ריקי לייבוביץ’ אוסדון – ביכורים
Copyright © 2015
לקום בבוקר, להודות לסביבתך, לחייך, לעמוד / לצעוד בזקיפות קומה,
כל אותן סממנים פיזיים המעידים למצב רוח טוב (זקיפות לעומת שפיפות קומה…חיוך שנסוך במקום פנים עצובות, כתפיים ישרות במקום שפופות, חזה נפוח-ועוד ועוד ועוד…) לא משנה מה אתם מרגישים ברגע שהגוף (הפיזיות) מעידה על אדם הבטוח בעצמו, אדם מאושר גם הסביבה, אוטומטית מגיבה בצורה חיובית וגם הפנימיות שלנו הלך הרוח מגיב ומשתנה בהתאם.
אז לכו זקופים היום…בוקר שכולו אהבה ואנרגיות חיוביות @@@
מִלִּים רָצוֹת בְּרָאשִׁי מְנַפְנְפוֹת אליי בִּזְנָבָן
עִצְרִי מִמִּרְדָּף
שִׁמְעִי בְּקוֹלָן.
מַדְרֵגוֹת נָעוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בגפן
מַהֲרִי לַעֲלוֹת
זֶה הַזְּמַן זֶה הַזְּמַן.
בְּחִיּוּךְ מְמֻרְמָר מַבָּטִי ניתק מֵעֵינָיו
הֶסְבֵּרִים חצויים
מגומגמות מִילּוֹתָיו.
מַעֲלִיּוֹת שְׁקוּפוֹת מְנַהֲלוֹת אֶת חַיַּי בְּחַיָּיו
תָּרוֹת בַּתִּקְוָה
אֶת פַּשְׁטוּת עלומיו.
איי שָׁם
הָיָה נֶעֱלָם
נאלם.
הלבד שלי אתך
איך שיר שנכתב זה עתה מוליד כבר את הבא….(אחריו),
אני אבחר ללכת לישון ,
כדי ששיר אחר הנרקם בראשי לא יגיח אל הכתב ,
אלא יתנגן לי חרישית ישירות באזני -לי לבד.
כעובדה, כי הלבד עם עצמי הוא מדהים לא פחות מהלבד שלי אתך…..
אישה
וכשבא הבוקר אל פתחך והוא עדיין שם
הליל זימן אליו את שחפצת
יד מלטפת מחבקת ומשמשת כמשענת
כי בסופו של יום הנך ילדה.
ניתבת את דרכך פה ושם השתמש במרפקייך
פחד עמוק מעושה בתהילה
ערב ערב מתכסה בשמיכה ובוהה
כי בסופו של יום עודך ילדה
חיפוש במעלה ההר אינך רואה את תילו
בדמיונך את פורשת ידייך
זועקת אלם שעונה בהדהוד
האמנם עודך ילדה
בחודש הבא עם הזמן המתמסמס בין האצבעות
את חוגגת עוד סגירת עשור
את הנך נוסטלגיה ועתיד צחור
את עונדת אותו בענייך בליבך בנפשך
אינך ילדה יותר הנך אישה!
נכספת מתגעגעת עם זאת מודעת
יש לה את הכוח והתעוזה
את הרצון את החוצפה
להיות אדם שלם יותר
שוקולד
“ברחובות” הפרטיים שלך
את לבושה בלבן שמנת,
שמלה מעורטלת,
הינומה קצרצרה…
ענודה באבן אמבר ענקית, בוהקת .
יחפה,
על חזך קעקוע בלתי גמור (גנוז).
בהמשך,
מחכה לך אמבט שוקולד
את טובלת באחת
בשנייה,
את כבר נושמת את פולי הקקאו,
הממכרים.
זהו חלום רטוב,
גחמה פרטית,
בועה קצפתית.
בהבזק השנייה,
מתנדף
ונוחת היישר,
אל המציאות .
”
נשיקה
שברים
“טרקת את הדלת והותרת כל כך הרבה מאחורייך….”
הותרת הרבה ולא כלום.
הכלום הולך אתך גם עתה ,
בשביל סהרורי של ירח מתבונן ומחייך
כאילו, על מנת להרגיז.
השעות הקטנות של הלילה ניסחבות איתך גם עתה,
הרי אין לאף אחד בעולם ,בעצם, תשובות .
לכולם יש שאלות שאינן נגמרות ,אין סופיות.
כאלו ,שכשאתה שומע אותם ,אתה אוטם את אזניך וצועק -די!
שברים,
שברים של דמויות של אנשים
שברים של חיים שלמים שחלפו
שברים של זיונים ללא לטיפות ביניים
רק פלשבקים של חיכוך גוף אל גוף.
השמיים צורחים בהליכתך כך
בוכים את בכייך ללא דמעות
בוכים אותך,
כי אצלך הדמעות לא באות.
כי חיבוק אנושי אמתי
לא חווית באמת אף פעם.
שברים…..
כמות שאני
שמרו לי בית, ספסל ,עדן חלון,
מזרן אורתופדי ושיר בלוז המתנגן לו היישר לאוזניי מהאם פי 3.
שמרו לי התחבטויות שסחררו את ראשי עד שנפלה החלטה.
שמרו על ריח הבית אשר עומד על תילו אך עבר שיפוצים.
קבלו אותי בלא לתהות על קנקני,
קבלוני כי מתאווה להיות בדיוק כמות שאני.
אדמה אדמתי
נישמט מידי העט, כלו כוחותיי.
כותבת צוואה למדינתי,
הרי בקשתי אך מעט,
וכה אהבתיך, אדמה חרבה שלי.
הרי הקרבתי כה הרבה,
ואת שתית את דם בנייך,
ה-רווית את צימאונך?!
ומלחמות נראות כמשהו באנלי
כשנשמעים התותחים ויירוטי טילים מתפוצצים בנופייך,
לעתים חולפות בי מחשבות לעקור,
לעיתים המראות קורעות
את ליבי
את תוכי
את קרביי
אני נשארת, תקועה במקומי,
נטועה בך עמוק עמוק כי שורשיי לא מאפשרים בי את הבגידה.
אהבה נמדדת בשעות הכי קשות
אהבת מולדת אינה שונה מזו
מתי אוכל לפזז בשערייך
להתעטף בכל נופייך באשר הם
ועזה היא פיסת חוף מרהיבה שטרם פסעו בה רגליי
אוי כלה יפיפייה
כנראה לנצח נתהלך שזורות זו בזו ועדיין מקבילים בנשימותינו.
אהבה
מכבר, מצאתי כי אהבתי העצמית, אינה מילה גסה, אינה אגואיסטיות חצויה.
אין שם מפתחות לחיים ארוכים ,חסרי דאגה ואושר אין סופי.
אהבה עצמית, היא ההבנה והפנמת החיים, באשר הם.
אפשר לצוף ,ניתן להשקיף מלמעלה,
ניתן להיות צופה נעלם, נאלם.
*********************
מומלץ וכדאי להיות שותף
שותף לעצמך, לחיות חיים מלאים
שנאה, כאב, אכזבה, דכאון, זוגיות אהבה ,
אושר והתרגשות אין סופית ,התרגשות בתולית,
כל פעם מחדש. לא לתת לשום דבר לחלוף דרכינו ,
לתת לדברים לעבור דרך, דרך הגוף, דרך הנשמה, דרך עצמותינו.
לתת להרגשה לטעום ,ללב לפעום, לאפשר לחוות ,
להתכנס בכל הווייתנו. לחיות את היום כביכול,
יומך הראשון עלי אדמה וכאילו הוא יומך
האחרון.
******
נשום את האוויר עמוק עמוק לגופך
פזר אותו באופן שווה בכל זיזי איברינו.
חווה את העוצמה בחיות, המוות,
שבכל מקרה ניקרה בדרכינו,
אנו החיים ואנו המוות ,
בעודנו נושמים
הבחירה תמיד ,
ביידינו.
*****
מצאתי כי האהבה העצמית טומנת בחובה את עצמי הכי נפלא שיש
האני שרוצה לחוות את האושר של החיים עם כל מי שניקרא בדרכי
אני לא נותנת לאנשים לחלוף אותי אני מאלצת אותם להישאר ולחוות.
הישארו עמי,
אני
את
עצמי
כבר
אוהבת….
מִלְּבַד אָהַבְתִּי לְךָ,
חַיֶּיךָ כלכך מְלֵאִים וַאֲנִי קִנְאָה.
מִלְּבַד מְסִירוּתִי,
נִכְרְתוּ בֵּינְךָ וּבֵינֵיהֶם מִלּוֹת שִׁירָה.
מִלְּבַד חַיֵּי שֶׁלִּי,
חלטו הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ אֶת חומם.
וְהַכּוֹכָבִים רַק הֵאִירוּ אֶת הליל.
ריקוד חיוור
רוֹקֶדֶת
אֶת
סְתוּר
פָּנֶיךָ,
מְכַבֶּה
בִּשְׁעָטָה
אֵת קוֹלְךָ
הַמְּלָאכוּתִי
ובידי מְסַמֶּנֶת לְךָ שְׁתִיקָה מִיָּדִית!
הֲרֵי לֹא בָּחַרְתִּי בֶּאֱמֶת אֶת קוֹלִי
וְלֹא בָּחַרְתִּי בֶּאֱמֶת אֶת מֵרְאִי.
יִיצַּבְתִּי עִם הַזְּמַן אֶת פנימיותי
המחלחלת עַתָּה אַל מִחוּץ לְגוּפִי
וְאֶת עַצְמִי מוֹתִירָה עָלוּמָה.
בָּנִיתִי בְּמוֹ יָדַי אֶת שנותיי,
כִּבִּיתִי בַּמָּוֶת שֶׁהֶחְלַטְתִּי כִּי לֹא לִי
הִדְלַקְתִּי אֲבוּקָה אֲשֶׁר בְּחוֹמָה איכלה אֶת הַכְּתוּבִים,
פִּנְּתָה מָקוֹם לִפְנִינִים חֲדָשִׁים,
פּוֹצֵחַ הַנֶּצַח עַל יְדֵי עֵינַי הַחוֹדְרוֹת מבעדי כֹּל,
אֶחֱזֶה בְּכָל אֵימָה, שיריי, הֵם הַמָּחָר.
מִלִּים
אֵינָן
נפרצות
כָּךְ
סְתָם
מִפִּינוּ.
הַמֹּחַ מְעַבֵּד אוֹתָם, הַקּוֹל הוּא בְּסַךְ הַכֹּל תִּרְגֹּם.
“שִׁנּוּיֵי מֶזֶג הָאֲוִיר” הֵם אוֹתוֹת
קַבְּלוּ אוֹ לָאו זֶה כְּבָר תָּלוּי בָּכֶם.
שִׁירִי יָצָא לְאוֹר.
רחמו עליי
שתיקות הן בעצם שפה משלהן
כורכות בזרועותיהן וחיבוקן כואב,
דואב.
ומילים,
ידעו שפתיי ללחשן
ואולם,
שורפות הן ,פוצעות הן,
מחטטות בתוך הנפש .
אז רחמו עליי,
כי לא שתיקות ולא מילים אצרוך
ליטוף, חיוך, מבט מבין
אך אין,
אין אמיתות שכאלו היום,
מכל, חיבוק קוסמטי מגיח
מרוח, באודם עז.
מלווה בעיניים עגמומיות
מתוסכלות.
אז רחמו …..רחמו עלי
ואני-ארחם עליכם.
שואה פרטית
פרופורציות,
הכל מסתדר
נכון מתעכל.
צבעים מיטשטשים
“דרמות” מוסטות
למקומות מפוקפקים.
הרקמה האנושית מורמת לחצי התורן
מצדיעה יחד עם כל העיניים המשוטטות אל
העבר.
המטה את ראשינו
מצד לצד.
מעפעף את ריסי עינינו
המלוחלחים.
חיבוק חזק,
עירסול מרגיע,
שמיים בוכים,
על אתמול.
מבטיחים
כי ההיסטוריה לא תחזור על עצמה .
ואילו האבולוציה,
שוחקת לה – בפניה .
מי ומה יגברו הפעם?!
חייל ירוק
רוח מערבית עולה,
היא לא יודעת מי “ירה”.
הרוח המערבית שורקת ,
לא מבדילה על מי “יורקת”.
סיור הזחלם “מחפה”
לפקודותיו של “המצפה”.
“חייל ירוק” מודע היטב.
כחבל ארץ, משתלב.
לעיתים מתכווץ.
לעיתים מתרחב.
ליל רד,
סיים עוד קרב
“כבד”.
השולחן כבר ערוך,
סועדיו בסמוך בבירוך,
קול יהודי, מקדש השבת,
נקישה על הדלת, ניבט.
המבט המפוחד, המותש
בבכי מהוסס הוא ניגש…
“חייל ירוק” מודע היטב.
פחדן, צהוב, לא משתלב.
לעתים מתכווץ
לעתים מצטמרר
ליל רד
סיים עוד קרב
כבד.
רוח מזרחית קדמה,
יום חדש למלחמה.
היא שורקת ויורקת
היא פוגעת ויונקת
את הדם שנשפך,
למראשותיו ניתך.
חייל ירוק, זה אכזרי
נגדע הצחוק, זה אמתי.
לעתים חייך
לעתים אהב
ליל רד
הסתיים עוד קרב
כל כך כבד.
שיר
הספל על השולחן גדוש ועדיין מהביל,
צמוד לטור ספלים שהספיקו להתקרר
הפינוקים לצידו שכל כך אוהבת
עדיין מתעלמת,עדיין מתחמקת.
הבלבול מסביב אינו מותיר למילים לצאת
הן מרצדות בעיניה ,מקווצות בנישמתה
ופה פעור ממלמל,
חסר קול,חסר כל.
השיר עוטה מעיל חובש כובע ומחכה לחורף
יחד עם טיפות הגשם ,מבטיח לטפטף
לחלחל,מבטיח להחשף .
עוד קפה התקרר ועימו מנגינה חסרת נשימה
המים שטפו את הארץ
צבעים התבהרו
עימם יצאה הקשת
שציירה בגאון
שיר
שבועה
חייבת לשמוע את המוסיקה רועמת בעורקיי,
היא כבר חלק ממני פועמת יחד עם הלמות ליבי הסורר
שמעתי כי נטשת את הגיטרה לטובת הכתיבה
האם תהון להלוותה
אני אשמור עליה למענך
אני אמשיך לכוונה כל עוד תעמוד לרשותי,
אז כתוב לי שיר מחלצי נשמתך
את המנגינה אחרוז על מיתר
אעגון על הקלידים בהוויית המילים
אנשוף בקלרינט את אחרית נשמתך
הישבע ,
הישבע
כי לא תיטוש אותי גם כן.
לילה של איבוד
וריקנות נוטפת מבעד שמשת ה-לבנה
האם בוכייה היא,
תמהתי,
שדרת האלונים, מצמרותיהם בהיתי
מלמעלה בוחנת כצופיה בלבד.
זונות חולפות בנעלי עקב מתקתקות בזמן שאול
בלילה רעב
משומנות היטב ללא חרטה בליבן
בוקר לא חפץ לעלות
הוא מעדיף כמוני
לבהות
לעפעף
ולהמשיך הלאה ..
חיות הלילה מתכננות מערב
הן אינן אוהבות הפרעות
לכן אני בגל התהיות המתהוות
הולכת על בהונותיי
בשקט.
ריח הפחד
אני לא יודעת מה לומר
קצת קשה מעבר ל
קצת חומקת לי הדרך
ארוכה היא
פתלתלה,
מעין מחנק עולה בגרון
וזורק דמעה אליי
נשמטת מ
==================
לא מספיק מיומנת
לבעוט בחזרה
טרם הטמעתי
את חוקי המשחק
וזה חזק
וזה צובט
כואב,
=====
נפשי עומדת ועמדה בחירוף מול עלומיי
חלק גדול בחיי נאבקתי בענקים
חפים מפשע רק צופיי.
=====
את נעליי לא כל אחד יהון לנעול
להזין ברצון ,
לגאול .
אני אבין גם במחר
מי שיחליט להיעלם
הן זו תמונה ללא מסגרת
הן זה חלון ללא סורג
כן ,זה חלום ללא סופו.
==================
ריח עץ האורנים מגיח לאפי
אך הריח חיש מוחלף בריחי שלי
ריח פחד מהול בסערת רגשות
שם בסמטה חשוכה גר לו האני השני שלי
מחליף ערוץ לנשיונל ג’אוגרפיקס
בדיוק כארי הגובר על הצבי
ומזמן לי עוד לילה סהרורי.
=================
מכתב ליקירי חזר מבלי
שניקרא!
כשתפילה נענית
רבבות האדם עמדו לרגע מלכת,
ההודעה הוכרזה כמנגינה מצמררת,
הקול אז נדם ,השמיים ירדו,
רק ענן זעיר ,פלש וזימר בטפטופיו.
ממזמן ,היה צריך לשוב לחיק אהוביו ,
ממזמן ,פסקו עליו השבוי,
ממזמן ,רחמים פסקו לדמוע,
ושבו בנים לגבולם.
כשממעל ,הלבנה מציירת פניה,
וכוכבים מרמזים היכן מיקומך,
האם צחוק וחיוך ,הם עדיין בר קיימא,
מיוסר מיוזע המעבר אל הגבול.
וכשתפילה נענית
הרגליים קפואות
מבט חודר ללב
והאושר מיתמר לאל על
שוב בני הביתה , כולנו כאן מצפים לשובך….
רק עכשי5 ממש יצא לי לקרא אותך
תודה רבה איש יקר
מודה כלכך
חייבים לשוחח ודחוף
ריקי לייבוביץ’ אוסדון – ביכורים
אמנון יוגד הסנדק של OURBOOX
חג שבועות הוא מסדר לנו ומביא לנו ביכורים , מיטב פירות היצירה שזו להם חשיפה ראשונה כאן.
אמנון מביא אותם ומסייע להם להכות שורש, לצמוח ולהתמלא כגן פורח בחממה שלנו ב OURBOOX
ברוכה הבאה אל חיקנו, ריקי לייבוביץ אוסדון יקרה ומרגשת בספר ביכורייך.
מלבד
מִלְּבַד אָהַבְתִּי לְךָ,
חַיֶּיךָ כלכך מְלֵאִים וַאֲנִי קִנְאָה.
מִלְּבַד מְסִירוּתִי,
נִכְרְתוּ בֵּינְךָ וּבֵינֵיהֶם מִלּוֹת שִׁירָה.
מִלְּבַד חַיֵּי שֶׁלִּי,
חלטו הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ אֶת חומם.
וְהַכּוֹכָבִים רַק הֵאִירוּ אֶת הליל.”
אל תלכו שולל בגין השיר הלירי הקלאסי הזה, יש לריקי הרבה שירים בהם היא משילה את הכפפות (ולא רק אותן), בועטת, חושפת, לא חוששת להתעמת עם עצמה, עם אהבותיה ועם העולם. היא נוגעת גם ברגשות שלא מרבים לדבר עליהם, בפחדים, בכעס, ובאלה שפחות זוהרים שיש לאנשים נטייה להסתיר.
היא גלויה כמו שמש, מעיזה כמו מטר וזה אחרי כברת דרך שעשתה עם חייה ולמדה לקבל ולאהוב את עצמה.
ורק כך ומהמקום הזה אפשר לחשוף את הכל.
שוקולד
“ברחובות” הפרטיים שלך
את לבושה בלבן שמנת,
שמלה מעורטלת,
הינומה קצרצרה…
ענודה באבן אמבר ענקית, בוהקת .
יחפה,
על חזך קעקוע בלתי גמור (גנוז).
בהמשך,
מחכה לך אמבט שוקולד
את טובלת באחת
בשנייה,
את כבר נושמת את פולי הקקאו,
הממכרים…”
מתוק, מקסים, מפתה, חושני ומתערטל.
השיר הזה לטעמי!
יש בו…
רוצים לדעת מה עוד?
תלחצו על הלינק לספר, תגלו ותתענגו על אמבט השוקולד ועוד.
והנה עוד קטעים נבחרים משיריה היפים של ריקי.
***
“איך שיר שנכתב זה עתה מוליד כבר את הבא….(אחריו),
אני אבחר ללכת לישון ,
כדי ששיר אחר הנרקם בראשי לא יגיח אל הכתב ,
אלא יתנגן לי חרישית ישירות באזני -לי לבד.
כעובדה, כי הלבד עם עצמי הוא מדהים לא פחות מהלבד שלי אתך”
***
“אני נשארת, תקועה במקומי,
נטועה בך עמוק עמוק כי שורשיי לא מאפשרים בי את הבגידה.”
***
“הותרת הרבה ולא כלום.
הכלום הולך אתך גם עתה ,
בשביל סהרורי של ירח מתבונן ומחייך
כאילו, על מנת להרגיז.
השעות הקטנות של הלילה ניסחבות איתך גם עתה,
הרי אין לאף אחד בעולם ,בעצם, תשובות ..”
***
“ועזה היא פיסת חוף מרהיבה שטרם פסעו בה רגליי
אוי כלה יפיפייה
כנראה לנצח נתהלך שזורות זו בזו ועדיין מקבילים בנשימותינו.”
זה ספר ביכורייך ריקי יקרה, וכעת אנו מצפים לעוד ספרי ביקורייך אצלנו.
אהבתי!
Published: Feb 26, 2015
Latest Revision: Feb 15, 2017
Ourboox Unique Identifier: OB-34354
Copyright © 2015
Skip to content