.הדרום אינו אזור המיושב רבות אך כולל בתוכו אטרקציות ונופים רבים

.החזון של ראש הממשלה הראשון- דוד בן גוריון היה להפריח את השממה

.מדינת ישראל אומנם לא ענקית בגודלה ובכל זאת ישנם המון אתרים שרובנו לא טיילנו בהם

.במהלך הטיול נבקר באתרי היסטורים ופלאי הארץ ובכך נוכל להכיר מקומות שונים

נחל צפית

.אזור צומת הערבה, מפה 14 – דרום מדבר יהודה וים המלח

המסלול מתחיל ממפגש ערוץ הנחל עם עיקול הכביש דרך המכתש הקטן , כ – 3 ק”מ מדרום לכביש 25. נ.צ . 1757-0435.

תחילת ההליכה בערוץ הנחל , התשתית נוחה זרועה חלוקי אבן בגדלים שונים. לאחר כ- 600 מטר, מגיעים לעץ שיטה גדול. שלאחריו המסלול עולה לגדה הצפונית של הנחל. המסלול ממשיך באפיק הרחב הנמצא במגמת ירידה עד הגיעו אחרי 1.5 ק”מ למעוק ובסופו מפל.

אורך המעוק כ- 100 מ’ ובו מדרגות בגבהים שונים ותשתית גבים. ההליכה בו נוחה יחסית ואינה מחייבת אמצעי עזר. בסופו , מפל בגובה של כ- 5 מטר.

השביל מתפצל לשני מוקדי ירידה. המסלול השחור מסתיים בירידה באמצעות חבל עזר ומדרגות חצובות בסלע. לאחר שיטפון סביר שהגב שבתחתיתו יהיה מלא, כמו גם הגב שבחלק העליון בגישה למפל , כך שתחילת הירידה בעזרת החבל תחייב כניסה עם הרגליים למים בגב העליון. החבל בסיומו מקבל סטייה שמאלה המקשה על הירידה, גם בשל חוסר במדרגה. מוקד הירידה השני מסומן בשביל שקוף. במפל ידיות אחיזה הנוחות יותר לירידה. רצוי להסתייע בחבל לגלישת מצוקים, להורדת ציוד או לרתימת אבטחת תלמידים בעלי חששות.

בהמשך, המסלול עובר בקטע של האפיק שהינו רחב יותר וקירות מצוקיים וגבוהים משני צדדיו. ההליכה על תשתית חומר ואדי, אבני נחל, בחלקם בולדרים בגדלים משתנים, עד בינוני, המקשים במידת מה על ההליכה. בסופו, המסלול מגיע למעוק צר וגבוה שבו גבים ומפלים, נמשך לאורך של כ- 500 מטר. הכניסה למעוק באמצעות ידיות אחיזה הממותקנות במפלון בגובה כ- 3 מטר. לאורך כל המעוק סדרות של מדרגות, ומעבר דרך גבים שמצב התשתית בהם מותנה בעונות השנה.

בסוף הקטע ובסיום החלק הקניוני של הנחל – לקראת סיומו – מפל, בו שני נתיבי הליכה , המתנקזים בסופו של דבר לשביל צר מאוד על גבי משטח סלע, המחייב הליכה שפופה ולא נוחה.

ראוי להוריד את התרמילים באמצעות חבל, להקלת התנועה.

לאחר שיטפונות , הגבים נשארים מלאים במי השיטפונות גם במשך הקיץ. לפני הכניסה למעוק המזרחי, יוצא מהשביל השחור, שביל עוקף ( כחול 14131) העוקף את הגבים והמעוק מצפון ומתחבר לנחל תמר. שביל זה מאפשר גם הפחתת לחץ מטיילים במקרה של פקקים.

המסלול מסתיים בכביש הערבה (90) בק”מ 181. יש אפשרות להכניס כלי רכב ממערב לכביש הערבה.

המסלול חשוף.

הר אמיר

רכס אמיר הוא קמר, רכס הרים המהווה את חלקו הדרום-מזרחי של הכרמל בצפון-מערב השומרון.

פסגתו של הרכס היא הר אלכסנדר, שגובהו 527 מטרים. בפסגת הר אלכסנדר ניצב קברו של שייח’ איסכנדר, ובסמוך לו מכל מים עבור השכונות הגבוהות של אום אל פאחם. הנוף מהפסגה מוסתר כיום על ידי הבנייה הגבוהה בעיר.

אום אל פאחם היא היישוב המרכזי ברכס אמיר, בו פזורים גם יישובים נוספים כמו מי עמי, אל-עריאן, קציר, עין אל-סהלה, ערערה.

גבולו של רכס אמיר הוא בצפון בכביש נחל עירון, בדרום אגן נחל חדרה ובדרום-מזרח אזור עמק דותן.

הר צפחות

הר צפחות הוא הר בדרום מדינת ישראל, והוא הקצה הדרומי של רכס הרי אילת.

גובהו של ההר הוא 278 מטרים הוא גובל בדרומה של העיר אילת ויש ממנו תצפית על הערים אילת, עקבה ואף טאבה. כמו כן אפשר לראות 4 מדינות ממנו. על ההר מספר נקודות תצפית על ציפורים.

על אף המשתמע משמו, אין ההר מורכב מסלעי צפחה, אלא מגנייס.

שביל ישראל עובר בהר. למרגלותיו של ההר נמצא חוף שמורת האלמוגים של אילת.

חולות כסוי

דיונות חול נדירות מסתתרות הרחק בדרום הנגב, בשולי נחל מדברי קטן ויבש, אשר חב לחולות האלו את פרסומו: נחל כסוי. תחילת המסלול בקרקע שוממה שנותנת הרגשה שכף רגלו של אדם מעולם לא דרכה כאן. המשכו של המסלול בעדות סותרת של נוכחות אנושית בת אלפי שנים שכמותה פזורות אחרות בכל רחבי בקעת עבדה, ושיאו של הטיול בדיונה זהובה גדולה ומיוחדת במינה שקוראת לילדים ולמבוגרים לחלוץ את הנעליים ולהתגלגל בהנאה על פני החול הרך שוב ושוב. הדרך לאותם חולות ארוכה ורבה אבל אין נהדרת ממנה כעצירה בדרך לחופשה באילת או בחזרה ממנה.

חוות האלפקות

חוות האלפקות היא חווה השוכנת כשלושה ק”מ ממערב לעיר מצפה רמון, והעוסקת בגידול למות ואלפקות בעיקר למטרות נופש ותיירות, אך גם לשם הפקת צמר.

עדר הלמות והאלפקות הראשון הובא לישראל בשנת 1987 מהרי האנדים שבצ’ילה, והחווה הוקמה במצפה רמון בשל כך שהיא שוכנת בגובה של 900 מטרים מעל פני הים ושורר בה אקלים מדברי. לצד הלמות והאלפקות מגדלת החווה סוסים לרכיבה, חמורים ועזים. צמרהאלפקות הסמיך נגזז בכל שנה עם בוא האביב, ובמפעל הצמר בחווה הוא מעובד ומוצע למכירה.

בנוסף מציעה החווה פעילויות שונות ובהן רכיבה על למות וסוסים בתחום החווה ומחוצה לה, טיולי יום, חדרי אירוח, פעילות יוצרת לילדים והאכלת בעלי החיים וכן סדנאות פיתוח כישורים חברתיים ומיומנויות ניהול, מנהל החווה הוא אילן דביר.

מצפה רמון

בשנת 1951 הוקם במקום מחנה עובדים לפועלים שעסקו בסלילת כביש 40 לאילת. ב-26 במאי 1956 הגיעו המתיישבים הראשונים למקום, בהנהגת חגי אבריאל, וייסדו יישוב קואופרטיבי של עובדי מפעל לניצול מחצבים ממכתש רמלאחר כשנה פורק הקואופרטיב, תוך שהמוסדות המיישבים לקחו עליהם את חובותיו, ומצפה רמון הייתה לעיירה. בשנותיו הראשונות הובאו ליישוב מים במכליות והיו בעיות באספקת החשמל, המים ובפינוי האשפה. בנוסף לעבודה במכתש בכריית חרסית וגבס, התושבים התפרנסו מעבודות בנייה במקום, משירותים וממסחר (בין השאר עם הנוסעים בדרך לאילת).

לאחר חמש שנים התגוררו במקום 370 תושבים ובהם 160 ילדים, רובם ותיקים בישראל. באותה תקופה נבנו במקום 180 יחידות דיור במטרה לקלוט עולים חדשים למרות שהעיירה הייתה בתחום המועצה האזורית רמת הנגב, היא נוהלה על ידי משרד הביטחון. בשנת 1959 תיאר יאיר קוטלר את המקום

בסוף שנת 1961 הגיעה למקום חבורה של כ-80 צעירים שביקשו להקים בקרבת מקום עיר קואופרטיבית, אך קיבלו אישור להצטרף רק ליישוב הקיים. לאחר כשנה, הקבוצה התפרקה ועזבה את המקום. באותן שנים הגיעו ליישוב עולים חדשים מצפון אפריקהו מרומניה, וב-1972 התגוררו בו כ-1,400 תושבים בכ-3000 משקי בית.

היישוב ספג מהלומה כלכלית עם סיום סלילת כביש הערבה בספטמבר 1967, ומעבר התנועה לאילת לכביש זה. לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים תוכננה העברת הבסיסים הצבאיים מסיני ופתחת רפיח למצפה רמון. לצורך כך הוקמו שכונות חדשות צמודות קרקע למאות אנשי קבע. בעקבות מבצע שלום הגליל השתנו פני הדברים ורוב אנשי הקבע נשלחו צפונה, אולם בסיס חיל האוויר איתם שפונה מסיני והוקם בקרבת מקום כבסיס חיל האוויר רמון הביא להגדלת האוכלוסייה ביישוב. בשנת 1988 מנתה מצפה רמון כ–3,000 תושבים.

החל בשנת 1990, עם קליטת העלייה מחבר העמים, המשיך היישוב להתרחב.