 בשטראסבורג עיר בצרפת הגובלת עם גרמניה ושוויצריה.

היום אני בת 79 וכמובן עברו הרבה מאוד ימים מאז שחלקם לא היו קלים אך  בהרגשה שלי ,מהרגע שהתחתנתי עם בעלי דוד, חיי הפכו לחיים של פריחה, קידום , ושגשוג.

 אני למדתי להיות מורה לאמנות בעיר חיפה שנמצאת בחלק הצפוני של מישור החוף. לאורך השנים לימדתי בבתי ספר, במכללות , ואף כתבתי תכניות לימודים מטעם משרד החינוך עבור תלמידים. היה לי חשוב להתקדם בלימודיי , והמשכתי לאחר תואר ראשון, לתואר שני, ואף לדוקטורט.

היום הכינוי המקצועי שלי הוא, ד”ר נעמי קאסוטו. אחד התחביבים האהובים שלי, ליצור תמונות ממגזרות נייר. אני עושה תערוכות של

יצרותייי ונהנית מזה מאוד!

היצירה זה חלק ממני, ואני מוצאת את עצמי מתארת הרבה סיפורים מחיי וסיפורים בכלל , דרך מגזרות הנייר.

דוד ואני הבאנו 6ילדים לעולם וגידלנו אותם בירושלים .שמותיהם :נדב, חנוך , עודד, מילכה, נעה, ומרב לכולם ילדים חלקם

קטנים ,חלקם גדולים, חלקם עובדים , חלקם לומדים,   חלקם חיילים,חלקם מתחתנים , והכי נחמד שיש שאפילו הפכו להורים. זה אומר שאני לא רק סבתא , אך לאחרונה נהייתי גם סבתא רבא! אני מאושרת!,חוויה של שנים רבות של עשייה, הגשמת חלומות, טיפוח הדור הראשון בארץ לאחר השואה, בניית הארץ על ידי תרומה בתחום החינוך והאומנות, גידול  המשפחה במדינת היהודים בביטחון  ובחופש ובמתן ערכים יהודיים שורשיים לכלל ילדיי. מאז שהקמתי משפחה, כל העבר שזור יחד , כחוויה אחת גדולה

, כיום אחד ארוך.

ילדים, אני מרגישה נפלא!כל יום אני עוסקת בעיסוק שממלא אותי באושר. אני יוצרת אומנות, אני ממשיכה ללמד אפילו שיצאתי לפנסיה. אני מוזמנת להרצות מול סטודנטים, פרופסורים שמלמדים באוניברסיטאות, חיילים, ואפילו מול חבריי שרוצים ללמוד עוד משהו מעולם האמנות. הוזמנתי לא  פעם לאיטליה להדריך במוזיאונים לקבוצות של ישראלים .אני נפגשת עם חברות לקפה לפעמים, מבקרת אצל ילדיי  ושומרת על הבריאות הגופנית שלי על ידי פעילות ספורטיבית. חשוב להבין שכאשר נולדתי ליהודים בצרפת לא היה קל. הייתה שנאה גדולה כלפי היהודים ולו .רק בגלל שהיו יהודים. קוראים לזה אנטישמיות

יהודים לא יכלו ללמוד בבתי ספר ובאוניברסיטאות. חוגים נגמרו, כי היה אסור ללמוד כל דבר ביחד עם האזרחים הלא יהודיים. לצאת עם חברים לגלידה, קפה, או למסעדה היה אסור. ליהודים נלקחו כל זכויות החופש שלהם, חופש הביטוי, חופש ההחלטה, חופש הבחירה, והחופש לנוע במקומות ציבוריים כמו שהיו רגילים לעשות, כמו שלכל אדם אחר מגיע לעשות .

פרק 2: חיי משפחתי לפני פרוץ המלחמה

אבי ליאו כהן (ממשפחת קרליבך רבנים ובעלי עסקים ומקצועות חופשיים) ואימי רחל שלוס (ממשפחה צנועה ובעלי מקצועות חפשיים) נולדו וגדלו בגרמניה. אבי, ושלוש אחיו חיו בוילה ממש גדולה! השטח סביב הוילה היה גדול עד כדי כך, שאפילו לאיש התחזוקה שלהם  הייתה ווילה קטנה משלו!

המבורג היא העיר השנייה בגודלה בגרמניה. המבורג היא עיר יפיפייה עם המון גשרים שחוצים את נהר האלבה, יש בה אפילו יותר גשרים מאשר בונציה שבאיטליה, ובאמסטרדם שבהולנד.  יש בניינים  מקסימים, והרבה תרבות, כמו תיאטרון, ואופרה וחייהם של משפחת כהן, היו טובים ומאושרים לפני פרוץ המלחמה.  אבא שלי עבד עם סבי אך לא אהב את עבודתו . אבא שלי היה איש מאוד חברותי, שאהב לתרום לחברה ולתת מעצמו למי שהיה צריך. בהמבורג אבי ואחיו, חיים, אלכסנדר, ושלמה היו לומדים עם סבא שלהם,שהיה רב ובלשן (מומחה לשפות העברית, הערבית והארמית), כל יום דף גמרא.

היהדות הייתה מאוד חשובה להם כמשפחה וכמו כן, גם לימודים גבוהים באוניברסיטה, אומנות, מוסיקה, ותרבות היו מאוד חשובים ומקובלים במשפחה של אבי.

ב1933 עברו משפחת כהן לפריז עקב רדיפת היהודים,(השנאה שגילו כלפיהם) וחיו שם עד 1936 עד עלייתם ארצה לעיר תל – אביב.

בעודו רווק, אימו של ליאו (סבתא שלי) המליצה לו שיצטרף לתנועת הנוער של הצופים היהודיים כדי שילמד יותר טוב את השפה הצרפתית. אבי מצא את מקומו מבחינה חברתית ותעסוקתית וקיבל החלטה לעזוב את עסקיו של אביו ולהיות פעיל במשרה מלאה בתנועה.

בשנים  שקדמו למעבר לצרפת,אבי היה בתנועת נוער של עזרא שהיה בגרמניה. שם הכיר את אימי  כשהייתה בת 15 והוא היה בן 17.

שניהם אהבו מוסיקה מאוד. אבי ניגן בפסנתר, בחלילים, ובכינור. בנוסף הלחין והיה מנצח של מקהלה. אימי רחל, התמחתה בשירה בנוסף ללימודיה האקדמאיים.

שניהם התאהבו .מאוחר יותר ב1935 כשאימי גם עברה לצרפת, הצטרפה אל אבי ולימים התחתנו  בפריז ב-1936.

ב1937 התמנה אבי להיות אחראי על כל הפעילות היהודית בחבל אלזס שבצרפת  ולשם עברו לגור אחרי חתונתם לעיר סטראסבורג. ברחוב ציריך 2.

אמא ואבא היו מאושרים ומאוד מעורבים חברתית עם יהודים שגם היו חברים בצופים.  אבי היה אדם חכם מאוד , הוא למד לכתוב ולקרוא בצרפתית מהר מאוד, למרות שלא נחשף לשפה הצרפתית קודם. בנוסף למד מהר מאוד קרוא וכתוב בעברית.

פרק 3: ביתי לפני היער

 סיפור חיי בעיר שטרסבורג, נמשכו בסך הכל כ11 חודשים. נולדתי בסוף  1938 זמן קצר לפני ליל הבדולח.(מהומות אלימות כלפי היהודים  בדצמבר 1938) התקופה הייתה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר כמה חודשים, ב1939 גורשו היהודים משטרסבורג .

קבוצת הצופים היהודיים, שבראשם עמד קסטור, (שמו האמיתי היה ,רוברט גמזון )התארגנו למחתרת (קבוצת אנשים הפועלת בחשאי), קראו להם הפרטיזנים. היינו די הרבה

 אנשים,ומספרינו השתנה לאורך השנים כי הצטרפו אלינו יהודים אחרים שברחו.  כל פעם הקבוצה הייתה מתחלקת לקבוצות קטנות יותר כדי לא למשוך תשומת לב של המקומיים ופוזרו בחוות השונות באזור.

  ראשי הקבוצה תיכננו, וארגנו בריחה לדרום צרפת , ובדרך לא דרך, הגענו לאיזור וישי. באופן רגיל , במצב שאין מלחמה , הדרך הייתה ברכבת רגילה  עם תחבורה הציבורית (כ 427 ק”מ מרחק בין שטראסבורג לוישי), אך בתקופה זו, הכל נעשה בהסתר. היו חייבים להסתיר את זהותם על ידי לבוש שונה, תעודות זהות  בדויות, לברוח באמצע הלילה שלא יראו אותם, לחכות באור היום עד רדת החושך כדי להמשיך את המסע לאיזור בטוח יותר, והכל בזהירות רבה מאוד!

שם המקום אליו הגענו היה מואסק. לאמרות שכבר פרצה המלחמה עדיין וישי היה נחשב לאיזור חופשי לצרפתים כל עוד שמרו על החוקים של הגרמנים. המקומיים ידעו שאנחנו יהודים אבל שמרנו על פרופיל נמוך( נשארנו לעצמינו ,ניסינו לא להבלט ולהפריע למקומיים)

הייתי כבת שנה וכבר ידעתי ללכת מגיל 8 חודשים שזה מאוד מוקדם לילדים קטנים . הייתי מאוד פעילה מגיל צעיר. אימי הייתה בהריון עם אחי אריאל כשהתחלנו את הבריחה, אותו היא ילדה במואסק.

קסטור, “המוח” מאחורי הבריחה (המתכנן הראשי)חילק תפקידים לכל אחד. היו כאלה שהיו אחראיים על תכניות הלימודים ועל לוח הזמנים לפעילויות. היו  כאלה שהיו אחראיים על עיבוד האדמה והחקלאות לגידולים שונים כדי שיהיה לנו אוכל וגם כדי להתכונן לעלייה העתידית  שלנו לארץ ישראל ומגורים בקיבוץ .

היו אנשים שתפקידם היה להיות מורים וללמד את האנשים יהדות ותרבות. יש שהיו אחראים על ארגון המקהלה וקביעת מועדים להופעות  בכפרים מסביב למקום מגוריהם. כן, אפילו שהייתה מלחמה, בתקופה הזאת , באיזור הזה , עוד יכלו במידה להסתובב ואפילו להופיע בפני קהל של אנשים.  היו גם אלה שנדרשו לסכן את חייהם למען האחר, בכך שיצאו למשימות הברחה של יהודים שהיו בסכנת חיים מידי הנאצים.

אבא שלי עסק בכתיבת תכניות הלימודים היהודיים של הקבוצה. הוא ועוד כמה קבעו מה ילמדו כל יום וכמה שעות ילמדו. הוא מאוד רצה להיות בחוץ וגם לעבוד בחקלאות,אך המסירות שלו וחובתו לשמור על סדר יום נורמלי, במצב כל כך לא נורמלי, הייתה מטרת על שלו ושל הממונים עליו.

בנוסף,אבי חיתן זוגות שהתאהבו ורצו להתחתן אפילו בתקופה הכל כך קשה הזו! אנשי הקבוצה שמרו כמה שיוכלו על סדר פעולות יום יומיות שהיו רגילים אליהם  מימי חייהם שהיו לפני המלחמה.

אימצו לעצמם חיים די רגילים בתנאים, ובמקומות,  שממש לא היו רגילים אליהם.

היו  כאלה שנקראו “זייפנים” שהכינו תעודות לידה

ויזות (ניירות שאפשרו להם לעבור גבולות שונים ממדינות שונות) שכמובן היו רשומים עליהם שמות בדויים של אנשים לא יהודיים, בכדי שיוכלו להסתיר את זהותם ולהגיע ליער ולכפרים בו היו קבוצת הפרטיזנים.  כזה היה אבי! הוא גם חיתן זוגות נחשב למנהיג הרוחני של הקבוצה, וגם יצא למשימות מסוכנות של הצלת ילדים. לאבי הייתה יכולת לכבוש את לבם של הילדים ולהרגיעם. הוא היה מוציא מכיסו האחורי את החליל שלו ומנגן להם ,נותן להם תחושת ביטחון ומביא אותם לקבוצה שלנו

מאחר ולקסטור היו קשרים חזקים מאוד עם הצופים הפרוטוסטנטיים (הנוצרים) , הם נעזרו בהם  בסודיות כמובן , לנוע בדרכים מבלי להיתפס.

פרק 4: המעבר ממואסק ללוטרק

הזכרונות הראשונים שלי מתחילים בלוטרק שהוא גם איזור בחבל וישי אך דרומי ממואסק.

 אני זוכרת כשהגענו לשם ראיתי מול עיניי מישור אין סופי ובראש הגבעה מאחוריי ראיתי פעמון גדול שהיה נראה לי כמו ילדה רוקדת. זיכרון זה  היה בערך מגיל 4,5.  האיזור הזה קסם לי והייתי משחקת שם הרבה ובכלל, המרחבים היו רבים ויכולתי  לרוץ ולשחק בחוץ. היו בלוטרק הרבה ארמונות נטושים מבעליהם בגלל שברחו כשהגרמנים כבשו את צרפת. זכורות לי חוויות של כיף בשנים אלו. היה את הארמון של האומן טולוז לוטרק שגם בתוכו הייתי משחקת. היה מעקה מאוד ארוך שהסתובב, והייתי עולה עליו כמו מגלשה ומתגלשת למטה בשיא המהירות !לא היה לי רע שם. הייתי קטנה, ללא דאגות עם הרבה מה לגלות ולחקור בשטחים מסביב.

בלוטרק הילדים הסתובבו עם פתקים שהיה רשום שמם, מסביב לצווארם למקרה שהיו הולכים לאיבוד.

  על צווארי היה פתק עם שמי נעמי, אבל במקום שהיה רשום שם משפחתי כהן, כתבו קולין, כדי שלא ידעו שאני יהודייה למקרה והייתי פוגשת , אדם זר. בנוסף נתנו לנו שקית מבד ובתוכו היו כמה קוביות שוקולד וביסקוויטים עבים ליתר ביטחון אם דרכנו תאבד.

 המבוגרים הסתובבו עם תלבושות של הצופים , עם עניבה ,חולצת צופים כובע רחב שוליים וסמל הצופים שהזכיר מאוד את הצופים הפרוטסטנטיים אך במקום שהיה צלב, היה סמל של לוחות הברית. כמובן שאת זה לא הרבו להראות לאחרים.  הסמלים של בעלי התפקידים הגבוהים היה עשוי מכסף ובעלי התפקידים הנמוכים סמלם היה עשוי ברזל.

 המבוגרים לימדו אותנו לשחות ,לטפס על עצים , להבדיל בין צמחים שונים ומגוונים ,מה אכיל, ומה רעיל, מה מותר לגעת ומה אסור.

היינו משחקים עם הבלוטים וממציאים משחקי ילדות שונים.

לא היינו הרבה ילדים יחד, כי לא רצו שנרעיש , אז חילקו אותנו לחוות שונות.

אני גרתי מ1940-1943 בבית עתיק בלוטרק, שהיה בנוי מאבנים בני 300 שנה. בסוף 1943  לקראת 1944 ברחנו להרים השחורים בגלל שקסטור ידע שיהיה מסוכן מידי להישאר בלוטרק כי הגרמנים התקרבו אלינו.

אמא שלי הייתה בהריון עם אחותי הקטנה , ובעודינו בהרים , נאלצנו , אחי אריאל, אני,אבי, ואימי,  ללכת 6 ק”מ במורדות ההרים, לבית החולים. שם ילדה את אחותי הקטנה אביבה. לאחר מכן , משפחה נחמדה מאוד , לא יהודית, אירחו אותנו לכמה ימים אך מהר מאוד היינו צריכים לברוח חזרה להרים כאשר אחותי  הייתה רק בת  8 ימים!

הבריחה נעשתה בקבוצות קטנות, שוב, כדי לא להיתפס. מהיער אבי לקח אותנו לצפון צרפת לאנאמס ושם גרנו שנה. אינני זוכרת מאומה ,כלום מאותה התקופה.

פרק 5:הזיכרון האחרון שלי של אבי היקר לי מכל

הזיכרון האחרון מאבי היה על גבול שוויצריה. מריאן קולין,קון, (אחת מבעלי התפקידים בקבוצת הפרטיזים) גלגלה את אימי ואחיי בשמיכה קוצנית מתחת לגבול לאחר שחפרנו בורות באדמה. היינו מכסים את הבור  אחרי המעבר של כל אחד , עד שאחרון האנשים היו עוברים בכדי שלא יגלו אותנו. אני זוכרת איך אבא בירך אותי ברכה ,אמר “שלום”  ושנתראה בישראל. הוא אמר שכשנשמע את שריקתו הידועה בהגיעו לארץ,  שהיה שורק לנו כשהיה נפגש איתנו לאחר חזרתו  ממשימות הצלה , אז נדע שאבא חזר הביתה.

אבי ליאו כהן ז”ל ,נתפס כשהיה באמצע משימה גדולה והוא לא יכל לשרוק לנו את שריקתו האחרונה.

שבועיים אחרי שעברנו את הגבול ב-20 ומשהו במאי, תפסו את אבי.

היינו שנה במחנה של פליטים בשוויצריה ,מקום שגרו אנשים שלא היה להם בית בתקופת המלחמה

הייתי בת 6,7 ומשם אינני זוכרת כלום גם כן.

ב1945 ב8 למאי נגמרה המלחמה. חזרנו למואסק, המשכנו בדרכים מאוד קשות שהיו הרוסות מהמלחמה, חזרה לפריז. שם, שליחים שבאו מישראל , עזרו לנו ואירגנו לנו מעפילים (עלייה לא חוקית דרך הים)

אני זוכרת את הנסיעה באנייה כי אריאל אחי ואני היינו ממש חולים , והמצאנו משחק , “מי יכול להקיא ולקלוע לשקית ” שתלינו על דלי . !כילדים השתעשענו באונייה  על אף מחלתינו והתלהבנו מזה שאנחנו סוף סוף , עולים ארצה!

מילות סיום

היום אני גרה בירושלים מעל 70 שנה. צרפת היא זיכרון שמאוד רחוק ממני .העלייה לארץ ישראל  אפשרה לי להקים בית ומשפחה ענפה, בעלת ערכים יהודיים וחינוך לתרבות ולאהבת האדם.

מתוך כל הסיפורים ששמעתי בהיותי ילדה קטנה , וגם מתוך הסיפורים שסיפרו לי אחרים מקבוצת  הצופים הפרטיזנים , ידוע לי שבזכות אבי היקר, אני , ילדיי ,נכדיי, וניני , חיים היום כאן חופשיים לחשוב ולהתקיים כיהודים ללא פחד בארצנו , ועל זה אני לעולם אודה לאבי ולאימי.