מסע הצלב הראשון (1096 – 1099) – הראשון במסעי הצלב לארץ ישראל
רקע היסטורי וסיבות למסע הצלב הראשון
:בעת מסע הצלב הראשון היו שלושה כוחות עיקריים שהיה להם חלק במסעי הצלב או השפעה עליהם
-האימפריה הביזנטית
-המוסלמים
-הנוצרים במערב אירופה

באותה תקופה, ארץ ישראל הייתה תחת שלטון מוסלמי שנמשך כמעט ללא הפרעה כבר כמה מאות שנים מכיבושה על ידי הערבים במאה ה-7. הכוחות המוסלמים היו מפולגים בינם לבין עצמם ולא היה להם מרכז יחיד או כל שכן שליט יחיד שיאחד אותם כנגד הפלישה
האימפריה הביזנטית איבדה את מרב נכסיה בסוריה ואסיה הקטנה אחרי הפסד לסלג’וקים בקרב מנזיקרט (1071). סדרת פלישות ומלחמות יחד עם אי שקט פנימי איימו למוטט את האימפריה לגמרי, אך בעזרת הנהגתו הנבונה של אלכסיוס הראשון הצליחה להתגבר על המשבר הפנימי ולהדוף את הפלישות הזרות. המצב באימפריה התייצב לגמרי לקראת שנות ה-90 של המאה ה-11.
בדומה למוסלמים, המערב הנוצרי היה מחולק למספר מדינות בלי מנהיגות מרכזית. ההבדל העיקרי בינם לבין המוסלמים היה בהנהגה דתית מרכזית אחת ששימשה מעין עוגן לנוצרים. משתתפי מסע הצלב באו בעיקר מפרובנס (דרום צרפת) ואיטליה
קריאת האפיפיור על מנת לעודד את הצלבנים להצטרף למסע
ב-27 בנובמבר 1095, במסגרת ועידת קלרמון (שנערכה בין ה-18 ל-28 בחודש, ורובה הוקדש לענייני הכנסייה בצרפת) נשא האפיפיור אורבנוס השני נאום ובו קרא למסע צלב לארץ הקודש שמטרתו לשחרר את הקבר הקדוש מידי הכופרים, ושיעבור דרך קונסטנטינופול, בירת הנוצרים המזרחים (הביזנטים) על מנת לעזור ל”אחים במזרח” (כנגד האיומים של הסלג’וקים).

בעקבות הנאום של אורבנוס השני התחילה תנועה המונית מזרחה, בעיקר בהנהגת תמהוני בשם “פטר הנזיר”. כעבור זמן נגמר להם האוכל ולכן עסקו בשוד כדי לשרוד. רבים מהם מתו בדרך, ולקונסטנטינופול הגיעו מתי-מעט
כאשר ה”צלבנים” הללו נתקלו בקהילות יהודיות, הם בזזו אותן ופגעו ביושביהן. בשל סיבה לא ברורה, הפגיעה ביהודים החלה רק מאזור גרמניה ולא באזור צרפת. הקהילות היהודיות בצרפת יצאו ללא פגע, כנראה בשל העובדה שניסו להקדים תרופה למכה, ולספק מרצונם מזון לצלבנים. הצלבנים פגעו גם בנוצרים ביזנטים (מזרחיים) בגלל מראם השונה
קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), היושבת על מצר הבוספורוס, מהווה נקודת מעבר הכרחית לכיוון ארץ ישראל, ולכן הצלבנים בדרכם מזרחה התנקזו לשם. כאשר שאריות ההמונים הגיעו לעיר, אלכסיוס קוֹמְנֵנוּס קיסר האימפריה הביזנטית, ראה לפניו אספסוף רעב וסגר בפניהם את שערי העיר. הצלבנים של “מסע ההמונים” חצו את מיצר הבוספורוס ועברו לטורקיה, שם הם פגשו בסלג’וקים שעשו בהם שמות. רק מעטים מהם זכו לחצות את הבוספורוס חזרה לאירופה

מסע האבירים- הגעת המחנות לקושטא
במקביל לגל הספונטני של ההמונים, התארגן כוח צבאי של אבירים, שיצא גם הוא מזרחה. האפיפיור התכוון לשלוח צבא המורכב מתושבי פרובנס (בתקופה הנדונה השטח הצרפתי שמדרום לנהר הלואר), אך התוצאות עלו על ציפיותיו ובסופו של דבר יצאו לדרך 4 מחנות, חלקם מאזורים שלא היו נתונים להשפעת האפיפיור. מנהיגי המחנות היו
איג דה ורמנדואה אחיו של מלך צרפת בראש הכוחות מלורן
רובר השני, דוכס נורמנדי, אחיו של מלך אנגליה, יחד עם סטפן השני, רוזן בלואה ורוברט השני, רוזן פלנדריה
גוטפריד מבויון יחד עם אחיו בלדווין, לימים, בלדווין הראשון, מלך ירושלים, בראש הכוחות מהחלקים הדרומיים של ארצות השפלה. השטח הזה היה תחת שליטת האימפריה הרומית הקדושה ומפתיע שהם הצטרפו למסע הצלב בגלל המתיחות בין קיסר האימפריה הרומית הקדושה והאפיפיור באותה עת
בוהמון נסיך נורמני מדרום איטליה, לימים בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה, יחד עם אחיינו טנקרד, לימים טנקרד, נסיך הגליל, בראש מחנה שהורכב מנורמנים דרי דרום איטליה
המחנה הראשון יצא לדרכו ב-15 באוגוסט. האבירים מהארצות השונות הגיעו לקונסטנטינופול בנפרד, ושם אלכסיוס, שליט הממלכה הביזנטית, עזר להם לחצות את הבוספורוס, תמורת שבועת נאמנות (הומאגיום) שכל מה שהם יכבשו במזרח ימסר לידיו. אחד מהמנהיגים, טנקרד שמו, הצליח לחצות באופן עצמאי ולהתחמק משבועה זו

המעבר דרך אסיה הקטנה
ההתקלות הראשונה של הצלבנים בסלג’וקים התרחשה למרגלות חומות ניקאה (כיום איזניק בטורקיה) שהוטל עליה מצור ב-14 במאי. הצבא הסלג’וקי הגיע לאזור העיר וניסה לפרוץ את המצור, אך ללא הועיל והעיר נפלה לידי הצלבנים שמסרו אותה לאלכסיוס על פי השבועה שנשבעו לו. לאחר הקרב על ניקיאה המשיכו הצלבנים במסעם דרומה, וליד דוריליאום נתקלו בצבא הסלג’וקי בראשות המלך קיליץ’-ארסלן. כיוון שהצלבנים נעו בנפרד זה מזה, ניצחון הסלג’וקים היה קרוב מאוד, ורק תגבורת שהגיעה בזמן הצילה את הצלבנים מתבוסה

ייסוד הנסיכויות הצלבניות
במקום לפנות דרומה לירושלים, הצלבנים המשיכו תחילה מזרחה לאֶדֶסָה, וכבשו אותה לאחר מצור של חמישה חודשים. בשלב זה הודיע אחד מהמנהיגים, בלדווין מבולון, שהוא סיים את תפקידו במסע הצלב. הוא הקים לעצמו רוזנות באדסה, והכתיר עצמו בתואר “הרוזן בלדווין הראשון מאדסה” (בהמשך יהפוך אותו בולדווין למלך ממלכת ירושלים). בהמשך התעלמו גם שאר הצלבנים משבועתם לאלכסיוס, ושמרו לעצמם את המקומות שכבשו
היעד הבא היה העיר הגדולה אנטיוכיה (נמצאת בטורקיה של היום). הצלבנים כבשו אותה לאחר מצור של שבעה חודשים, שהתחיל כבר תוך כדי המצור על אדסה. אחד המנהיגים, בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה, מודיע לחבריו: “כמו שעשה בולדווין באדסה, כך אני עושה כאן”, והקים ביוני 1098 את נסיכות אנטיוכיה

הקשיים בפלישה לארץ ישראל
לאחר כיבוש אנטיוכיה פרצה בקרב הצלבנים מגפה קטלנית שהפילה חללים רבים. כתוצאה מהמגפה הייתה התעוררות דתית בקרב המחנה הצלבני, בעיקר של אותם אנשים משרידי מסע ההמונים, והם פנו לכיוון ירושלים (סוף 1098).
הצלבנים עברו ליד צור, עכו, קאיפאס (חיפה), קיסריה, ארסוף, שאת כולן הם עקפו מהצד. את יפו הם כבשו, כי היא הייתה הנמל הקרוב ביותר לירושלים באותה תקופה. למעשה יפו נכבשה ללא קרב, לאחר שהמוסלמים נטשו אותה.
הצלבנים המשיכו לכיוון ירושלים. כאשר הגיעו לראש ההר שממנו הם ראו לראשונה את ירושלים, הם ירדו על ברכיהם ופצחו בזימרת המנוני שמחה, ומאז קוראים להר בשם הר השמחה.
הגורמים למסע הצלב:
גורמים דמוגרפיים- גידול האוכלוסייה באירופה גרם להגירה בתוכה וממנה.
גורמים כלכליים- חיפוש אחר מקורות מחייה חדשים.
– חיפוש אחר סחורות מהמזרח.
-חיפוש אחר שווקים חדשים.
גורמים דתיים- אמונה דתית עמוקה.
– רצון להציל את המקומות הקדושים.
-תקווה לזכות בגמול רוחני.
קשיי הצלבנים-
כלכלה-מימון הוצאות המסע על ידי הצלבנים בעצמם.
ציוד והתארגנות-ספינות שלא התאימו למסעות ארוכים בים. היעדר אמצעי ניווט ומפות . מחסור במזון ושתייה.
ביטחון אישי-מחסור באמצעי הגנה. התקפות של שודדי דרכים .עימותים בין קבוצות צלבנים.