חיים יפרה – כאן טעים יותר

         תפקידו של סופר אינו לכתוב מה היה אלא מה היה יכול להיות.

הטלפון בבודקה צלצל. השומר הרים ומעבר לקו נשמעה קולו העצבני של מזכיר הקבוץ:

   “נו?!”

   “לא. אין אף אחד בשטח. כל השביל ריק. – רגע. – מה זה? – כן, זה כנראה הוא. אבל למה הוא הולך ברגל? כנראה היה לו פנצ’ר, לכן הוא כל כך מאחר. אולי תבקש מן הרב לבוא עם הרכב, אם הוא הלך כל הדרך הזה, כנראה כבר כואבות לו הרגלים.”

   “עוד בקשות?! לא מספיק שאנחנו כבר מחקים לו פה שלוש רבע שעה?! – נו טוב. אם הרב יסכים מה אכפת לי בעצם?”

השומר הניח את השפופרת והמתין לדמות המתקרבת לעט-לעט. עכשיו כבר היה ברור שמדובר באמת בדרשן המפורסם שכל הקבוץ המתין לו כבר שלוש רבע שעה לתת להם שיחה בנושא ‘בין אדם לחברו’ לקראת הימים הנוראים. סביר להניח שהשומר לא היה היחיד החושב שאין זו התחלה מוצלחת לשיחתו.

רב הקבוץ ברכבו והרב האורח רגלי הגיעו לבודקה של השומר כמעט בו-זמנית. הרב הצעיר יצא מן הרכב ונגש בדאגה לדרשן המבוגר המזיע כל כולו.

   “הרב אזרחי, מה קרה? הייתה לכבודו תקלה במכונית? כולנו כבר דאגנו. אין לכבודו נייד ולא ידענו איך ליצור קשר.”

רב אזרחי, אף על פי שנשם קצת בכבדות, חייך חיוך די מרוצה.

   “הרב קליין, אני מבין? דברנו בטלפון. ברוך השם לא הייתה לי שום תקלה. פשוט ראיתי את השביל היפה המוביל לכאן ופתאום היה לי הרצון ללכת בו ברגל. לפעמים ברכב לא שמים לב לדברים מעניינים שיש בעולם. סליחה שעקבתי והדאגתי אתכם.”

עכשיו גם לרב קליין עלו ספקות על חכמת בחירתו של המרצה. אבל מאחר וממילא היה מאוחר מדי לתקן הוא החליט להעמיד פנים מרוצות, העמיס את מרצה המוסר ולהבדיל השומר המסור לרכב ונסע לכיוון בית הכנסת, ששם רוב הקיבוצניקים כבר מזמן לא העמידו פנים מרוצות אלא אדרבה הודיעו בקולי קולות מה הם חשבו על העניין.

למרות שהנסיעה לא ארכה הרבה זמן, עדיין גם בזמן מועט הזה רב אזרחי הצליח להפתיע. כאשר רב קליין במאמץ אדיר להיות נחמד פנה אליו והבטיח לו:

   “שכבוד הרב לא ידאג, בבית כנסת לפחות יש מזגן” תגובתו הייתה:

   “ומה עם חדר האוכל? האם גם שם יש לכם מזגן?”

הם הגיעו לבית הכנסת, רב קליין נגש לבימה להגיד דברי פתיחה שגרתיים קצרים ובסמכו על היתר חז”ל לשנות מפני השלום טען שכן היה לרב האורח תקלה במכוניתו. מפרצופי הקהל היה ניכר שטענו נגדו שעל רב מפורסם כזה לקנות רכב תקין. עד כדי כך שכאשר רב אזרחי ניגש לבימה להתחיל שיחתו, חלק מן הנוכחים באופן הפגנתי לא קמו בפניו. הוא מצדו בכלל לא שם לב לאווירה באולם. ספק האם מתוך ענוה והבנת כעסם – או שמרוב שהיה מרוצה מעצמו הוא באמת לא שם לב לשום דבר אחר.

   “ערב טוב לכולכם וסליחה על האיחור הלא מתוכנן” (זה עוד היה חסר, שיתכנן אותו!) “כאשר רב קליין דבר אתי ובקש להעביר בפניכם שיחת חיזוק לקראת ימי התשובה הבאים עלינו לטובה בעניין ‘בין אדם לחברו’ חשבתי – על מה בדיוק לדבר? ובסוף החלטתי שהכי טוב לספר לכם סיפור. אין כמותו להמחיש כמה חשוב איך להתנהג כלפי הזולת. מה מילה פוגעת או אפילו רק חוסר התחשבות עלולים לגרום לבן אדם. ומאידך, כמה חיוך או מילה טובה, שכל כך קל להוציא אותה מן הפה אם רק נשים לב, יכולים להחיות אדם שבור.

הספור על בחור שלמדנו באותה ישיבה. על פי תעודת הזהות שלו הוא היה ‘בחור זקן’, אבל ברוחו הוא היה צעיר מכולם. לא היה לו לא כסף ולא עבודה. כמה פעמים אומנם סדרו לו עבודה בשטיפת חדרי מדרגות, אבל אני מעצמי יכול להעיד שיותר קל לגמור מסכת מלמצוא בנין שאין בו לפחות דייר אחד שיתנדב לשכנע את כולם שאתה לא מנקה כמו שצריך. גם משפחה לתמוך בו לא הייתה לו, כי הוא היה גר. ספרים הוא היה אוסף מגניזות (בגדים העדפנו לא לשאול מאיפה…) ולא סר חיוך מפניו לעולם. הוא נהג להגיד לכולם שהתאריך הכי אהוב עליו בשנה הוא ליל בדיקת חמץ: סוף-סוף כיף שיש לי בעולם הזה רק שליש חדר! – אבל השיא היו השבתות: אחר כל התפילה הוא היה עובר בין כולם ולכל אחד אומר ‘שבת שלום’ לבבי. ואם לדעתו לא נשארו מספיק תלמידים לשבת הוא עשה את הסיבוב פעמיים. לא משנה מתי שאלו אותו ‘מה שלומך’, לעולם תשובתו הספונטנית הייתה: ב”ה עוד מעט שבת! הרבה נהגו לשאול אותו מיד אחר הבדלה, רק כדי לשמוע תשובתו.

עם שידוכים לא הלך לו. חלקם נגמרו אחר הפגישה הראשונה – וחלקם עוד לפני סיומה. אבל גם זה לא הצליח לשבור אותו. ואדרבה, הריקודים שלו בחתונות של חבריו הצעירים ממנו בהרבה היו לשם דבר. בקצור: אולי ה”בחור” הכי אהוב בישיבה.

על הזמן לפני הגיור הוא לא אהב לדבר. טען, אולי בצדק, שאין לזה נפקא מינה ללימוד. רק פעם אחד הוא פתח את פיו. לא משנה כרגע מתי ולמה. אבל את סיפורו המזעזע הזה אני רוצה לספר לכם. והכי טוב לתת לו כביכול לספר בעצמו, במילים שלו.”

לא התעוררה שום התנגדות בקהל לרעיון להעביר המשך השיחה לידי אלמוני אחר. הרב אזרחי החל לספר.

   “עליתי ארצה עם תרמיל, מזוודה, ורדיו-טייפ. וקצת כסף שהצלחתי לאסוף מכל מיני עבודות מזדמנות שם בחו”ל. דבר ראשון מבן-גוריון נסעתי למשרד הקבוצים כדי לבחור לי קבוץ מתאים להיות שם בזמן הראשון עד שאצליח לסדר לי את הגיור. הקבוץ המתאים נמצא, הסבירו לי איך להגיע לתחנת אוטובוס ובאיזה קו לנסוע ויצאתי לדרך לתחנה, הפעם רגלי.

כמה אנשים הציעו לי לעזור לסחוב את המזוודה, אבל בחו”ל למדתי לחשוד בכל העולם. העדפתי להזיע בעצמי ולא לאבד יותר משליש רכושי. ככה הגעתי ואחר המתנה לא קצרה הגיע האוטובוס ועליתי עליו. בקשתי מן הנהג להגיד לי מתי לרדת. הוא הבטיח לי שיש לי הרבה זמן והתחיל להתעניין מאיפה אני. די מהר עוד נוסעים הצטרפו לשיחה, לתת לי עצות, לברך אותי, לכבד אותי בשתייה, פירות, ואפילו סנדוויץ’ אחד קבלתי. בקצור, נסיע נעימה מאוד.

בסוף הנהג עצר, אמר לי שהגעתי וברך אותי בהצלחה בדרכי בארץ. התחנה הייתה בצומת בין הכביש ה”ראשי” לשביל בין עצים ותמרור אחד המבטיח שבאמת עד לקבוץ נשארו רק ארבע קילומטר… בהצלחה בדרכך בארץ…

איני יודע כמה הלכתי בפועל – מצדי וודאי מספיק – עד שעל ידי עצר רכב. הנהגת החילונית שאלה אותי “לאן?”, וכאשר הסברתי לה אמרה לי שתתן לי טרמפ. כבר הייתי עייף מדי מלחשוש בכולם והסכמתי בשמחה. היא לא הסתפקה להביא אותי עד לתוך הקבוץ, אלא בעצמה חיפשה את מי שיכול לקבל אותי שם ורק אחר שראתה שאני מסודר המשיכה בדרכה.

האמת שעוד בחו”ל דאגתי איך בקבוץ חילוני יקבלו גוי שרוצה להיות יהודי דתי. בימים הראשונים שם לבשתי ברט במקום כפה ולא ספרתי לאף אחד על תוכנותיי. כאילו זה עזר לי! כמובן שמיד הרגישו מי אני ומה משמותי. וברגע שהודעתי על האמת התחילה תחרות קבוצתית מי יעזור לי הכי הרבה: הרימו טלפונים, בררו, דברו. מה לא עשו בשבילי! כל יום ששי מזכירת הקבוץ הייתה מביאה לי שני נרות שבת. התברר שאפילו היה להם שם מנין לקבלת שבת. בקושי הצלחתי למנוע מהם לעשות אותי שליח צבור…

עברו כמה חודשים בלתי נשכחים. אדם שמגיל אפס רגיל שכולם שונאים אותו בין רגע מוצא את עצמו עטוף אהבה בלתי מוסברת ובלתי גבולית. עבדתי במטבח. שם דווקא פגשתי קיבוצניק אחד שהרגשתי שהוא לא כל כך אוהב אותי. והנה, יום אחד הוא נגש אלי ואמר לי: מחר מגיעה לכאן קבוצת תיירים ואני אעשה להם סיור באזור. תגיד ל”בוס” שאני אמרתי שתצטרף. (הטבח היה קיבוצניק מסורתי. מאוד אהבתי לעקוץ אותו ולקראתו ‘בוס’. והוא בתקיפות היה עונה לי: אין כאן בוס!)

בזכות כל העזרה נרשמתי יחסית מהר מאוד לתוכנית באחד הקבוצים הדתיים שכלל אולפן עברית ואחריו אולפן גיור. כאשר הבוס שמע את שם הקבוץ הוא שמח וספר לי שהוא מכיר אחד מטבחים שם מהשתלמות והבטיח לדבר אתו ולהמליץ עלי, שגם שם אעבוד במטבח.

וכך היום המיוחל הגיע. נפרדתי מכל החברים, מן העבודה האהובה במטבח “שלי”, ארזתי את המזוודה, התרמיל והרדיו-טייפ ויצאתי לדרך – להגשים חלום חיי. הפעם לתחנת האוטובוס כבר הגעתי בהסעת הקבוץ.

עוד פעם נסיעה ארוכה, הפעם בשני אוטובוסים. ובסוף, כאשר ירדתי בתחנה שלי והסתכלתי סביבי, צחקתי. עמדתי בצומת שתמרור הבטיח שעד הקבוץ נשארו רק ארבע קילומטר… סימן טוב, חשבתי והתחלתי ללכת. גם הגשם הקל שהתחיל לרדת לא הפריע לי. זכרתי אותה חילונית צדקת והייתי בטוח שבקבוץ דתי אזכה לעזרה פי כמה ופי כמה. ואומנם כן, לא עבר הרבה זמן עד ששמעתי טרקטור מתקרב אלי מאחורה. נעמדתי בצד הכביש וחיכיתי לו – והוא נסע לדרכו.

רגע אחד חשבתי לרוץ אחריו ולצעוק שיעצור כבר, אבל מיד אחר כך החלטתי שלהיפך: אפילו אם עכשיו הוא כן יעצור כבר לא אסכים לנסוע אתו! בערתי מכעס וחשבתי איזה קבוץ “דתי” זה שאפילו עזרה מינימאלית לזולת לא מקיימים. איזה יהדות אוכל ללמוד שם?!

הכעס נתן לי כוח ודי מהר הגעתי למקום הכבר לא כל כך מאוחל. על יד הבודקה של השומר עמד בחור חייכן בערך בן שמונה עשרה. הוא נגש אלי, הושיט לי יד ואמר: “שלום. לי קוראים זאב. אתה אחד מן האולפניסתים החדשים, נכון? אני עוזר לאחראית עליכם, עד שאתגייס בעוד כמה ימים. קוראים לה רעות. אתה רואה את הבית הקטן שם מקדימה על יד האולם הגדול? האולם זה החדר אוכל והבית זה המשרד. אל תתבלבל.” הוא צחק צחוק נעים והתנצל: “סליחה שאני לא בא אתך, אבל אני צריך לחכות כאן לכל מי שצריך להגיע.” סלחתי לו בלב שלם. ובזכותו גם הייתי מוכן כבר לסלוח לכל הקבוץ ולחשוב שטרקטור אחד לא מוכיח כלום.

במשרד חכתה לי אשה אולי בת חמישים עם חיוך של לביאה רעבה. אחר שרשמה את שמי שאלה איפה אני רוצה לעבוד בקבוץ. עניתי בהתלהבות: במטבח, והיא החווירה ופסקה בקול תקיף: “אי אפשר! אנחנו צריכים עזרה בשדות, לא במטבח!” – נו, היום כמובן אני מבין שהרעיון שגוי יעבוד במטבח הוא לא בדיוק מן המוצלחים ביותר. אבל בהחלט אפשר להעלות על הדעת שאותו הגוי תמים באמת לא מבין את זה.

 אבל אשה זו מאותו רגע החליטה שאני בורח מעבודה. אילו הייתה שואלת בקבוץ הראשון היו מספרים לה שארבעה חדשים יום-יום הייתי הראשון שהגיע והאחרון שהלך.

אחר כך נקבעה בסכום די מכביד על התקציב שלי כתשלום עבור האולפן ואחר ששילמתי אמרה: “עוד שעה יהיה התכנסות בחדר אוכל עם כולם. עד אז אתה יכול להסתובב קצת להכיר את הקבוץ בעצמך.” שאלתי אותה איפה גר הרב, ומיד הצטערתי: “מה אתה רוצה מן הרב?! לכשיהיה לו זמן כבר תפגוש אותו!” ” סליחה. לא ידעתי שהכתובת שלו סוד בטחוני” עניתי לה – ומאז הייתי בעיניה כחוצפן.

יצאתי מן המשרד, נשמתי לרווחה וחשבתי לעצמי: “הנה פגשתי זאב ורעות. חז”ל אומרים שלהורים בשעת נתינת שם לילד יש רוח הקודש. – יוצאים מן הכלל רק מוכיחים את הכלל.” ואם מקום מגורי רב המקום כבר סוד כמוס אז החלטתי לפחות לחפש בית הכנסת, לשבת וללמוד קצת. בדרך פגשתי קיבוצניק, נתתי לו שלום ובעונתי שאלתי אותו איך ללכת. “מה אתה רוצה שם? אין עכשיו מנין!” אמר והלך.

בסוף מצאתי את בית הכנסת בעצמי. עמדתי מול ארון הקודש והתפללתי עם דמעות בעיניים שהכל יסתדר. אחר כך לקחתי חומש מן המדף והתחלתי לקרוא, אבל מהר מאוד הבנתי שהפעם כבר לא אצליח להתרכז ולהבין שום דבר. ומאחר וממילא שעת הכינוס קרבה לבוא החזרתי את הספר למקום והלכתי לחדר אוכל. שם כבר ישבו כעשרים בחורים ובחורות, כולם בערך בני שמונה עשרה שדברו זה עם זה באנגלית, צרפתית, ספרדית וקצת עברית. שמחתי פעמים: זאב ישב ביניהם, ורעות טרם הגיעה.

כאשר זאב ראה אותי הוא קרא לי: “בוא תשב ותכיר את החבר”י. – דווקא שכחת להגיד לי איך קוראים לך.” מהר מאוד השלמתי את החסר, וסביבו התחילה הכרות לבבית כולם עם כולם. – עד שרעות נכנסה בחברת אשה נוספת. האווירה על המקום התחילה להתקרר והבנתי שלא רק אני לא כל כך מתלהב מן האשה הזאת.

האמת שאף פעם לא הצלחתי להבין מה בדיוק התפקיד של האשה השנייה, שקראו לה לאה, אבל היה קשה למצוא אחת בלי השנייה, ועוד יותר קשה להוציא מילה אחת טובה משניהן.

דבר ראשון נתנו לנו שעור בצניעות. ‘שעור’ ממש: מה האורך המינימאלי המותר כאן לחצאית ולהבדיל למכנסיים. (וגם שרוולים, כמובן. כל מין למינו.) לא שאני מזלזל בחשיבות הפרטים האלו, חס ושלום, אבל כבר אז היה נדמה לי שעיקר הצניעות במקום ששום סנטימטר לא מגעת.

אחר שידענו איך להתלבש עשו לנו סיור בקבוץ. קודם כל החדרים. לבנים היו שני חדרים של שמונה מיטות בכל אחד. ספירה מהירה (בין באנגלית, בין בצרפתית, בין בספרדית) העלה שיש רק לשתים עשרה בחורים. לאה תרצה את הקושיה המתמטית כי יתכן שיצטרפו עוד בחורים לאולפן. למזלנו אז עוד לא הבנו את משמעות הדבר. כל אחד תפס מיטה, שם את הדברים שלו איפה שמצא מקום ויצאנו לסיור.

מה שראינו לא עניין אותי יותר מדי. לא רפת בקר ולא כל-בו הקטן. בית הכנסת כבר מצאתי בעצמי – ואפילו הלוח של זמני התפילות – ובית הרב גם עכשיו נשאר מכוסה בענני כבוד. לאה –אולי זאת בעצם הרבנית? – קבעה לנו שני שורות כמקום קבוע לאולפניסתים. ושכחתי להזכיר: גם בחדר אוכל הראו לנו באיזה שלחן עלינו לשבת.

למקום קבוע בבית כנסת הייתי רגיל. אבל בחדר אוכל? נכון שבקבוץ “שלי” באופן טבעי בדרך כלל ישבתי עם החברים מן המטבח, פחות או יותר באותו מקום. אבל שאהיה חייב בזה ואסור לי לשבת במקום אחר? הרגשתי כמו בגטו. (אף על פי שבסופו של דבר היחידים שהייתי מוכן לשבת על ידם היו האולפניסתים.)

אנחנו הבנים נשארנו בבית הכנסת לערבית והבנות כבר התקדמו לארוחת ערב בחדר אוכל. גמרתי את התפילה עם הלשון בחוץ, ובכל זאת עד ‘עלינו’ כבר לא נשאר אתי איש חוץ מן הגבאי המעוצבן שסוף סוף רצה לחבות את האור וללכת לאכול. בקשתי סליחה, בלי יותר מדי תקווה והלכתי גם אני ל”גטו” שלנו. לפחות סוף-סוף מפטפוטי המתפללים קבלתי מידה מסוימת על הרב המסתורי: הוא נסע לחופש והיה אמור לחזור רק ביום ראשון הקרוב. (את ביתו כנראה לקח אתו.)

לפחות האוכל היה טעים ואפילו נתנו זמן ברווח לאוכלו. וגם אחר שכבר גמרנו ישבנו עוד הרבה זמן ופטפטנו בלי מפריע.

רובם ככולם היו “דתי לייט”. אחד אפילו ספר שכאשר יחזור לאמריקה ימשיך לעשן סמים. דתיים ממש היינו רק שלושה: אני, ינון, בחור צעיר מצרפת, בעל תשובה, ברסלבי טרי, שהיה כל כך מתוק שאף אחד לא הקפיד אפילו על קריאת שמע שעל המטה שלו שארכה לו כחצי שעה. הוא אולי היחיד מאתנו שהסתדר שם טוב. אפילו עבודה ברפת מילה אותו תמיד בשמחה. אשריו! והייתה טובה. בחורה מאנגליה שעל רוח הקודש של הוריה בנתינת השם לא היה שום פקפוק. וכמובן שהיו גם אלו שהיו דתיים פחות או יותר. המחנה המשותף שביניהם: כולם אנשים נפלאים, מלאי אכפתיות, שרק בזכותם שרדתי שם.

מהר מאוד ה”לייטיים” הדביקו לי שם כנוי: משה רבנו. נכון שצחקו עלי. אבל גם הם ברוח טובה. וחוץ מזה היה ניכר שגם בצחוק שלהם התערבה לא מעט הערכה.

בסוף הלכנו לישון. לפחות חשבנו כך – לא, אני לא מתכוון לקריאת שמע של ינון, אלא להפתעה לילית של לאה. בערך בחצות לילה נדלקת תאורה חגיגית בחדר ובדלת עומדים לאה, קיבוצניק עם מטה ושלושה בחורים. “אמרתי שיתכן שיצטרפו עוד בחורים לאולפן. אלו קבוצה ולא נוח להם להיפרד לשני חדרים. תקבלו אותם בברכה.” קמנו, רובנו מלובשים שלא על פי התקנון, אבל למזלנו היא שכחה את הסנטימטר בבית. הצמדנו את המטות עוד יותר, דחינו את הברכה למחר בבוקר וחזרנו לישון.

בבוקר גם שלושה חבר”י האלו התבררו כדי נחמדים. הם התנצלו על ההפרעה והאמנו להם מיד שלא העלו על דעתם איך לאה תטפל בבקשתם התמימה לישון בחדר אחד. הם הציעו שאחד מהם כן יעבור לחדר שני, אבל אמרנו להם שכל שינוי עלול לעורר ללאה עוד רעיונות מעניינים. שיישאר כבר ככה.

אחר ארוחת הבוקר קיבוצניק – גם הוא עם הפרצוף החמוץ המסורתי – אסף אותנו למשאית שהביאה אותנו לשדי כותנה. שם חיכה לנו קיבוצניק אחר שמיד הזכיר לי סרטים על עבדים כושים באמריקה. בלי לבזבז עלינו יותר מדי דבורים הוא הראה לנו שני סוגי צמחים: את זה חייבים לעקור, ואת זה אסור. אחר כך העמיד אותנו כל אחד מול שורה אחת בשדה ופקד עלינו להתחיל בעבודה. התפלאתי שלא ראיתי אצלו מקל… כאשר סוף-סוף הגענו לסוף השורה הוא חיכה לנו שם – קשה להאמין אבל עם פרצוף עוד יותר זועם – וזרק לנו אוסף צמחים בפנים. אין לי מושג האם מדובר על אלו שהיה עלינו לעקור או להיפך.

בקצור: מאז אני לובש חולצות כותנה בחרדת קודש.

באמצע היום עברה שמועה בין העבדים שטובה התעלפה. לא ידעתי האם לרחם עליה או לקנאות בה. רק חשבתי כל היום: ה’ הוציא את עם ישראל ממצרים. אז גם מאמריקה נצא, בעזרת ה’. בארבע אחר הצהרים סוף-סוף עבודת הפרך נגמרה והחזירו אותנו לקבוץ. לא לפני שאיימו שגם מחר עלינו להתייצב להמשך העינוי.

פתאום זכרתי שבעצם הגעתי לקבוץ לא כדי להפוך לכושי אלא ללמוד באולפן, ששילמתי עבורו גם די הרבה כסף. (גם אם פחות ממשכורת של עובד חקלאי) נגשתי למשרדה של רעות, שמאוד שמחה לראות אותי. ועוד יותר התלהבה כששאלתי מתי יתחיל האולפן. “האולפן יתחיל באמצע שבוע הבא. המורה עדיין בחופש. וממילא אתם עדיין צריכים להתאקלם בקבוץ. הערב תהיה פגישה חברתית.” “אז למה אנחנו כבר צריכים לעבוד, אם עדיין אין אולפן? ולמה בכלל צריך גם לשלם וגם לעבוד? ואם כבר, אז למה רק כועסים עלינו כל הזמן? אף אחד בקבוץ הזה עוד לא הסכים אפילו רק להחזיר לי שלום! איזה מין דתיות זה!” “ואיך אתה רוצה שיתייחסו אליך אם ככה אתה מדבר! תלמד להתנהג כמו אורח! סך הכל אתה אוכל את האוכל שלנו, לא? אני לא חושבת שאתה מתאים לקבוץ שלנו!” – נו, לפחות הגענו להסכמה אחת.

יצאתי מן המשרד בוער מכעס והלכתי לחדר להתרחץ, גם כדי להירגע. והנה דבר טוב אחד יצא מן השיחה: בינתיים הלחץ לפני המקלחת ירד…

האמת שלא בכדי התלוננתי על זה שאף אחד בקבוץ לא נהג להגיד שלום. יותר מזה: אני, כהרגלי, אמרתי שלום והם התעלמו ממני כליל. את מאמרי חז”ל על חומרת העניין לא להחזיר שלום כן למדתי כבר. ועכשיו עוד יותר הרגשתי על בשרי כמה משפיל עד עפר הדבר הזה. פעם אחד התרעמתי לאלכס, אחד הדתיים בקבוצה: “אפילו גויים לא מתנהגים ככה!” והוא חידש לי חידוש חשוב: “לעולם היהודי לא יהיה כמו גוי. אם יש בו תורה הוא יהיה לעילא ולעילא מגוי. ואם אין בו תורה הוא יהיה גרוע הרבה יותר מגוי.”

אחר המקלחת הלכתי לבקר את טובה. כמובן רציתי לסגור את הדלת אחרי, אבל היא אמרה לי להשאיר אותה פתוחה. ממנה למדתי הלכה זו. היא התרגשה מאוד שהתעניינתי בשלומה, אלא הבהירה לי שהיא מאורסת עם בחור באנגליה שתתחתן אתו מיד אחר גמר האולפן. לא רציתי לפגוע בה. כבר אמרתי שהיא הייתה בחורה נפלאה. אבל היא ממש לא משכה אותי. פטפטנו קצת ואחר כך נפרדתי ממנה באיחולי רפואה שלימה.

את הביקור הקצר הזה היא לא שככה לי כל הזמן שהייתי שם.

בערב רעות קיימה את איומה ואספה אותנו לפגישה חברתית: היא, לאה, להבדיל זאב, ואנחנו. ומה זה ‘פגישה חברתית’? עומדות להם שתי נשים בנות חמישים מול קבוצת צעירים שהצעיר שבהם אולי בן שמונה עשרה ובהתלהבות רבה מתחילות להפעיל אותנו בחידות ומשחקי חברה שעוד זכרו מגן החובה. הסתכלנו זה על זה וכולנו על זאב ולא ידענו האם לצחוק או לבכות. בסוף רובנו החלטנו להעמיד פנים מרוצים לבלתי נמנע. חוץ מאחד. מילא לקפוץ מגיל שמונה עשרה לגיל חמש. אבל אני הייתי בן עשרים ושמונה… בזעם עזבתי את האולם, ובסוף הערב חברי ספרו לי שלאה קבלה דעתה של רעות על עתידי בקיבוצם הנפלא. נו, חידוש גדול.

ביום ששי קרה לי נס: בבוקר, לפני ששומר העבדים הגיע, נגש אלי ואל אלכס קיבוצניק אחר והביא אותנו לאזור של לולים ענקיים, מלאים בתרנגולי הודו. הסביר לנו מה העבודה שעלינו לבצע ואז אמר לנו: “את הלול הזה והבא חייבים לגמור עד שבת. אם תגמרו גם את השלישי יהיה טוב מאוד.” אמר והלך והשאיר אותנו המומים. הסתכלנו זה על זה ואמרנו פה אחד: “סוף-סוף בן אדם.” אמרנו והתחלנו בעבודה.

את הלול השלישי לא הספקנו. לזה הדרך ארץ בא מאוחר מדי. אבל בשני “לולי החובה” כן השתדלנו לעבוד במיטב כוחנו. ומה העבודה, למי שלא יודע? התרנגולים מחולקים לקבוצות על פי הגודל, לכל קבוצה מתקן אוכל ושתייה בגובה מתאים להם. כל הבעיה שהתרנגולים כל הזמן גדלים, מה שאין כן המתקן. ובין שהוא גבוה מדי בין נמוך מדי התרנגולים לא יכולים לגשת אליו ואחר זמן מה מתעלפים. ואחר עוד זמן מה מתים. אם כן עבודתנו הייתה משולשת: קודם כל להתאים גובה המתקן לגובה התרנגולים. אחר כך לבדוק את התרנגולים השוכבים: למעולפים לעשות החייאה, ואת המתים לזרוק לפח. – בקצור: מאז אני לא כל כך אוהב תרנגול הודו.

הסתובבה שם עוד קיבוצניקית אחת. משום מה החלטנו שהיא בתו של הבוס שלנו. אולי בגלל שגם לה היה דרך ארץ מפליאה במקום הזה. מדי פעם נכנסה ללול, לקחה תרנגול מת שלא ראינו וזרקה אותו, לא לנו בפרצוף, אלא בשקט לפח.

האמת שלי היה די מגעיל להתעסק עם הנבלות. אלכס היה הרבה פחות רגיש. ומהר מאוד חילקנו את העבודה שאני אחראי על המתקנים והוא על התרנגולים. כנראה בגלל זה אחר כמה ימים העבירו אותי לעבודה חדשה.

אבל קודם הגיע שבת.

התפילות היו קצת יותר לעט, רק הפרצופים אותו דבר, וגם העיניים העוורות לזולת לא התרפאו. מבית הכנסת ישר לחדר אוכל המחולק בקיר לא נראה לעין אבל נרגש מאוד בלב: החלק הגדול לקיבוצניקים, והלק הקטן וצפוף אבל חם ושמח שלנו. טובה הסבירה לי בעדינות שלא אגע בבקבוק היין, צבי, בחור דתי קצת יותר מבוגר מן השאר, עשה לנו קדוש והתחלנו את הסעודה באווירה חברתית אמיתית, בלי חידונים. וגם הדבר תורה הקיבוצניקי שאמרו לנו כדי לצאת ידי חובה לא הצליח לקלקל מצב הרוח.

באותו סגנון עברה גם סעודה שנייה. אומנם רעות הסתכלה עלינו בכעס, מאחר ובטלנו מיד את תורני השולחן הרשמיים. אלא כל אחד, איך שבא, אסף צלחות, הביא המנה הבאה או מזג שתייה. ואף אחד לא שם לב על רעות: הרי מחיצת ברזל שקוף מפרידה בינינו. מה היא תעשה לנו!

בכל זאת בסוף הסעודה היא נגשה אלינו והודיעה שסעודה שלישית כל משפחה אוכלת בביתה ולנו היא תהיה השבת בדשא לפני בית הכנסת. לשבת הבאה כבר יסדרו לנו לכל אחד משפחת קבוץ. – נו. היו לנו שתי סעודות מעולות. נשרוד גם סעודה אחת עם רעות…

שם חיקתה לנו הפתעה. יצור מכוכב אחר: קיבוצניק מחייך! ( ככה חשבנו אז, שהוא מן הקבוץ. אחר כך התברר לנו שהוא ואשתו היו עולים חדשים מאמריקה שבדקו את הקבוץ. והיו שמועות שדווקא לא הסתדרו כל כך טוב. איך שזכיתי להכיר אותו לא התפלאתי כלל וכלל על השמועה.) קראו לו עמוס. גם הוא ספר לנו קצת על הקבוץ – משום מה הפעם אפילו התעניינו. גם אמר דבר תורה יפה מאוד, שר אתנו זמירות שבת. בקצור: הנעים לנו את הסעודה לעונג שבת אמיתי.

ביום ראשון בארוחת בוקר נגש אלינו זאב בחיוך המיוחד שלו להיפרד: ” זהו, חבר”י. היום אני מתגייס. היה נעים מאוד אתכם. תשמרו על עצמכם. ושיהיה לכם כל טוב. – ולא לשכוח: זהירות מרעות!” צחק והלך. חשבנו: הנה, חייכן בא, חייכן הלך.

ביום שלישי חלו שלשה שנויים: התחיל האולפן. אה, נכון. בשביל זה באנו לכאן. ועברתי לעבודה חדשה (שהפעם התבררה כסופית): שטיפת כלים בחדר אוכל. ואחרון אחרון, אולי הכי מפתיע: רב הקבוץ הגיע! בתפילת שחרית הוא ישב שם במקום שלו בבית הכנסת. בן אדם די מבוגר שהיה נראה דווקא די נחמד. מיד הרגשתי שגם הוא לא חלק בלתי נפרד מן הקבוץ אלא רק עובד פה כרב.

האולפן? נו, מה אפשר לצפות משעור ראשון? רוב השיעור הוקדש להכרות בין המורה לרמת ידיעת העברית של התלמידים השונים. הבעיה שגם השעורים הבאים לא היו יותר מדי חזקים. אבל המורה הייתה בן אדם. וכבר למדתי להעריך את זה מעל הכל.

והעבודה החדשה? האמת היא ששמעתי עליה כבר בערב לפני כן. מרעות, כמובן. רק למחרת הבנתי שינוי הניהול לתת כבוד זה לבוס החדש: בבוקר נגש אלי בחור בגילי שבכלל רק למד ספת סמנים. (וגם אותה רק בצורה עילגת) הוא הביא אותי למתקן שטיפת הכלים: מסילה זזה בין צד האוכלים ובין צדי, ובאמצע מכונת שטיפת כלים גדולה. על הקיבוצניקים היה להניח את הכלים המשומשים על המסילה, על המכונה לשטוף אותם, ועלי לאסוף אותם ולסדרם לארון כלים – ועל הבוס שלי בעקרון לעזור לי בזה. רק שאת זה כנראה שכחו להודיע לו. הוא היה בא רק בבוקר להפעיל את המכונה וחוזר בצהרים להחליף אותה מחלבי לבשרי. פעמיים חמש דקות ביממה.

מצד שני, איך שהוא התנהג אני לא בטוח האם הפסדתי במה שעבדתי לבד. אף שבשעות השיא, היינו בסוף ארוחת בוקר ובסוף ארוחת צהריים, לפעמים קרסתי מן העומס. לא הצלחתי לפנות אלא חלק קטן מן הכלים על המסילה ומולי עמדו המוני קיבוצניקים שטענו שעכשיו יש להם טעם טוב לכעוס עלי על מה שאין להם איפה להניח את הכלים שלהם. הערותיהם כמובן עזרו לי מאוד להתגבר על הבעיה.

פעם אחד טובה ראתה אותי ככה מתרוצץ. בלי להגיד מילה עברה לצד שלי והתחילה לעזור, עד שהלחץ עבר.

עזרה זו, שהושיטה לי בפשטות, אני לא שכחתי לה לעולם.

ביום רביעי זכיתי לביקור של הרב בעבודה, שלקח כמה צלחות וכוסות ששטפתי וממש אותם. רק אחר הגיור הבנתי מה לרב ולניקיון צלחות.

רעות ולאה באמת קיימו את הבטחתן, ועד יום רביעי לכולנו היו משפחות שאצלם יאכלו סעודה שלישית. רק אחד שכחו. תנחשו את מי… ביום חמישי בערב כבר נכנסתי לכל-בו הקטן ומן התקציב העוד יותר קטן שנשאר לי קניתי כמה עוגיות, כדי לקיים אתם את הסעודה השלישית הפרטית: אני עם רבונו של עולם. ואז ביום ששי בבוקר זכיתי לביקור שני של הרב. הפעם לא לבדיקת צלחות, אלא להזמין אותי אליו לסעודה שלישית. כנראה שמשהו מן המתרחש הוא הריח. אבל רק משהו: כאשר שאלתי אותו איפה הוא גר הוא ענה שהקיבוצניקים יראו לי. כאשר ספרתי לו כמה התחננתי, בלי הועיל, שיסכימו לזה, הוא היה המום. אחר כך אמר לי שאחר מנחה נלך ביחד מן בית הכנסת, לחץ לי את היד בחום והלך. פעם ראשונה מאז שנכנסתי למקום הנורה הזה הרגשתי קצת הקלה.

התפילות ושתי הסעודות הראשונות עברו כמו בשבת הקודמת. עם הבדל אחד: דברי התורה נאמרו על ידי הרב, וגם אנחנו נהנינו מהם. אחר מנחה, בדרכנו לביתו ניסתי לספר לרב קצת על מה שעבר עלי, אבל מיד הוא עצר אותי בנעימות: “לא בשבת.” על כל דבר חוץ מזה הוא נתן לי לספר בחופשיות והתעניינות והתפלא מאוד על ידיעותיי ביהדות שכבר הספקתי לאסוף. רק אחר ההבדלה, שגם אותה שמעתי אצלו, הוא הכניס אותי לחדר עבודה שלו, סגר את הדלת ובקש שאספר לו כל מה שקורה.

דברתי הרבה. גם בכיתי. תוך שבוע וחצי המקום הזה הצליח להפוך אותי מאדם שמח ואופטימי לשבר כלי דכאוני. בסוף ברח לי משפט שכבר כמה ימים לחמתי עם עצמי לא לתת לו לצאת מן הפה: “מה שאני רוצה להתגייר הוא כבר למרות היהודים.”

הרב שתק וחשב הרבה זמן עד שפתח את פיו. רוב הדברים שהוא אמר לי לא אספר, אבל בכולם היו ניכרים חכמתו ורצונו הכני לעזור ולתקן. בין היתר הוא הראה לי תפילה שכבר נהגתי לומר שלושה פעמים ביום, עד אז בלי לשים לב עליה: “ולמקללי נפשי תידום” רק עצה אחת לא מוצלחת הוא נתן לי, בתום לב: “אולי תדבר עם הטבח של הקבוץ. אתה אומר שהטבח של הקבוץ הראשון חבר שלו והמליץ לו עליך. נכון שבינתיים גם אני אתנגד שתעבוד במטבח, אבל שתהיו חברים: אדרבה ואדרבה.”

הרב הסביר לי איפה ביתו של הטבח וביום ראשון אחר האולפן הלכתי לשם ודפקתי בדלת. כאשר הוא פתח הצגתי את עצמי ושאלתי האם יהיה לו אולי קצת זמן בשבילי. אוי, מה עשיתי! התפרצות כזאת אפילו בקבוץ הזה עוד לא שמעתי. “חוצפה שכזו עוד לא פגשתי! מה, משום שפעם היינו ביחד בהשתלמות אני כבר חייב משהו לכל החברים של אוכל נבלות הזה?! מי הוא לדרוש ממני להיות מטפל לאיזהו גוי?! לך למי שזה התפקיד שלו!” בקושי עצום החזקתי מעמד ודי בשקט אמרתי לו שגם רב הקבוץ מבקש ממנו. “אז מה?!” הוא צעק וטרק לי את הדלת בפרצוף.

היחיד שלעולם היה מוכן לתת לי אוזן קשבת, חוץ מן האולפניסתים והרב, היה עמוס. כמעט כל יום יומיים בכיתי לו את צערי. ואף עם בדרך כלל לא היה לו מה לעזור ובוודאי היו לו עסוקים יותר נעימים, אף פעם הוא לא נתן לי להרגיש שכבר נמאס לו.

יום אחד, כאשר הבוס שלי בא לחמש דקות עבודת הצהרים שלו, הוא התחיל לצעוק עלי. עשיתי איזה טעות בהחלפה בין חלבי לבשרי, אפילו לא הבנתי בדיוק מה. אבל הפעם סוף-סוף נשבר לי והתחלתי לצעוק בחזרה. עוד יותר ממנו! במקרה עמד שם עמוס, שפנה אלי ואמר בשקט: “תשמע. הוא צודק. עשית פה בעיה.” לכבודו הצלחתי להוריד קולי לצעקה רגילה: “אז למה הוא לא מסביר לי מראש מה צריך לעשות?! הכל הייתי צריך להבין בעצמי! ולמה הוא אף פעם לא נמצא פה לעבוד יחד אתי ולדאוג שאני לא אעשה בעיות?!” עמוס שתק והלך – ולמחרת, כאשר באתי לעבודה, הוא עמד שם במקום המפלצת. הוא היה בעל השכלה גבוהה. ועם כל זה עד, שזכיתי לברוח מאותו קבוץ, עבדנו שם ביחד בשטיפת כלים. יש שתפקידו להיות שר הטבחים ויש שתפקידו להיות בן אדם.

באותו שבוע הייתה שמחה גדולה לקבוץ: הגיע המזגן הראשון לקבוץ! קבלו את פניו בסעודה חגיגית עם דבר תורה של הרב, שגם ברך שהחיינו כשליח צבור. ואיפה בקבוץ דתי מתקינים את המזגן הראשון? – נכון, בחדר אוכל.

יום או יומיים אחר כך הרב נגש אלי וספר על ישוב ביש”ע, ששם מתקיים אולפן עברית עם למודי יהדות המתאים גם למתגיירים, שלדעתו שם יהיה לי הרבה יותר טוב ושהוא כבר קבע לי למחר פגישה עם מנהלת האולפן. והוא גם כבר בירר לי איך להגיע ומתי יהיה האוטובוס. לאחר שהוא בירך אותי להצלחה רצתי לבית הכנסת והתחננתי לה’ שיקבלו אותי לאותו האולפן.

בלילה לא הצלחתי להירדם ובבוקר הגעתי לתחנה חצי שעה לפני המועד. (האוטובוס איחר ברבע שעה, , אך הייתי במצב רוח כל כך מרומם ששום דבר לא היה יכול כבר להפריע לי) ירדתי בתחנה באמצע הישוב ושאלתי את האדם הראשון שפגשתי איך להגיע למשרדה של גברת לב-טוב. אותו אדם רק שמע את בקשתי וברך אותי בחיוך רחב ולבבי: ” אה, באת ללמוד באולפן. ברוך הבא ושיהיה לך בהצלחה. בוא אתי, זה רק שתי דקות מכאן.”

ברגע שנכנסתי למשרד התברר לי שיש רוח הקדש גם בעניין שמות משפחה. גברת לב-טוב הייתה אשה מבוגרת, נמוכה, שחיוך מקרין חום לא פסק מפניה. מן הרגע הראשון הרגשתי שאשה זו רוצה לחבק את כל העולם, ובינתיים מרכזת אהבתה לאדם העומד לפניה. במקרה הנוכחי הנפלא הזה: אלי.

אלא שבשורה קשה בפיה: מחיר האולפן עוד יותר גבוה מהמחיר בקיבוץ. (אף שכאן הדבר היה נראה לי הרבה יותר מוצדק: התלמידים למדו ארבע ימים שלמים בשבוע ורק יום אחד עבדו בישוב.) חוץ מזה היא הסבירה שדווקא הקבוצה הנוכחית בקשה להוריד משעורי יהדות לטובת למודי העברית, בדיוק להיפך ממה שאני צריך.

“אבל לפני שתחליט קודם כל תכנס לשיעור ותתרשם מן הקבוצה ומן המורה.” אמרה והביאה אותי לכיתה. ישבו שם בערך חמש עשרה תלמידים שקבלו אותי בברכה כאילו היינו חברים מזמן. גם המורה הייתה לא רק בן אדם אלא גם מורה מעולה. שם בפעם הראשונה ראיתי את העיתון ‘השער’ לעולים חדשים. בקצור: עבר עלי יום שהיה יכול להיות היום הכי שמח בחיי, אם לא הייתי יודע שלא נשאר לי מספיק כסף לשלם על החלום הזה.

חזרתי בערב מגן עדן לקבוץ, ואז התמוטטתי ופרצתי בבכי בלתי נשלט. צבי, בחור מצרפת, נגש אלי ושאל בבהלה מה קרה. במיוחד הוא היה כל הזמן מחזק אותי ומבטיח לי שבסוף אמצע את המקום שלי. אבל עכשיו גם לזה לא היה לי כח ובקשתי ממנו לתת לי להירגע לבד. הוא הבין והלך.

ארבע פעמים בחיי בכי קורע לב שבר מחיצות ברזל. זו הייתה הפעם השנייה.

אחר ערבית הרב שאל אותי איך היה וכבר נרגעתי מספיק לא לפרוץ עוד פעם בבכי. כדרכו הוא הקשיב בשקט וחשב הרבה לפני שענה. הפעם גם תשובתו הייתה: “תן לי לחשוב על משהו.” גם במוצאי שבת, אחר ההבדלה, עדיין לא היה לו הרבה מה לחדש: “אני חושב על רעיון מסוים, אבל עד שאני לא אדע האם זה אפשרי אני לא רוצה לעשות לך עוד פעם תקוות שווא. סבלנות!” הייתה לי ברירה?

סוף-סוף הוא קרא לי, הכניס אותי לחדר העבודה שלו, שכל כך הרבה פעמים ישבתי שם אתו, וספר: “יש ישיבה לבעלי תשובה שאני כבר כמה ימים מבקש מראש הישיבה שיקבל אותך שם. הוא לא בדיוק מתלהב מן הרעיון, אבל הסברתי לו שאני כבר לא יודע איפה למצוא לך מקום מתאים. – האמת שאפילו אם הייתה מסתדר פה, רוב הדברים שאנחנו מלמדים כאן באולפן גיור אתה כבר יודע. – דברתי, בקשתי, המלצתי עליך, ובסוף הוא הסכים לדבר אתך. אני מאוד מקווה שכאשר הוא יכיר אותך הוא יסכים שתלמד שם, אבל כמובן את זה אני לא יכול להבטיח לך. תהיה מוכן לעוד אכזבה. ותדע לך שאם יקבלו אותך, גם שם תצטרך לשלם שכר לימוד. אבל יקבעו לך אותו על פי היכולת שלך. יש להם תורמים. אך

חשוב להם שהתלמידים יתרגלו לא לקבל הטבות בחינם.”

שוב הרב הסביר לי מתי ובאיזה אוטובוס לנסוע וברך אותי מכל הלב שאצליח. הודאתי לו, ושוב נכנסתי לבית הכנסת להתפלל. הייתי קרוע בין תקווה לפחד לקוות יותר מדי. בלילה הכרחתי את עצמי לישון ובבוקר אחר שחרית יצאתי שוב לדרך.

ראש הישיבה, אדם מבוגר ונעים הליכות, דבר אתי שעה ארוכה. הוא הסביר לי שרוב הלימודים שיש בישיבה עדיין אסור ללמד אותי, ושגם התוכניות שכן מותר לי להיכנס אליהם לא בדיוק בנויות על פי הצרכים שלי. ועוד היו לו קושיות והסתייגויות על הרעיון שאלמד שם. עם כל זה הוא גם התעניין בפרטי פרטים על דרכי ליהדות. איך ומה ואיפה למדתי. רק בנושא אחד הוא לא נגע: יחסי אנוש בקבוץ. כנראה עליהם הרב ספר לו מספיק. בסוף השיחה הוא נפרד ממני במשפט שבזמן אחרון כבר כמעט התרגלתי אליו: “תן לי לחשוב.”

חזרתי לקבוץ מתוח. אבל הבנתי שאם הוא דבר אתי כל כך הרבה זמן, סימן שבאמת הוא לפחות מוכן לשקול את העניין ברצינות וכל מה שנשאר לי לעשות זה לחכות בסבלנות. גם אם כבר מזמן היא נגמרה לי.

חיכיתי וחיכיתי… ושוב חיכיתי. התברר שראש הישיבה הזה חשב עוד יותר ביסודיות מרב הקבוץ לפני שנתן את התשובה. נו, ברור. זה ראש ישיבה וזה רב קבוץ. חוץ מזה התברר לי אחר כך שלמזלי ומזלה בדיוק באותם ימים בתו עמדה להתחתן. הנה, סוף-סוף קבלתי תשובה: ” בסדר. נקבל אותך לתקופת ניסיון.”

רצתי לרב, שבהתרגשות לחץ לי את היד וברך אותי שאצליח בניסיון. רצתי לצבי, שחיבק אותי עד שכמעט נגמר לי האוויר ואמר: “אמרתי לך! כל הזמן אמרתי לך שבסוף תמצא את המקום שלך ושהכל יהיה בסדר!” רצתי לטובה, שגם היא ברכה אותי ושמחה מאוד. רצתי לעמוס, שלחץ לי את היד ואמר בחיוך: “אז להתראות ושיהיה לך בהצלחה. שמחתי להכיר אותך. – אבל מי יעזור לי עכשיו בשטיפת כלים?” צחקנו שנינו, ובהתרגשות הודאתי לו על הכל.

אחר כך הלכתי להודיע לרעות. כאשר היא שמעה היא השתדלה לחייך ואמרה: “מצאת מקום? עכשיו גם אני שמחה. שיהיה לך בהצלחה.” בטח ששמחה להפטר מני. אבל זה כבר לא היה אכפת לי. למחרת הרב הביא אותי ברכב של הקבוץ לתחנת אוטובוס, ושם נפרדתי ממנו בברכת להתראות – ומן המקום בתפילת לא להתראות.

כל ישיבה היא חתיכת גן-עדן. מה עוד למי שעבר את מה שאני עברתי וצמה לתורה כמוני. (גם עם ראש הישיבה צדק שתוכניות הלימוד לא היו כל כך מתאימות לי ולטעמי בהרבה יותר מדי שעורים אסרו לי להיכנס. אבל כל הקשיים האלו לא יכלו לבטל את העיקר הגדול: שוב הרגשתי כמו בקבוץ הראשון שכולם אהבו אותי.

בשבת הראשונה ראש הישיבה סעד בישיבה. מכל התלמידים דווקא אותי הוא הזמין לשבת בשולחן שלו. כאשר גמרנו את המנה השנייה הוא שאל: “נכון שבקבוץ האוכל היה יותר טוב?” לא ידעתי מה לענות. מצד אחד לא רציתי לשקר. אבל מצד שני גם בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן להגיד דבר טוב על אותו המקום או דבר שלילי על גן-עדן שזכיתי בו. בסוף מצאתי תשובה: “כאן טעים יותר.”

     רב אזרחי עצר כמה רגעים בספור והסתכל בקהל השומעים. ניכר היה שכבר מזמן שכחו מכעסם והקשיבו בעניין רב לספור מזעזע של אותו בחור שסוף סוף הגיע לסוף טוב. עד ששוב הרב הפתיע: “וכל זה בעצם רק ההקדמה לספור המזעזע באמת שרציתי לספר לכם. וכך אותו בחור סיפר:

התאקלמתי בישיבה במהירות ומיום ליום ראש הישיבה אהב אותי יותר ויותר. הוא עשה לילות כימים לקדם את הגיור שלי ובאמת תוך זמן לא רב זכיתי לעלות מן המקווה כיהודי. למדתי בשקידה ושמחה, ואחר ארבע שנים סוף-סוף גם זכיתי להקים בית נאמן בישראל. פעם אחד חזרנו משמחה משפחתית מאוחר בלילה. אשתי נהגה ואני נרדמתי בכיסא. פתאום אני מתעורר, כולי רועד מפחד. אשתי ראתה אותי ונבהלה גם היא. לא היה לי מושג מה קרה עד שהסתכלתי מסביבי: הנה נסענו באותו הכביש המוביל לקבוץ הנורה הזה!

   שוב רב אזרחי עצר לרגע והסתכל בפנים ההמומים של הקיבוצניקים. ואז סיים בדברי מוסר: ” אתם מבינים? ארבע שנים עברו עליו מאז! וכאשר הוא רק התקרב לאותו מקום שככה פגעו בו, הדבר הזה מקפיץ אותו בפחד אימים מתוך שינה עמוקה! כמה צריך להקפיד לא לפגוע בבן אדם! כמה צריך להיזהר באמירת שלום לכל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה! כמה אפילו רק חיוך אחד יכול לתת לבן אדם שאתה רואה ברחוב! – ומה עלול להיות הפסק דין נגדך אם אתה מונע אותו חיוך ממנו, השם יצילנו!”

דבריו היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב. לא נשאר אחד בכל בית הכנסת שעוד פקפק בחכמת בחירת המרצה. כולם הרגישו שמעכשיו יקפידו כפל כפליים בכבוד הזולת. רב קליין קם ממקומו להגיד דברי תודה וסיום. רב אזרחי ראה אותו, הסתובב אליו ובחיוך מתנצל אמר: “כבודו יסלח לי, אבל גם זה עוד לא סוף הסיפור” הסתובב בחזרה לקהל והמשיך:

“האמת שכאשר רב קליין התקשר אלי פחדתי מאוד. לא ידעתי מה יהיה. אבל הנה כאשר אני עוד פעם בכביש הנורא והמפחיד הזה, פתאום הוא היה כמו כל אחד מהאין ספור כבישים שאני נוסע בהם יום-יום מדן ועד אילת. לא הבנתי מה קורה. הגעתי לצומת של אותו שביל שהלכתי בו לפני כל כך הרבה שנים לבד ובלי עזרה. ואז, בהחלטה של רגע, עצרתי את הרכב ושוב התחלתי ללכת. נכון שלא חשבתי מספיק, ואני באמת מצטער ומתנצל שעקבתי אתכם כל כך הרבה זמן. אבל פשוט הייתי חייב היות בטוח – האמת ששוב אף אחד לא נתן לי טרמפ. אפילו טרקטור לא פגשתי, כולכם הייתם פה. אבל פתאום השביל הזה, שכל כך שנאתי אותו, האיר לי פנים. האוויר הצח, העצים היפים הנותנים צל ובנוף שדי פרחים. לבי התמלא הרגשת רוגע נפלא. ואז הבנתי שכנראה הגיע הזמן לסלוח.”

      לחיים – בכל מקום שהוא.