היסטוריה של מזרח תיכון

אחת הקדומות שבציווליזציות המזרח-תיכוניות נוסדה במסופוטמיה בסביבות 3500 לפני הספירה. שומרים, בבלים, אשורים ואחרים יסדו אף הם ישויות מדיניות חשובות. תקופה קצרה אחר כך התפתחה במקביל ציוויליזציה חשובה נוספת על גדות נהר הנילוס, מצרים העתיקה.

קברו של כורש הגדול, מלך פרס.

משנת 500 לפנה”ס ואילך היה האזור נתון לשליטתן של מספר אימפריות: תחילה האימפריה הפרסית של האחמנים, שהחזיקה במרבית שטחי המזרח התיכון, מרכז אסיה ואפריקה הצפונית.

אלכסנדר הגדול מלך מוקדון יצא להילחם בשנת 334 לפנה”ס באימפריה הפרסית, כוחותיו של אלכסנדר נחלו הצלחות מזהירות כנגד הפרסים ועד שנת 331 לפנה”ס אלכסנדר הצליח לכבוש את כל האימפריה הפרסית. לאחר מותו של אלכסנדר פרצה מלחמות הדיאדוכים בין מצבאיו ובסופה חולקו שטחי הכיבוש החדשים: סלאוקוס הראשון קיבל את השליטה על אסיה הקטנה סוריה ופרס ותלמי הראשון קיבל את השליטה על מצרים, צפון אפריקה וארץ ישראל.

כיבוש המזרח התיכון על ידי אלכסנדר גרם לשינוי חד באופי התרבותי של האזור וקבעה את התרבות ההלניסטית כשולטת בו במשך אלף השנים הבאות.

במהלך המאה הראשונה לפני הספירה, הרפובליקה הרומית המתפשטת כבשה את חלקו המזרחי של אזור הים התיכון. בתקופתה של האימפריה הרומיתהתמזג אזור זה יחד עם דרום אירופה וצפון אפריקה לכדי יחידה מדינית-כלכלית אחת. האיחוד הקל על תפוצתה של הנצרות, ועד המאה החמישית הייתה האימפריה הרומית, לרבות חלקיה המזרחיים, נוצרית ברובה. שלטונה של האימפריה הרומית הלך ודעך במאה הרביעית והוחלף על ידי זה שלקונסטנטינופול, במה שהביא ליצירתה של אימפריה נוצרית דוברת יוונית, הידועה בתור האימפריה הביזנטית. זו שלטה במידה מסוימת באזור המשתרע מחבל הבלקן ועד לנהר הפרת. במזרח שב ועלה כוחה של האימפריה הפרסית תחת שליטת האימפריה הפרתית ומאוחר יותר תחת האימפריה הסאסאנית. במאות הבאות ניטשו מלחמות רבות בין הפרסים לביזנטים, אשר נאבקו על ההגמוניה במזרח הקרוב כולו.

המזרח התיכון הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח ההשפעה המאחדת שהיה לשלטון הרומי והביזנטי, עד המאה השביעית לספירה לא הייתה הבחנה ברורה בין אירופה למזרח התיכון. אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים היו כולן נוצריות ודוברותיוונית, וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני-רומי תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שעה שמסופוטמיה (בשטחה של עיראק של היום) הייתה אזור חיץ בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית.

לפני עליית האסלאם היו תושבי המזרח התיכון בעלי אמונה דתית מגוונת, פגנים, נוצרים, יהודים ומיעוטים כמו השומרונים ולכל אמונה היו מנהגים תרבותיים דומים אך שונים זו מזו. הגורם המשמעותי ביותר בתהליך הפיכתו של המזרח התיכון לאזור תרבותי נפרד היה העלייה במעמד דת האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 634 נאמניו הערביים של הנביא מוחמד יצאו ממדינה עירם למסעות צבאיים ודתייםברחבי המזרח התיכון. הם כבשו את ארץ ישראל בשנת 636, את מסופוטמיה ב-637, את סוריה ומצרים ב-640 ואת פרס ב-642. הביזנטים הצליחו למנוע מהערבים לכבוש את אנטוליה, אשר נותרה נוצרית עד להגעתם של הטורקים 400 שנים מאוחר יותר. רוב האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידי הערבים המירו דתם לאסלאם כעבור מספר עשורים, במה שהביא ליצירתו של גבול תרבותי-דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי. הח’ליפות ותושביה היוו את האימפריה המוסלמית.

אף על פי שהח’ליפות המאוחדת שנוסדה בתום הגל הראשון של הכיבוש הערבי קרסה עד המאה התשיעית, ותחתיה הוקמו סדרות של ח’ליפויות ואמירויות קטנות יותר, שליטתם של הערבים באזור שבין הנילוס לחידקל נותרה בלתי מעורערת (וכך גם בצפון אפריקה ובדרום ספרד) קרוב ל-400 שנים. ואולם במזרח, באזורים שהיו תחת הסאסאנים, אימצו זרם דתי אחר – האסלאם השיעי, אשר נתפס על ידי המוסלמים הסונים ככפירה. כך נוצר גבול מזרחי קבוע לעולם הערבי-אסלאמי, אף שהאסלאם הוסיף להתפשט במזרח גם בהודו ובאינדונזיה.

במהלך תקופה זו היה העולם הערבי, תחת השושלות האומיית, העבאסית והפאטימית, למרכז הפעילות התרבותית והכלכלית בחלקה המערבי של יבשת אסיה. בעוד שאירופה סבלה מפשיטות וממלחמות חוזרות ונשנות וחוותה הידרדרות כלכלית ודמוגרפית חדה ביחס לעבר הרומי, בערים הערביות הגדולות (קהיר, אלכסנדריה, בצרה, דמשק ומעל לכל המטרופולין האדיר של בגדד) נרשם גידול אוכלוסין מרשים, כלכלת מסחר משגשגת וחיים תרבותיים עשירים. הספרות, האדריכלות, הרפואה והמדע שפיתחו הערבים היו מתקדמים לאין שעור ביחס לקיים במערב אירופה בימי הביניים המוקדמים. בכל העולם הנוצרי, רק קונסטנטינופול הדועכת יכולה היה להתחרות בעולם הערבי.