אפסנאית או מחסנאית?

“לפעמים אני שואלת את עצמי האם הייתי בגלגול הקודם אפסנאית או מחסנאית? אני אוגרת ואוספת אריזות מנייר ומניילון . אין לי הסבר לזה.” אומרת בת שיחי אישה כבדת ממדים בת שבעים ותשע. “כל חיי אני אוגרת ניירות, צעיפים, חלוקי נחל, ספר תהלים קטן, אני ממש אובססיבית למוצרי חשמל, את אלה אני לא מוציאה מהקופסאות בכלל. לא מחדשת אותם. אוהבת לראות אותם בתוך האריזות מביטים אלי כלואים משם.

“אז בשביל מה את קונה ומאפסנת בבית אם המוצרים האלה לא בשימוש?” אני שואלת ובת שיחי ממשיכה בהתלהבות את קורותיה. “תראי אני אספנית. אני אוספת את זה ואת זה. לא קניתי. קיבלתי מתנות בחגים. הייתי מורה כל השנים, אחר כך מדריכה להוראת המתמטיקה בבית הספר. רכזת המקצוע כמה שנים טובות ולבסוף  לקראת פרישה הציעו לי להיות מפקחת. המתנות בחגים מאוד מתגמלות. הכי  אני אוהבת את מוצרי החשמל האלה. המתנות הכי שוות לאנשים הכי שווים. אני נותנת חיים למוצרים שונים בתוך השקיות. קירות הבית שלי עומדים מחוזקים מקופסאות אריזה מלאות. חללו של החדר מלא בשקיות נייר וניילון מלאות בכל טוב.”

“יש לך משפחה, בעל ילדים?”אני שואלת.

“אז זהו. היא אומרת לי. אני גרושה ללא ילדים. התחתנתי בגיל 22 באמצע לימודיי באוניברסיטה. החלטנו לא להביא ילדים עד שנסיים את הלימודים. בעלי למד פיזיקה וכתב הרבה ספרים בתחום. אחרי שסיימנו ללמוד ורצינו להביא ילדים. לא הצלחנו. שנים היינו בטיפולי פוריות. ניסינו כל הזמן להרות וממש ללא הצלחה. הבעיה הייתה אצל שנינו. הוריו לחצו עליו שיעזוב אותי. נכנסו לנו לחיים, לא אפשרו לנו לנשום. הם רצו נכדים בכול מחיר ואילצו אותנו להתגרש. מאז לא התחתנתי. בעלי היה אהבת חיי. הוא התחתן עם אישה אחרת ולא הצליח  להביא אִתה ילדים. גם ממנה הוא התגרש. במקום להתמודד עם הבעיה, הוא התחתן והתגרש ארבע פעמים.

ולמה לא פתחת פרק ב’ בחייך? אני שואלת אותה. והיא פותחת זוג עיניים תכולות מדהימות ביופיין,שממגנטות את עיניי. התכול הזה שואב אותי פנימה. אני מרגישה ריחוף בין מים לשמים. קולה רך ומלטף מנער אותי מאשליית הריחוף.”דווקא אהבתי מישהו, אך מלחמת ששת הימים אספה אותו אל חיקה ולי נותר הזיכרון מאהבה שלא מומשה…מזל נאחס כזה להתאהב ולהישאר לבד. אחרי מותו של י’ ממש לא היה לי חשק לפתח קשרי חברות עם אדם נוסף. הרגשתי מקוללת. אפילו הענשתי את עצמי וקראתי  לעצמי בשם “שורפת המזלות.” הייתי צעירה בת עשרים וארבע, תאבת חיים וחלומות, עוד יכולתי להגשים אותם אך אני נכנסתי לדיכאון. שתדעי לך שדיכאון זה מחלה. מחלה לא כתובה, אך היא מחלה.”

“למה, מה הרגשת?” היא מנענעת את ראשה, לאות הסכמה עם עצמה. “להיות לבד כשחברותייך נשואות ומקימות משפחה, זה פוצע את הלב…והכאב הזה חותך בבשר החי ומזכיר לי ולכולנו שהחיים כמו משאית דוהרת, אסור לעצור בהם. המסלול מואץ ויש אדרנלין וצריך למצות אותם. ואני במקום להיות במסלול הזה הייתי בשוליו. רק היום כשאני סוקרת את מהלך חיי, אני מבינה שוויתרתי. הייתי צריכה להיאבק על הזכות שלי לאהוב, להיות נאהבת, להיות מאוהבת בתשוקה של החיים. ואני  הייתי רק בשולי המסלול, מי יכול היה לראות אותי שם? אם אני לא ראיתי את עצמי? חיים שלמים בזבזתי על שטויות. אדם מעצב את גורלו ולא גורלו מעצב אותו, ככה אני מאמינה ובמקרה שלי נתתי לשגרה להוביל אותי לדרך ללא מוצא…ולא עשיתי כלום כדי לעצור את השגרה ולהכניס בה חיים מלאי התרגשות ויופי.  לא עשיתי כלום עם עצמי. עד גיל חמישים הייתי רזה, עכשיו תראי אותי לא סובלת את עצמי. במשך עשרים ותשע שנים הפכתי להיות מוצג ארכאולוגי במוזיאון של החיים. מעין אריזת אדם. ככה חיה את חיי. האם את מאמינה שרק עכשיו התפכחתי ממציאות שכפיתי על עצמי? כל הזמן חייתי למען אחרים עכשיו בגיל הזה, הבנתי שזנחתי את עצמי. איפה החיים שלי איפה? אדם צריך להתפכח בעודו צעיר ולהספיק ליהנות מהחיים. מה אני הספקתי?

“תבחרי לך אריזות שהיית רוצה לתת למשפחות מיעוטי יכולת. תרשמי לך מה את רוצה לתת ותורידי לך לרכב את החבילות. אני אתאם פגישה אתך ועם חברה שלי שמתנדבת במקום שנקרא “יד לחבר”, זה ארגון התומך במשפחות קשות יום, שמוצר חשמלי אחד משלך יכול להאיר להם את החיים.” היא קמה ממקומה, לא לפני שלקחה ממני את מס’ הטלפון שלי ואת הכתובת של הארגון. נפרדנו וקבענו להיפגש בעוד שלושה ימים. באתי למקום וחיכיתי שעתיים. היא לא הגיעה. לא צלצלה. צלצלתי אליה והשארתי הודעה במשיבון. אני מקווה ששלום לה.