רצח העם הארמני
מאת:ארי
סיכונים
ב-22 בספטמבר 1915, חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגליה, התקבצו מרבית הארמנים תושבי עמק שבעת הכפרים על מוסא דאג (אנ’) (“הר משה”) שבצפון סוריה. עובדה זו מעידה כבדרך אגב כי פקודת ההגליה לא נאכפה בו-זמנית בכל האזורים. הכוח הצבאי הטורקי באזור לא הספיק כדי לגבור על 5,0000 הארמנים שהתקבצו באזור. הדעות חלוקות בשאלה אם הייתה שם התנגשות צבאית. יש הטוענים כי התחוללו שם קרבות קשים בעוד אחרים טוענים כי לא הייתה לחימה כלל.[לאחר חמישים ושלושה ימים בהרים פונו הארמנים בשתי ספינות צרפתיות לפורט סעיד במצרים.
בעקבות אירועים אלה כתב הסופר היהודי האוסטרי פרנץ ורפל את הספר “ארבעים הימים של מוסה דאג”. אף על פי שרבים רואים ספר זה כספר עובדתי, הרי שלמעשה מדובר בסיפורת בדיונית המבוססת על עובדות. הספר מהווה חלק חשוב במאבקם של הארמנים להגברת התודעה לרצח העם שפקד את עמם.
סיבה
באימפריה העות’מאנית חיו קבוצות דתיות ואתניות רבות, בהן ארמנים, יוונים, כורדים, אשורים, יזידים ויהודים, אך רוב האוכלוסייה השתייכה לדת האסלאם, והשלטון היה טורקי. בני הדתות המונותאיסטיות זכו למעמד של “מילט”, שהעניק להם חופש דת ופולחן וכן חסות תחת השלטון העות’מאני.
ארמניה עברה ברובה לשלטון העות’מאני במאות ה-15 וה-16. הרוב הגדול של הארמנים, שהוגדרו כמילט (קהילה) והונהגו על ידי מנהיגם הרוחני, הפטריארך הארמני של קונסטנטינופול (אנ’), היו מרוכזים במחוזות המזרחיים של האימפריה העות’מאנית (המכונים כיום “ארמניה הטורקית” או “ארמניה המערבית” (אנ’)), אף על פי שקהילות רבות היו קיימות גם במחוזות המערביים, כמו גם בבירה קונסטנטינופול.
במאה ה-19 נחלקה ארמניה ההיסטורית בין טורקיה, פרס ורוסיה, כאשר חלקה הגדול היה בחלק הטורקי. בה בעת שהארמנים תחת שלטון רוסיה נהנו אז משגשוג כלכלי ופריחה תרבותית, רוב הארמנים באימפריה העות’מאנית היו איכרים ורובם חיו בששת המחוזות המזרחיים של האימפריה, ברמת ארמניה: אֶרְזֶרוּם, סיווס, ביטליס, קארפּּוּט, ואן ודיארבָּקיר. מחוזות אלה היו ידועים גם כ”ששת המחוזות הארמניים”. בעיר הבירה איסטנבול, לעומת זאת, חיו כ-250,000 ארמנים, שעסקו בבנקאות, מסחר, אדריכלות ועבודה בשירות הציבורי.[4]
במחוזות המזרחיים הארמנים היו נתונים לגחמותיהם של שכניהם הטורקים והכורדים, שהיו גובים מהם מס-יתר באופן קבוע, מבצעים בהם שוד וחטיפות, כופים עליהם המרת דתם לאסלאם, ומנצלים אותם ללא התערבות מצד הרשויות המרכזיות או המקומיות. באימפריה העות’מאנית, בהתאם למערכת הד’ימי שהונהגה בארצות המוסלמיות, הם זכו לחירויות מסוימות, כמו שאר הנוצרים והיהודים. מערכת הד’ימי באימפריה העות’מאנית התבססה ברובה על תנאי עומר. הלא-מוסלמים היו זכאים לרכוש, פרנסה וחופש פולחן, אבל בעיקרו היחס אליהם היה כאל אזרחים מדרגה שנייה באימפריה וכונו בטורקית “גאבורים” Giaour, מילת גנאי שפירושה “כופר”.
האתנוגרף הבריטי ויליאם מיצ’ל רמזי (אנ’) תיאר בסוף שנות ה-1890, לאחר ביקור באימפריה העות’מאנית, את תנאי החיים של הארמנים: “אנחנו חייבים לחזור לזמן קדום יותר אם אנחנו רוצים להעריך מה הייתה משמעותו של שלטון טורקי ללא רסן, לארמנים וליוונים כאחד. משמעותו לא הייתה רדיפה דתית; משמעותו הייתה בוז שלא ניתן לתארו … הם היו כלבים וחזירים; וטבעם היה שיהיו נוצרים, שירקו עליהם, אם צלם האפיל על טורקי, שיפגעו בהם, להיות המחצלות עליהן ניגב את הבוץ מנעליו. תארו את התוצאה הבלתי נמנעת של מאות שנים של עבדות, של מושא לעלבון ולעג, מאות שנים שבהן שום דבר שהיה שייך לארמנים, לא רכושו, ביתו, חייו, גופו, או משפחתו היו קדושים או בטוחים מאלימות – אלימות גחמנית ללא התגרות – להתנגד לה באמצעות אלימות פירושו היה מוות!”
Published: Jun 5, 2017
Latest Revision: Jun 5, 2017
Ourboox Unique Identifier: OB-332583
Copyright © 2017