שואלים את מוחמד

היה זה ערב יום שישי, ישבנו כל המשפחה לארוחה המסורתית. לפתע נשמעו דפיקות על דלת הכניסה. אבי ניגש לפתוח את הדלת ומולו התייצב מוחמד.

זקנו האפיר וארך מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותו. דיבורים ומלמולים נשמעו משיחתם של אבי ומוחמד על מפתן הדלת, אך לא הבנתי מילה.

רק שמעתי את אבי אומר “איני רוצה להלחיץ אותם” ולאחר מכן יצא מוחמד.

אבי ניגש לשולחן בו ישבו כל המשפחה ואמר: “מוחמד זקוק לי, אנו צריכים לגייס עוד מאמינים לאללה” ויצא מדלת מהבית,

.ומאז לא שב אל ביתנו. מאז הכל השתנה

אחי בן ה16 אלאדין נאלץ ללכת לפרנס, יצא לדוג משעה מוקדמת עד לפנות בוקר ואת הדגים מכר בשוק המסחרי של מכה. ראינו אותו רק בימי שישי בהם כל המשפחה ישבה לארוחה בזכות הכסף שהביא אחי הביתה לאחר שמכר את הדגים.

אחותי בת ה12 נור בילתה את רוב היום בליקוט עשבי תבלינים ובזריעת גרעיני זיתים, ואמי אלנה בישלה במשך השבוע.

ואני?

לא נשאר לי איך לעזור. אז ניסיתי לעזור למשפחתי. בכוונה לעזור לאחותי נור בליקוט עשבי התבלין, ליקטתי עשבים מהגינה אך מסתבר שבלי לדעת קטפתי את שתילי הזית.

ניסיתי גם לעזור לאחי אלאדין, אך בטעות הפלתי את פחית הפתיונות.

בניסיון אחרון, כשניסיתי גם לעזור לאמי אלנה וניגשתי לעברה ושאלתי “איך אני יכול לעזור לך” היא רק הנהנה בראשה והתעלמה, ולכן נשארתי לשבת ללא מעש וללא דרך לעזור לבני משפחתי

התיישבנו יחד לאכול את ארוחת השישי, אחי נירא מותש יותר מהרגיל

האוכל היה מעוט ולא היה רב כמו שהיה בדרך כלל אך בכל זאת השארתי כמות נכבדה של בשר בצלחתי כדי לתת לאלילים ושאלתי את אמי “מתי הולכים לתת את האוכל לאלילים?”

אמי צחקקה ואמרה “אין אלילים אקיל, יש רק אל אחד, אללה”

זה היה מוזר כי מאז שאני זוכר את עצמי אנחנו הולכים לתת את האוכל לאלילים

אבל מאז שמוחמד הגיע לביתנו כבר לא הלכנו לזבוח לאלילים ולא הבנתי מדוע.

למה אנחנו לא הולכים לעשות את מה שצריך

למה פתאום אחרי שהוא נכנס לחיינו אנחנו כבר לא משפחה רגילה?

אמי כהרגלה התרוצצה במטח, אחותי זרע את גרעני הזיתים, ואחי חזר מותש מהדיג.

לפתע התפרצו לביתינו בסכין שלופה שני נעריים והתחילו לנפץ את הכלים וצעקו “אתם בוגדים עלובים!אתם לא מאמנים במי שהקיים אותכם! באלילים”

אמי הובילה את כולנו לעבר היצאיה האחורית וללא כל דבר ברחנו, חשופים בפני העולם, פגעים, ללא מזון וללא קורת גג.

אמי נעצרה כאשר ברחנו מספיק ולטפה את שערי ולישה באוזני “הכל היה בסדר אקל” אני לא בטוח שזה היה מכוון עלי, אני חושב שהיא אמרה את זה יותר לעצה.

אחרי כמה ימים של בריחה מצאנו משפחה נחמדה אשר הסכימה לארח אותנו לכמה ימים,

הם נתנו אוכל, מים ומיטה.

הייתה להם ילדה בת גילי ויפת מראה שיחקה איתי בכדור,

אחרי כמה ימים עזבנו אותם, הייתי ממש עצוב והתגעגעתי לאליה אותה הילדה.

אבל עכשיו היה לנו מים ואוכל,

המשכנו ללכת הרבה זמן ושכנו אצל עוד כמה משפחות עד שמצאנו את אותו המקום.

כבר כמה ימים שאנחנו שוכנים בעיר הזאת, האנשים שם קיבלו אותנו למרות האמונה השונה שלנו, מצאנו בית קטן בו נוכל לישון, הקמנו שוב גינה חקלאית והכל הפך להיות נורמלאי סוף סוף, עברו כמה שנים, עדיין לא פגשנו את אבי, כבר כימעט כול הכפר בו התגוררנו התחיל להאמין באללה ולכן גם כיבדו אותי ואת משפחתי בגלל שהינו הראשונים בכפר שהאמינו באללה.

אך עדיין משהו היה חסר, ואז היא הגיעה אליה נכנסה לכפר יחד עם אמה ואחיה עם עברו לגור לידינו הפכנו לחברים טובים, ואם השנים ליותר מחברים התחתנו והקמנו משפחה, והיינה  אנחנו כאן היום באותו בית קטן באו התגררנו בכפר.