קשה זיווגן כקריעת ים סוף

קול רעש גדול… נעמה הסתכלה מאחור ולא האמינה למראה עיניה. צבא גדול של המצרים על מרכבות סוסים חזקים ומהירים רדף אחר מחנה ישראל. היהודים נעמדו דום. הם לא יכלו להזיז אבר מרוב פחד שאחזם. הם התחילו להתלונן ולצעוק על משה רבנו ועל אהרון אחיו בטענה שלא הלכו דרך ארוכה בכדי לפגוש כאן את מותם. נעמה שמעה, שמשה רבנו צעק אל השם שיציל את עמו.

ענן הכבוד הפסיק בין מחנה ישראל למחנה מצריים, אבל האנשים לא הפסיקו לפחד.

לקראת הבוקר נעמה ישבה על שפת הים ובכתה מרוב ייאוש על מר גורלה: “עד עכשיו לא התחתנתי, לא בניתי את ביתי… לא רציתי, … המצרים השליכו כל ילד שנולד ליאור. לא רציתי שיהרגו את בני. סוף-סוף השם הטוב הוציא אותנו מגיהינום. כל כך שמחתי, כל כך ציפיתי וייחלתי כשנעלה ארצה, אתחתן וילדי יבנו את ארצנו. וכעת מה יהיה?!…. אוי, מה קורה כאן!!! מדוע נחשון בן עמינדב ניכנס לתוך הים, הוא יטבע! הוא לא חושב על אשתו וילדיו? עד כדי כך יתייאש?! הוא נשיא, הוא חייב לחשוב על כולנו… מה הוא עושה שם? הוא רוצה שכולנו נתאבד… לא התחתנתי עדיין… אמא שלי אמרה לי פעם שקשה זיווגן כקריית ים סוף… קריית ים סוף??? הים נבקע…. הים נבקע!!! “