“שאלו את אימי, אם כושי בבית
והיא ענתה – איזה?
יש לי שלושה”. (כושי)
.
בהשקה נזפו בי שתי בנות ואמרו –
איך אתה מעז לקרוא לו כושי.
עניתי: “אבל הוא ביקש ממני”.
.
כשיצאנו מהביקור אצלך בבית החולים,
אמרה לי ביתי –
“אבא, איזה אדם מעורר השראה,
הוא כל הזמן מחייך”.
.
אשרייך שזכית בבת כמעיין
ואני לא אומר זאת בגלל העוגיות.
רוצה להזמין אתכם לערב השקת הספרים שלי –
“בין המילים לביני”
“פעימה אחת קצרה”
בתאריך 23.7.17, בשעה 20:00, בבית היוצר בנמל תל אביב.
כתובת: רח’ היוצר 22
מנחה: שרה אהרונוביץ’ קרפנוס
על הפסנתר: אורלי נתנאל Orly Netanel
קטעי קריאה:
טל חפה מבושה טל כהן
אמנון יוגד Amnon Yoged
ליווי: אורן-נטע
בנוסף, לאורך הערב יושמעו שירים שנכתבו על ידי, הולחנו ועובדו.
הספרים יוצעו למכירה במהלך האירוע.
הכניסה חופשית, מוזמנים בשמחה.
מָחָר אֲנִי פּוֹגֵשׁ אֶת הַמִּלִּים
אֲנִי הוֹלֵךְ לִפְגּוֹשׁ אֶת הַמִּלִּים
שֶׁהִתְחַבְּרוּ לָהֶם לַסֵּפֶר
הַלֵּב שֶׁלִּי פּוֹעֵם אֶת פְּעִימוֹתָיו
מִתְרַגֵּשׁ כְּאִלּוּ הוּא כָּתַב אוֹתָם עַכְשָׁיו
הַמִּלִּים לוֹבְשׁוֹת שׁוּב צֶבַע
מִסְתַּדְּרוֹת אַחַת אַחַת בִּמְקוֹמָן בְּשִׁיר
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַמִּלִּים
הֵן יוֹדְעוֹת לְגָעַת בִּי
הֵן מַתְאִימוֹת עַצְמָן לִרְגָשׁוֹת
אֶת הָאֱמֶת שֶׁלִּי הֵן מוֹצִיאוֹת
עִתִּים הֵן מַזִּילוֹת אִתָּן דִּמְעָה
עִתִּים שׁוֹפְכוֹת אוֹר עַל חִיּוּכִי
הֵן פָּשׁוּט יוֹדְעוֹת לִבְרוֹא לִי הַרְגָּשָׁה
וּמְבַטְּאוֹת אוֹתִי בָּאַהֲבָה.
אילנה שלום –
קוראים לי כושי שמעון מליח.
הייתי אחד מהקצינים שלחם ב”חווה הסינית” נוסף לפציעתי אני גם כפי שקוראים לזה “הלום קרב”.
ביום הזיכרון האחרון קבלתי מכתב מרגש מביתי הקטנה מעיין שמה (היום בת 32 ) מכתב שקשה לה היה לה לתת לי מתוך פחד שזה יעשה לי לא טוב היא שוכנעה שהיא חייבת לעשות זאת ואכן הפרסום הגיע לידי.
מכתה זה הביא לתודעתי את מצבה של הילדה לאורך כל שנות ילדותה ומה עבר עליה כל השנים – נסגרתי שלשה ימים בבית עד שנרגעתי קצת.
המטרה שאני פונה אלייך היא לתת אולי את הדעת לנושא הלומי הקרב אבל לשים את הדגש על מה סוחבים בני המשפחה במיוחד ילדים שיש להם אבא הלום קרב בבית. אני לא רוצה להרבות אולי כשתקראי את המכתב תביני לכוונותי. ואשמח באם תרצי לשוחח אתך בנושא אך אביא עשיו מלידיעתך את תוכן המכתב בתקווה שחיעשה בו לשימוש כדי להעלות את הנושא…
———————-
אבא שלי לא מת במלחמת יום כיפור. אני יודעת שזה אולי משפט מצחיק לומר, אבל עבורו- כנראה שזה המשפט שהכי מגדיר אותו. אבא שלי לא מת במלחמת יום כיפור. הוא חי. הוא שרד. הוא איבד את כל חבריו, כמעט, את כל חייליו. אבל באותו יום, באוקטובר שנת 73′, בחווה הסינית, אבא שלי נשאר בחיים.
החיים הם ברי מזל
לא יודעת אם אז הבינו את המונח “הלם קרב” כמו שמבינים אותו היום. לא יודעת אם אז היה מישהו שבכלל קלט את הזוועה שבלקחת ילדים בן 18 (כי זה מה שהם, ילדים) ולשלוח אותם למלחמה עקובה מדם, בה יאבדו אנשים יקרים להם, אנשים איתם חלקו אוהל, מחשבות ותקווה, ובעיקר, אם ישרדו את התופת, יאבדו חלק ניכר מעצמם. היום, לצערי ולשמחתי, המודעות היא אחרת. יש קבוצות תמיכה, יש טיפול פסיכולוגי, הלם קרב מוכר כנכות צה”ל לכל דבר. אבל אז, בשנות ה-70′, אחרי המלחמה הקשה הזאת, אם יצאת משם בחיים, נחשבת בר מזל. נחשבת זה שהרוויח. אף אחד לא חשב על איך יראה המשך החיים שלך.
הפציעה הסודית שלנו
אני יכולה לספר איך. אני, אחותי, אלפים מילדי שנות ה-70′ וה-80′ שנולדו לאבות הלומי קרב, ולא ידעו בכלל כמה הלם הקרב יגדיר אותם, בדיוק כמו שהגדיר את הוריהם. היום אני יודעת לומר, הלם הקרב של אבי זורם בדמי. את צלקות הקרב של אבי, ניתן לראות בי. אבא שלי סוחב פציעה בלתי נראית, וגם אני סוחבת אותה, יחד איתו, בלי שבכלל התכוונתי. אנחנו, הילדים שלהם, אנחנו סובלים מהלם של הלם קרב.
לאבא שלי יש סולם
זה לא שמישהו הסתיר את זה ממני. אני זוכרת שהידיעה הזו, המונח הזה “הלם קרב” תמיד היה קיים, תמיד שמעתי אותו מבלי לגמרי לדעת מה הוא אומר. הדברים שידעתי בתור ילדה היו פשוטים- אבא שלי לא אוהב אותי כמו שאבות אחרים אוהבים, אבא שלי לא יודע לחבק ולנשק או לדבר מלב אל לב. אבא שלי לא נמצא בבית, הוא נעלם כרצונו וחוזר כרצונו, ולעיתים עוברים שבועות בין ביקור לביקור. אבא שלי לא משכיב אותי לישון או מעיר אותי בבוקר, לא לוקח אותי לבית הספר או יודע באילו חוגים אני משתתפת, הוא לא מגיע לאספות הורים ולא מכיר את החברים שלי. אבא שלי לא רואה איתי סרט, לוקח אותי ללונה פארק או מתגלש איתי בגן השעשועים. אבא שלי מגיע לבת מצווה שלי באיחור של 3 שעות. עם אבא שלי אי אפשר לדבר ולהתייעץ, ואי אפשר להניח ראש ולבקש נחמה. לאבא שלי יש סיוטים בלילות ורוחות רפאים של חיילים מתים שהולכים איתו ממקום למקום. לאבא שלי יש הלם קרב.
איזה אבא יש לך
כלפי חוץ לא רואים. כלפי חוץ אבא שלי הוא הבנאדם הכי אהוב בעולם. בעיר הקטנה בה גדלתי, נדמה היה כי כולם מכירים אותו והיו אומרים לי ביראת כבוד “אהה, את הבת של? אחחח, זכית. איזה אבא יש לך”. ולא ידעו כמה רציתי לשאול אותם “איזה? איזה אבא יש לי? ספרו לי עליו, כי אני לא מכירה אותו וכל כך הייתי רוצה לדעת…”. אבא שלי היה לפעמים אבא לילדים של המשפחה והחברים. הוא היה משחק איתם, קופץ איתם, משתולל איתם. הוא התחבר טוב עם בנים קטנים ושובבים איתם אפשר לעשות שטויות, להתפרע ולקפוץ. שנים רבות חשבתי שאולי היה אוהב אותי יותר, לו הייתי בן.
הוא היה מנהל שיחות נפש עמוקות עם אנשים מבחוץ, עם חברים, עם אלה שהכיר לפני המלחמה, ועם אנשים חדשים שהוא פגש. הוא היה עוזר לאנשים, מכוון אותם, משתמש בכריזמה המופלאה שלו, ברהיטות שלו ובקולו הבטוח כדי לשנות לאנשים את החיים. ואני הייתי צופה מבחוץ ולא מבינה. האם מתישהו במהלך המלחמה, הוא התפצל לשני אנשים שונים, איש של בית ואיש של חוץ, והפציעה האמיתית שלו היא שהוא לא יודע איך לחבר אותם בחזרה לאיש אחד?
זה הזמן להתחיל להמשיך
אבא שלי היה בכל מקום בחייו. הוא לחם, הוא טייל בעולם, הוא היה עמוק בתוך עולם ההוללות, ועמוק בתוך עולם הדת. הוא נשא את רעמת השיער שהייתה לו בצעירותו, באותו גאון בה נשא את המגבעת על ראשו כשהיה חרדי. הוא היה נשוי לאמי והיום גרוש ממנה, הוא היה צוחק מבדיחה טובה בדיוק כשם שהיה צועק מתוך שינה כשהסיוטים היו מגיעים. הוא גר בירושלים, וגר בשפלה, וגם גר במדבר. המקום היחיד שהוא לעולם לא ביקר בו, זה בתוך עצמו פנימה. רק כשהיה אמיץ מספיק לחפור בפצע הפתוח ששתת דם במשך 40 שנה, הצליח להגיע לשלוות נפש כלשהי. הצליח לגרום לפצעים להתחיל להחלים.
אני עוד לא שם. אני בדרך, אני רוצה, אני מנסה. אבל כשמגיע יום הזכרון מדי שנה, אני לא כמו כולם. אני לא חושבת על כל מי שאיבדנו, אני חושבת על מי שנשאר בחיים, ועל מה הוא השאיר בשדה הקרב. אני חושבת על נשים ובנות זוג, ילדים וילדות, שסוחבים מלחמה שלמה על הכתפיים ולא לגמרי מבינים למה, או איך נפטרים ממנה. אני לא חושבת על מדינת ישראל, אני חושבת על אלפי חיבוקים שנשדדו ממני. על אלפי נשיקות מאבא שהייתי ראויה להן ולא קיבלתי, על מאות “אני אוהב אותך” שהגיעו הרבה יותר מדי מאוחר.
בסוף היום, אני בן של אבא שלי
אני נורא גאה באבא שלי היום. עכשיו, אולי לראשונה, אני יכולה לומר שהוא חי באמת. חי בתוך עצמו. מרגיש, חווה, אוהב. הוא עדיין סוחב את רוחות הרפאים שלו איתו, ואני עדיין שם איתו, עוזרת לו לסחוב, אבל המקום בו הוא נמצא הוא אחר לגמרי. הוא מצליח לישון היום. לא הרבה, אבל יותר מפעם. הוא מסוגל להשאר במקום אחד. הוא כותב ויוצר, ובעיקר- הוא מסיים כל שיחת טלפון איתי ב-“אני אוהב אותך”.
כשהוא אומר לי את זה, אני איכשהו מרגישה שזה מרפא. מרפא אותו, מרפא אותי, מרפא את מעיין הקטנה.
את החלק ממנו שהוא השאיר בשדה הקרב הוא לעולם לא יקבל בחזרה, וגם אני לא אקבל את האבא אליו כמהתי בילדותי,
אבל בסוף היום – אבא שלי לא מת במלחמת יום כיפור. והוא אוהב אותי. וכנראה שזה כל מה שמשנה.
“ובמותם, ציוו לנו את החיים”
(אם יש את נפשך לדעת ח.נ. ביאליק)
הַפְסָקָה
פְּעָמִים שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ עָיֵיף
אֵינִי הוֹלֵךְ לִישֹׁון
אֲנִי נַעֲנָה לַהַזְמָנָה שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת
שֶׁעָשׂוּ הַפְסָקָה מִלְּהִתְחַבֵּר לַמִּלִּים
וְיוֹצֵא לָנוּחַ בִּמְחִיצָתָן.
היהפוך כושי עורו?
ראיון אישי / שמעון “כושי” מליח
בוגר קורס המאמנים של כח התודעה
אחת הדמויות המעניינות בקורס המאמנים האחרון של כח התודעה בירושלים הוא שמעון מליח המכונה “כושי”, אדם מעניין עם סיפור משנה חיים שרצינו לחלוק איתכם בתקווה שנלמד כולנו דבר או שניים.
שלום שמעון, כושי או שמעון?
איך שנוח אני איש פשוט
אוקיי, ספר לנו קצת רקע עצמך.
אני בן 63 יליד ירושלים למשפחה שעלתה לארץ ב-1924 והתיישבה בכפר השילוח עד פרעות תרפ”ט, סבי ז”ל היה ממייסדי שכונת “נחלת אחים” שמחוץ לחומות. הוא נהרג בטבח אוטובוס של שיירה להר הצופים.
את ילדותי עשיתי בשכונת “נחלת אחים” ועברתי בה את חוויות הילדות הנעימות ביותר על אף שהיתה שכונה של ירושלמים קשי יום. כשסיימתי את ביה”ס היסודי קבלתי את פרס ירושלים ללימודים וחתמתי את לימודי בירושלים כאלוף העיר בריצת 600 מ’.
בגיל 14 עם כל הקשיים הכלכליים יצאתי ללמוד בבית ספר הריאלי בחיפה שליד הפנימייה הצבאית, מגיל 14 לבשתי מדים, שם זכינו לשם “החטופים”, את מי שאני היום בניתי במסגרת השנים הללו.
הצבא אני מבין הוא מוקד בחייך?
תכף תבין, כשסיימתי את הפנימייה הצבאית ובית ספר הריאלי התנדבתי לצנחנים, ואיתם יצאתי לפעולות גמול ולמלחמת יום הכיפורים. את כל שירותי הצבאי עשיתי בגד’ 890 שלחם בקרב הידוע בחווה הסינית אליה הגעתי מקורס מפי”ם, על הקרב הזה ואת סיפורי כתבתי בספר שנקרא “כושי – על החיים ועל המוות”, בקרב הזה איבדתי הרבה מחברי וחיילי, אני נפצעתי בראש נכנסתי למצב של “הלם קרב”. השהות בבית החולים ארכה זמן רב ולא הצלחתי להתאושש, כל המערכות אצלי קרסו, ומצאתי את עצמי בחלל ריק שאין בו כלום, תמיד מול עיני היה פתוח מעין מסך טלוויזיה, שבו עולות לי התמונות הנוראיות של הקרב בחווה הסינית, ובאוזני מצלצלים להם ללא הפסק רעשים של התפוצצויות ושריקת כדורים, רעש שמלווה אותי עד היום. התמזל מזלי ואימי היקרה הצליחה לשלוף אותי אז מהמחלקה הסגורה ששם אושפזתי ואת שקרה לי שם, חשפתי בספר.
אני ממש חושש לשאול, אבל מה קרה לך בחווה הסינית המפורסמת?
אם ארצה לשתף אתכם בחוויה אני רק יכול לומר שזו הרגשה נוראה, אני כצנחן הרגשתי את חוסר האונים, כ- 3000 חיילים בתעלות חפורות ארבו לנו ללא מודיעין על קיומו של הכוח הזה, אנחנו בשטח המישורי והחולי של “החווה הסינית”, ללא מסתור, ללא תלולית אחת קטנה, נתקלים ומסתערים, כי זה מה שלמדנו. האש רק הלכה וגברה והכדורים שרקו חיילים ומפקדים נופלים הרוגים או פצועים… בשלב הזה צעקתי לשכב וגם ששוכבים הכדורים פוגעים. סביבי כבר יש הרוגים ופצועים הקוראים לעזרה, אלה רגעים שאתה מרגיש את המוות נוגע בך, ואתה מנסה להרחיק אותו ממך. היו לי שם שני קצינים ששכבו לידי, החלפנו מבטים, נראה שהבנו אחד את השני והתחלנו בשכיבה לרכז את ההרוגים, עם הגופות בנינו מעין מחסה ששם גם הנחנו את הפצועים, אי אפשר ברגעים אלה להרגיש משהו, המוח קולט את התמונות והרעשים, אבל בגלל הלחץ שבו אתה נמצא המוח בוחר לאפסן את המראות האלה במקומות נסתרים. זה לא פשוט לראות את הגופות כשאתה מסתתר אחריהם, הם שחטפו את אלפי הקליעים שעפו מסביבנו, הקסדה שלי בחלקה העליון היתה מחוררת מקליעי הכדורים, אלה רגעים שאת ההסבר להם נתתי לעצמי יותר מאוחר.
דרך אגב, אחד הדברים שלמדנו בקורס המאמנים היא אפקט של “אשר יגורתי בא לי” אותה חוויתי באמצע הקרב הקשה הזה.
מה הכוונה?
אני מרכין את ראשי לתוך החול, כדי לא לחטוף כדור, זה כבר שלוש שעות של אש תופת שאי אפשר לתאר. באור ראשון הגיעו מאחורינו הטנקים שלנו ששעטו קדימה במגמה להסתער על המצרים, שמחנו לרגע, עצר לידינו נגמ”ש, הצלחנו להעמיס עליו מספר פצועים. האש נרגעה מעט, אלא שלפתע הטנקים שעברו אותנו החלו לסגת, תוך דקות ספורות נפגעו כמעט כולם. האש חזרה והתגברה עוד יותר, שוב אנחנו אחרי מחסה של גופות עם הראש חזק בחול. אחד הטנקים שנסוג לאחור נעצר כמה מטרים לידינו, מתוכו נשפכים הטנקיסטים כשהם בוערים, מראה שלא נתן לי מנוחה, אני לא יכול להישאר אדיש, פחדתי לצאת אליהם שמא יגלו המצרים את המחסה ויטווחו אותו, אך לא יכולתי לראות את המחזה הנוראי של חיילים בוערים, כיווצתי את רגלי ויצאתי עם עוד שניים מחיילי בריצה שחוחה לכבות אותם, עם כל הקושי סחבתי אחד מהם אל המחסה וכאשר יגורתי בא לי, ממש בדרכי לשם כמה פצצות מרגמה נחתו על המחסה שלנו, אני נפלתי על החול. זה היה רגע היסטרי, מי שנשאר בחיים ניסה למלט את עצמו, ההרג היה קטסטרופלי, אני מוצא את עצמי לבד עם פצוע חבר טוב שנתתי לו הבטחה שאני לא אעזוב אותו, המשפט הזה יחזור ויעלה במשך כל חיי וילמד אותי לחשוב רק טוב לגלות את העוצמה של המחשבה החיובית.
איך באמת הרגשת את כח המחשבה והדימיון בסיטואציה הנוראית והאכזרית בה היית?
תבין, הרגשות חסומים על ידי המוח לא היתה דקה למחשבה, כל רגע משתנה האירוע ומכניס אותי פנימה למצוא את הכוחות כדי לחלץ את עצמי, מילא את עצמי, יש לי כאן חבר שהבטחתי לו שלא אעזוב אותו. אנחנו נשארנו לבד בשטח הוא שוכב על אלונקה, רגע לפני איבוד ההכרה, הוא איבד הרבה דם מכדור שחדר לגבו ויצא מחזהו. אני לא יכול לסחוב לבדי את האלונקה, אין לי כוח. אני מביט לאחור ומגלה שהמצרים כבר מתקדמים אלינו ויורים בכל נקודה של חאקי שרואים בשטח, כמו במטווח הברווזים בלונה פארק, מה אני עושה? הפצוע לידי ברגעי גסיסה, אחרי שיח מהיר עם עצמי גמרתי אומר שאני מנסה לחלץ את עצמי למרות שלא היה לי סיכוי. אני שוכב לידו נותן לו סתירה, הוא פתח בקושי את עיניו, אמרתי לו: “רבינוביץ המצרים כבר כאן, אני מציע שתעשה את עצמך מת”, הוא היה מלא דם, ואני מנסה להביא נגמ”ש כדי לחלץ אותך. נפרדתי ממנו. אני זוחל שני מטר ורואה שהמצרים מתקרבים, הכדורים שורקים בקולות מחרישי אוזניים, איך אני יוצא מזה? איך אני מרים את עצמי? הרי ברגע שאני אתרומם יפגע בי קליע מהרבים שנורו שם. הכנסתי את הראש חזק באדמה, לא יודע מה לעשות, גרגירי החול נדבקים לי לפנים, ושם בתוך החול קרה משהו.
במוחי נפתח מסך טלוויזיה קטן, ועליו הופיעו תמונות זהיתי את עצמי כילד ואת אחי והחבר’ה בשכונה ליד שלד של בנין קומות, אנחנו בקומה השלישית וקופצים לערימת החול שלמטה, זה היה מעין תרגיל אומץ של הילדים בשכונה, את האומץ קיבלנו ממשפט אחד שנאמר לפני הקפיצה שדחף אותנו לקפוץ “על החיים ועל המוות”. אני עומד שם ואומר את המשפט “על החיים ועל המוות” וקופץ מהקומה השלישית למטה, המסך נכבה, אני כאן אחרי חיילים מצרים מה פתאום חשבתי לעצמי? אולי אלוקים מזכה אותי בכמה תמונות יפות לפני שאני מוסר לו חזרה את נשמתי, אלא שהמשפט הזה עשה משהו, זה כנראה היה עוגן חיובי של אומץ שהיה טבוע בי ושלו נזדקקתי, הרגשתי שרגלי מכינות את עצמן לזינוק ואז נשמעה הקריאה – “כושי על החיים ועל המוות”- אבל הגוף מסרב להתרומם הסתכלתי שוב על המצרים המתקרבים וצעקתי שוב את זעקת הקרב שלי כושי על החיים ועל המוות, איני יודע מהיכן קבלתי כוחות עילאיים (היום אני יודע) שגופי זינק כפנתר אל טרפו, התחלתי לרוץ בזיג זג כדי להתחמק מהכדורים, הצלחתי להתקדם 70 מ’ ופיצוץ מאחורי העיף אותי לשמיים, נפלתי בחבטה אדירה על החול בדקתי שאני שלם אלא שכבר לא יכולתי לזוז טוב, את השאר תקראו בספר.
לא יפה.
לא, זה באמת סיפור ארוך.
טוב נוותר לך, ומה עשית עם חייך אחרי כזו חוויה?
לא מצאתי את עצמי. כושי נעלם לגמרי יצאתי משם שכל המערכות שלי קרסו, נשארתי אדם ללא זהות, נטול רגשות, לא מבין מי אני ומה אני עושה כאן, ראיתי את המצוקה של הורי ממצבי ואת חוסר האונים שלהם אבל הרגשתי בטוח בחברתם. תבין אני יוצא לעולם ללא חברים ללא זהות אני בכלל לא יודע מי אני, אני רק יודע שכל הזמן פתוח מול עיני מסך שבו משודרים ללא הפסקה תמונות נוראיות מהמלחמה. אז הכרתי מטפלת שמשום מה האמנתי בה למרות שבתחילה זה היה קשה, וככה לאט לאט האני העצמי שלי התחיל להיבנות נדבך על נדבך עד שעמדתי על רגליי והתנתקתי ממנה.
איפה היתה הנקודה בה שברת את הדפוס בו היית כלוא?
פריצת הדרך שלי לחיים אחרי המלחמה היתה הרגע שאני מחליט לעבור לגור לבד כי לא רציתי לראות יותר את מצוקתם של הורי שדאגו לי כי אני לא ישן בלילה והבהלה שהיתה על פניהם שאני בסטרס. עזיבת ההורים בידיעה שאין הורים כמותם והתחלה חדשה לבד היה הביטוי המחודש לרצון הגדול שלי לחיות.
ב-1976 התחתנתי עם בתו של בעל התפילות חכם מנשה לוי זצ”ל ומגדל שתי בנות מקסימות, מאז זרמו הרבה מים בירדן, התחלתי לחפש תעסוקה עם כל מגבלות הסיוטים והשינה הייתי חייב להעסיק את עצמי 24 שעות ולכן התארגנתי לכך.
ירדתי מהאוניברסיטה כי היא לא עניינה אותי והתחלתי לעבוד, היה לי רצון חזק להצליח למרות המגבלה הקיימת, רציתי למצוא את הדרכים אל ההצלחה. צעד אחרי צעד במחשבה צלולה, התחלתי ללמוד את נושא הבניה הקמת עסק קטן ללא ידע מקצועי כלל, תוך כדי התמקצעות העסק הלך וגדל והפך לחברת בניה קטנה המעסיקה מנהלי עבודה ולא מעט פועלים, למדתי לחיות ולחיות טוב ולספק לעצמי כל הנאה אפשרית ב-1991 בזמן מלחמת המפרץ שאנשים היו במשך הרבה זמן בבית, בניתי לי מועדון זמר ישראלי. חבוש בכובע קש האמנתי שאחרי מלחמת המפרץ אנשים ירצו לצאת ומועדון הזמר הישראלי הזה סיפק לי אחרי עבודת הבניין תעסוקה.
ב-1997 בזמן האינתיפאדה ראיתי שיש בעיות עם הפועלים, לא נתנו להם להגיע לעבודה. ועוד סיבות אחרות החלטתי לסגור את כל עסקי, מצאתי את עצמי עולה במדרגות של ישיבת אור יום טוב בירושלים, כן הצטרפתי לקהל אוהבי ה’ במשך 7 שנים ישבתי ולמדתי תורה, כאשר כבר מהחודש הראשון ביקש מממני הרב לצאת להרצאות בכל הארץ, בין היתר שידרתי ברדיו. היו אלה 7 שנים מהפנטות שבהם היתה לי הזכות לבנות את הישיבה על פי תכנון ועיצוב שלי ובזכות ההשקעה שלי שהיתה השקעה עוצמתית זכיתי לקבל את הסתירה המפורסמת, המצלצלת והאוהבת של הרב עובדיה. במשך 7 השנים העמקתי את הקשר עם בוראי, שזיכה אותי לכתוב 22 ספרים 9 מהם ראו אור ו-13 ספרים על השבטים מחכים להחשף, בהוראת הרב התחלתי לסייע לאנשים בייעוץ לשלום בית ובכלל בעיות יום יום, דבר שראיתי בו שליחות, פשטתי את מדי הישיבה עם אמונה חזקה ומושרשת. בשנת 2005 ביקשה אשתי היקרה, בצדק לצערי, להשתחרר מהסכם הנישואין.
מצטער לשמוע, הבנתי שזה לא סוף הסיפור
ממש לא. בשנת 2006 כאשר צעדתי ברחוב פגע בי אופנוע במעבר חצייה ועשה שמות לגופי פשוט הייתי על סף מוות למדתי לחבר את הכל ולהפיק את הטוב של חיי אפילו במצבי זה. אחרי תקופת שיקום ארוכה התחלתי שוב לשבת ולכתוב השתתפתי והדרכתי בסדנאות עד שהגעתי לכוח התודעה.
איך באמת נחשפת לאליהו שירי?
איך אומרים, הכל משמיים, אני מקבל טלפון מאישה ששמעה שידור שלי בשידור חוזר ברדיו והיא פשוט אמרה ש”בכוח התודעה” צריכים אחד כמוני, על סמך מה את אומרת את זה? תהיתי, אני מרגישה שיש לך את כל התכונות להיות מאמן אישי ענתה, מה זה מאמן? הפסקתי לשחק כדורגל מזמן ואף פעם לא חשבתי להיות מאמן, תגידי לי מה זה כוח התודעה בכלל? ואז בנעימות יוצאת מהכלל היא הסבירה לי ונתנה את כתובת האתר, אני בכלל לא יודע איזו עבודה היא השקיעה כדי למצוא אותי, אני אפילו לא יודע מי היא רק אמרה שהם ישמחו לקבל אותי. פתחתי את האתר ונדלקתי. ששמעתי את אליהו שירי מדבר באחת השיחות, ראיתי את עצמי לפני מס’ שנים בהתלהבות ובידע זה היה “ראפור” שנעשה מעצמו והכי התחברתי לכך שהכל מתחבר למקורות שזה דבר חשוב בעיני. אותה אישה לא ויתרה ואחרי כמה ימים התקשרה לבדוק מה קורה איתי ואמרתי כמו ילד קטן כן, אני רוצה! היא ביררה לי ואמרה לי שיש קורס שנפתח בירושלים וכך נרשמתי לקורס המאמנים.
מה הרגשת כשהתחלת את קורס המאמנים?
לומר לך את האמת מהרגע הראשון ששמעתי את אליהו שירי עוד באינטרנט, האמנתי לו והאמנתי בו. התחברתי לרגשות שלו יותר מהשכל, הוא אמר שאנשים כמו פסיכולוגים, פילוסופים, מתמטיקאים, מהנדסים ואני אוסיף גם עורכי דין, חווים בדרך כלל את החוויות שלהם בחוויה מנותקת, קיבלתי את זה אצל אליהו למרות שיש שכל, מה שנראה לי כשאני מתבונן בעיניו שרמת החוויות שהוא חווה הם בחוויות מקושרות משום שאף על פי שרמות השכל גבוהות רמת הקומה הרגשית שלו עולה על כולנה, להיות איתו כל שבוע במשך 5 שעות זו חוויה אינטלקטואלית המעצימה את עצמה כל רגע ורגע. איך יכולות להיות לי תהיות אם אני רואה את עצמי מהשיעור הראשון מאמן מצליח ומקצוען אני שם כבר מזמן ואם אתה רוצה לדעת יותר, אני כבר רואה את עצמי שייך לצוות של כח התודעה.
מה החוויה החזקה ביותר שתיקח איתך מקורס המאמנים של אליהו שירי?
וואו, יש כל כך הרבה חוויות. החוויה המעצימה הראשונה היא השמחה. שמחתי להכיר אנשים מקסימים שפותחים את עצמם לשינוי והתוצאות תראינה גם אצל הסובב אותם. חוויה מעצימה נוספת, זו חוויה אינטלקטואלית המתחברת ומעצימה את העולמות הרגשיים שלי.
אחד הדברים המדהימים זה לראות איך מהשיעור הראשון שעוד לא התחלנו להתאמן, הנושאים רק עלו לתודעה וכבר התחלתי בסדר וניקיון בבית לראות שינויים בסדר היומי שלי, הדברים נרשמים, אני ממוקד יותר, הרצון שלי להיות בריא והטיפול בעצמי, תשומת הלב לאנשים התעצמה, אני חזרתי ללמוד ולכתוב. כמו שאני מכיר את עצמי המחשבות החיוביות רצות לכל עבר האמונה שלי בעצמי החלה תופסת גובה.
מה המסר שלך לקוראים?
בורא עולם נתן לנו כוחות, משאבים וכישרונות אין סופיים והם מאופסנים שם במנהרות המוארות של המוח שלנו ואנו חייבים למצוא את הדרך כדי להוציאם אל הפועל כי זה מה שהוא רוצה כדי שנהיה מי שאנחנו, בורא עולם מספק לנו כאבא את הכלי האדיר שנוכל להוציאם ממקום התרדמת שאחזה בם, לכן הוא נתן לנו את הדמיון ככלי המבטא את חירותו של האדם להגשמת כל יכולותיו. בורא עולם רוצה שנפיק מעצמנו את המירב בהתמודדות שלנו עם המציאות וחיי היום יום, הוא מספק דרך תת המודע שלנו את הכוחות הכישורים ואת המשאבים כדי שנגשים את העוצמה שבתוכינו.
עם הדמיון נוכל להגיע לכל מקום וגם להעצים את עצמנו בדרך.
אצטט משפט של ארמה בומבק: “כשאשב מול האל בסוף החיים אני מקווה שלא תישאר לי טיפת כישרון ואני אוכל להגיד השתמשתי בכל מה שהבאת לי”. מגזין כח התודעה: על זה רק נשאר לומר, אמן.
תְּמוּנוֹת
כְּשֶׁאֲנִי עִם עַצְמִי
אֲנִי עוֹצֵם אֶת עֵינִי כְּדֵי לִרְאוֹת,
לִרְאוֹת אֶת הַתְּמוּנוֹת
הַמִּצְטַיְּירוֹת לָהֶן בְּתוֹכִי,
אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן חַיִּים מִשֶּׁלָּהֶם,
אֲנִי מְקַשֵּׁט אוֹתָן בָּאוֹתִיּוֹת
מַלְבִּישׁ עֲלֵיהֶם מִלִּים
וּמְאַפְשֵׁר לַהֵן לָצֵאת
לָשִׁיר אֶת עַצְמָן
וּלְהָאִיר לִי אֶת הַיּוֹם.
מלחמת יום הכיפורים • קרב החווה הסינית
המהדורה המרכזית | ב’ אייר התשע” בתגובה אחת הדפסה הוספת תגובה
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
אבי מימרן חוזר למלחמת יום הכיפורים, הקרבות הקשים והירי הבלתי פוסק מכל עבר, החברים שנשארו מאחור.
שמעון מליח (כושי) שלחם במלחמת יום הכיפורים כמפקד צעיר משחזר את הרגעי הלחימה בחווה הסינית.
האזינו לראיון המלא
תגובות מאת אביטל:
30/09/13 בשעה 14:53
לחימתו של שמעון מליח [כושי] מתוארת באהבה רבה בספר “1973-הקרב על הזיכרון” שכתב גדעון אביטל-אפשטיין, קמ”ן 890 בחווה הסינית. להלן קטע מהספר:
“שמעון מליח [כושי], סגן צעיר ב-73′, משחזר מול המצלמה את חוויותיו מקרב הצנחנים בחווה הסינית. מליח מספר כי אחרי תשעה ירחי אשפוז ו-22 שנות הלם קרב חזר בתשובה. על רקע תמונות של קרבות טיהור באזור ‘החיץ החקלאי’ שממערב לתעלה, מספר מליח על התחפרות בציפורנים, כך ממש, כדי להתגונן מפני פגזי התותחים והמרגמות ומפני אש הרובים, המקלעים וטילי הנ”ט בכינון ישיר. מליח מדווח על תחושה של “ברווזים בלונה פרק”, ואז מגיע לפרשת ה”בריקדה” – מסתור ללוחמים ולפצועים. קיר המגן המאולתר לא הכיל שורות של שקי חול, אלא גופות חיילים שאך לפני דקות נלחמו יחדיו.
מליח משחזר נסיונות לחילוץ פצועים, ומתעכב על פצוע קשה בשם רבינוביץ, בו טיפל ובהמשך נאלץ לנטוש אותו. רבינוביץ, עם חור כניסה בחזה ופצע יציאה בגב, לופת את מליח בצווארון של חולצתו וזועק: “כושי, אני לא רוצה למות, אשתי בחודש התשיעי”.
מליח חוסם באצבעותיו את מפלי הדם הפורץ מגופו של רבינוביץ ומבטיח לשמור עליו. לאזור המסתור מגיע נגמ”ש פינוי עם רופא שמטפל בפצוע. פגז שנופל בסמיכות מקום הורג את הרופא ואחרים ומבריח את הנגמ”ש. מליח ורבינוביץ שוב לבדם. מליח מסמן לחברו את כיוון האויב ומבקש ממנו להתחזות למת “[ממילא] אתה נראה מלא דם, ממש זוועה, ותדע שאני מנסה לצאת החוצה להביא זלדה”. מליח, בשארית כוחותיו, נע לאחור בתנועת זיז-זג, נפגע ומתעורר מקץ חמישה ימים בבית חולים שדה, לחיים של חוסר שינה וסיוט מתמשך. סגן שאול רבינוביץ, כמו מליח, נכלל במחלקת קצינים שצורפה לגדוד 890 ונטלה חלק בקרב החווה הסינית ובהמשך לחימה עד הפסקת האש. רבינוביץ חולץ לבסוף וחייו ניצלו….
לצד הנעדר גם הלום קרב מסמל את מלחמת ים הכיפורים, ולא רק מפני שריבוי מקרי הלם קרב ונסיבותיה של המלחמה גרמו להסרת הסטיגמה מעל אומלליה. בכל אופן, סיפורי הלם קרב של לוחמים ב-73′ נתפשים כחלק מרפרטואר ייצוג מקובל ולגיטימי של המלחמה לא פחות מחלליה, שבוייה, פצועיה, מצול”שיה, נעדריה וקברניטיה.
כושי מליח ואברם מאישה בורחת מבשורה – הם הלומי קרב מפורסמים מן המלחמה ההיא, ומייצגים מאות ואלפים כמותם, שזה מכבר נשכחו מלב, אך המלחמה ממשיכה לבעור בעצמותיהם.”
ממליצה לקרוא את הספר.
אֵינֶנִּי רוֹדֵף
כְּשֶׁאֲנִי אוֹהֵב אֶת עַצְמִי,
זֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁאֵינֶנִּי מְשֻׁחְרָר מִבְּעָיוֹת,
אֲבָל אֵינֶנִּי סוֹבֵל מִן הַשִּׁתּוּק הַנּוֹבֵעַ מִן הַבְּעָיוֹת.
אֲנִי קָם עַל רַגְלִי מְנַעֵר אֶת הָאָבָק וּמַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת,
אֵינֶנִּי רוֹדֵף אַחֲרֵי הָאֹשֶׁר…
אֲנִי שָׁלֵם הַחַי בְּכָל אֶחָד מֵרִגְעֵי הַהֹוֶה
וְהָאֹשֶׁר הוּא הַגְּמוּל שֶׁלִּי
נוֹגֵעַ אֶת תּוֹכִי
כֵּן זֶה נָכוֹן עָלִיתִי עַל הַדֶּרֶךְ…
אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת טוֹחֵן
בְּתַחֲנַת הָרוּחַ
שֶׁל הָאֱמֶת וְהַמֻּסְכָּם
כִּי כְּלוּם לֹא יוֹצֵא
אֶלָּא רַק מָה שֶׁנִּכְנָס
כָּל רְצוֹנִי לָגַעַת לִהְיוֹת סְפּוֹנְטָנִי
רַק אָז נוֹהֲרִים לְעֶזְרָתִי
הַשִּׁירָה הֶחָכְמָה הַתִּקְוָוה
הַמַּעֲלָה הַטּוֹבָה
וְיוֹתֵר מִכָּל הַחֲוָויָה הַמִּקְרִית..
הֵבַנְתִּי כְּבָר
שֶׁיֵּשׁ בִּי אֶת הָרָצוֹן
יֵשׁ בִּי אֶת הַיְּכֹלֶת
לְהוֹסִיף וּלְהִשְׁתַּנּוֹת
וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ יַעֲמֹד לִרְשׁוּתִי
לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
בְּכָל דֶּרֶךְ יְצִירָתִית שֶׁאֶבְחַר,
כִּי בְּיַעֲרוֹת הַמְּצִיאוּת
מִתְפַּצְּלִים לָהֶם דְּרָכִים
מִסְתַּעֲפִים שְׁבִילִים
בָּחַרְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ
זוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁמֵּעֵטִים
פָּסְעוּ דָּרְכָה
זוֹ הַמַּשְׁמָעוּת
שֶׁל בְּחִירָתִי הַנְּכוֹנָה
הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַשִּׁנּוּי
נִרְאָה לִי
שֶׁזּוֹ גַּם חֲוָויָה
חָוִוית הַטּוֹב שֶׁבְּמִסְתּוֹרִין
זֶה הַמָּקוֹר הַמַּסְעִיר
אֶת כּוּלִּי.
ושאפו על ההשקה. אשתדל להגיע – ומאמין שאגיע…
ברכות מכל הלב
מאחלת לך הצלחה גדולה גדולה 🌹🌹🌹❤️
מעמד מרגש לאיש ויוצר גדול מהחיים ומרגש הראוי מכל להערכתי.
גאה בך ❤💙💜
בַּמַּעְגָּל הַחַיִּים הַיָּפִים
אֲנִי רוֹצֶה לְהַנִּיחַ לַשֵּׂכֶל
מִלַּחְשֹׁב וּלְסַפֵּר סִפּוּרִים.
וּלְהַחְזִיר שֶׁכָּל אַחֵר שֶׁיֵּשׁ בִּי
שֵׂכֶל הַלֵּב
הַחוֹשֵׁב בַּשִּׁירָה
לְהָפוּךְ אֶת הַשִּׁירָה
לְדֶרֶךְ חַיַּי
לְהַנִּיחַ לַשֵּׂכֶל הַמַּסְבִּיר
וְלַעֲבֹר לִהְיוֹת אִינְטוּאַטִיבִי
שֶׁלֹּא זָקוּק לַהֶסְבֵּר
אֶלָּא רַק לְהַרְגִּישׁ
לַעֲבֹר מִן הָרֹאשׁ
אֶל הַלֵּב
כִּי הַלֵּב קָרוֹב יוֹתֵר לַמִּסְתּוֹרִין.
Nuphar Bar Kushi Shimon Maliach
תודה שהזמנת אותי לערב ההשקה .
כחברה חדשה שלך לא הכרתי אותך עד שבתך ״חשפה״ רגשותיה.
שמחה להימנות בין שלל חבריך .
המשך יצירה פוריה.
תודה לAmnon Yoged
שתיעד באהבה.
.
Published: Jul 16, 2017
Latest Revision: Mar 29, 2018
Ourboox Unique Identifier: OB-354634
Copyright © 2017