פרק 1

רקע

 שלום, קוראים לי אחמד. אני נולדתי במכה, לשבט הקורייש, בשנת 605 לספירה. היום חגגתי את יום הולדתי ה- 5, וכאשר חזרתי מהחגיגה במרכז העיר שמתי לב למשהו מוזר. ראיתי השכן שלי, מוחמד, שגר בעיר כבר שנים רבות, הולך ברחבי העיר וצועק צעקות גדולות, על אל ועל חיזיון. הוא היה נראה ממש כמו מטורף. אמא שלי תמיד אמרה לי להתרחק ממנו, אבל הוא תמיד היה מאוד נחמד אלי, אז ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה קרה?

“מה קרה”? הוא אמר לי בהתרגשות. “בקרוב כל העולם ידע מה קרה”. וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחודש הקרב.

פרק שני

מה שקרה

עם מוחמד היה אדם נחשב מטורף קצת בעיני ההורים שלי, עכשיו הוא כבר היה אדם משוגע על כל האנשים בעיר. מסתובב ונואם על אללה, אל יחיד ובלתי נראה. כל האנשים בעיר לא מאמינים לא וחושבים שהוא מטורף, אבל אם להיות כנה, הסיפור של מוחמד אל התגלות האל גורמת לו להיראות כמו מנהיג  ואדם רוחני יותר. מוחמד הסתובב במכה כבר שנים וניסה לגרום לאנשים להתאסלם. אני מאמין למוחמד. הגעתי לכל הנאומים שלו, וגם החברים שלי. כולנו חושבים שמוחמד דובר אמת. עם זאת, המבוגרים חושבים אחרת.

פרק שלישי

ההתקלות

הייתי אז בן 17. אח שלי, אמיר, היה בן 25. כבר מתחילת דרכו של מוחמד, אמיר האמין לו. אמיר היה השפעה גדולה עבורי, ולכן גם אני האמנתי למוחמד. אמרי היה אדם מבוסס, ותמיד רציתי להיות כמוהו. לילה אחד, כשהלכתי לבאר, למלות מים, נתקלתי במוחמד. עמדתי מולו, האדם שמביא את דברי האל הגדול, היחיד שמדבר איתו, ונדהמתי.

“שלום, ילד”. הוא אמר במבוכה קלה. “פעם ראשונה שאני רואה אותך, איך קוראים לך”?

“אחמד”. עניתי בשקט. הוא בדיוק עמד להסתובב וללכת, אך חשתי צורך עז רק לדבר איתו שוב. “ראיתי אותך נואם היום”, אמרתי. “הלכתי עם אח שלי, היית מרשים”. בעת שאמרתי זאת, הסתובב מוחמד והתקרב אליי.

“האם אתה מאמין לי”. שאל מוחמד באותו הקול איתו הוא נאם. “כן, כי אני רוצה להיות קרוב אל האל, כמוך”, אמרתי.

“יופי”. הוא אמר זאת עם זווית של חיוך על שפתיו. “כדאי לך, כי אם תבוא אחרי, תוכל”.

פרק רביעי

הבריחה

רק שבוע עבר מאז אותה פגישה גורלית עם מוחמד ברחוב, ומצאתי את עצמי עומד באותה פינה הקרובה לבית, עומד לצד אמיר, אחי. הפעם לא התכוונתי לחזור הביתה, לאמא ואבא. התכוונתי ללכת, וללכת רחוק. הפעם האחרונה שדיברתי עם ההורים שלי הייתה ביום הקודם, כשהודעתי להם שאני ואמיר הולכים עם מוחמד לית’ריב, כדי שנוכל לעזור לו בשליחותו עם האל. זה היה הקש ששבר את גב הגמל בשביל אמא, והיא תכננה, יחד עם שאר תושבי העיר, כל אחד והסיבות שלו, להפיל את מוחמד. אמא שלי לא מבינה כלום, כלום! מוחמד מתנהג כמו מנהיג אמיתי, שיכול לעזור לעולם. אני סומך עליו ועל אח שלי מספיק בשביל ללכת אחריהם. ללכת למקום בו ניצור את האסלם!

פרק חמישי

המפגש

היה זה שלוש שנים מאז שהגענו לעיר ית’ריב. אני, אחי ושאר המאמינים של מוחמד קידמנו את יחסינו עם השבטים השונים בעיר, ויחד עם מוחמד, שהתחבר אליהם, גרמנו לרבים מהם להצטרף לאסלאם. עם זאת, כמעט לא התראיתי עם מוחמד מאז שהגענו לית’ריב.

 ביום ההוא יצאתי מתפילת הצהריים עם שאר הנערים ורצינו ללכת לשחק בשדה. במהלך ההליכה, ניגשתי אל ילד, מקומי, שהתאסלם, ולא ראיתי אותו לפני כן. רציתי להיות חברותי, ולכן ניגשתי לשוחח עימו.

“שלום”. אמרתי בנימה חברותית, “איך קוראים לך”?

“עומר. ואיך קוראים לך”? הוא אמר, גם כן בחברותיות.

“אחמד. תגיד, עומר, אתה מאחד מהשבטים המקומיים”? שאלתי.

“כן”. “אבל המשפחה שלי התאסלמה אז עזבנו את השבט”.

“תגיד לי משהו, עומר. אני מסתכל על כל המשפחות האלה שיש להם אלים ומנהגים, ואני תוהה, למה להם להתאסלם, להאמין במשהו שונה ממה שהם מאמינים בו”?

“תחשוב על זה רגע”, הוא אמר לי, “אתה היית עד לסיפורו של מוחמד, ממקור ראשון. ראית אותו איך שהוא חזר מהחיזיון שלו, איך שהוא ראה מלאך, איך שהאל קרא אליו. גם אנחנו מאמינים באל אחד, גם אם אל שונה. רבים מהשבטים מסביב, היהודים והנוצרים מאמינים באל אחד. כולנו מאמינים שיש אל אחד, אבל מוחמד הוא היחיד כאן שחזה אותו, מוחמד הוא היחיד שמביא את האל האחד שבאמת קיים”.

“אני מניח שאתה צודק”. אמרתי בנימת פליאה קלה. “לא חשבתי על זה ככה”.

“גם ליהודים ולנוצרים יש אל אחד”, עומר המשיך להסביר, “אבל מתי נגלה להם האל בפעם האחרונה? זה כאילו הוא לא קיים. מוחמד הוא אל שאי אפשר שלא להאמין בו כי הוא קיים, בבירור”.

“צודק”, אמרתי, “אבל עזוב את זה עכשיו. שמעת שמנהיגי מכה רוצים לתקוף אותנו”?

“לא”, הוא אמר בנימת פליאה, “על מה אתה מדבר”?

“מה, לא שמעת? אתה יודע, שנה לאחר שבזזנו להם את שיירות המסחר, ובמיוחד הפעם ההיא שבה תקפנו שיירה שהובילה המון זהב. אנשי מכה הבטיחו לנקום, להילחם בנו, ואנחנו צריכים להילחם בחזרה”.

“כשאני אהיה גדול אני רוצה לעמוד לצד מוחמד ולהילחם בשבילו”. אמר עומר.

“אני יודע”, עניתי לו. “זוהי זכות גדולה להיות ליד שליח האל, ובטח להילחם בשבילו”.

“כן. בעזרת אללה, ננצח בקרב הזה”.

אכן אני מאמין באללה, אך בקרב ההוא, עזרה ממנו לא הגיעה.

נלחמתי אני יחד עם אלף לוחמים אחרים, לצד מוחמד. הגענו לשדה הקרב, מול אנשים שניצחנו לפני כן ומנהיג, אבו סופיאן, שניצחנו בעבר. אך יתרון מספרי היה להם, ויתרון גדול.

ניגפנו באותו קרב, ובהיותי מדשדש בשדה הקרב, חזיתי בחברי נטבחים, מתים. אפילו את מוחמד ראיתי נפצע.

לעזרת מוחמד ניגשתי. רצתי, אפילו. דרך לוחמים אותם אני משסה בהנפת חרב, רק להציל את מוחמד, למען אללה.

אך לפעמים לאללה יש רצונות משלו, ובעודי עומד לעשות מעשה גבורה, אני עצמי משוסה על ידי חייל אויב, מת בקרב.

לגן עדן עליתי, על היותי מאמין וגיבור. חזיתי במוחמד ומהפכתו, הייתי עד לסיפור שייצור עם, שייצור דת גדולה.