קוראים כותבים

ב”חלבת – תמרים” מקובצים ששה עשר סיפורים קצרים העוסקים באהבה. הצבעוניות הלשונית והמקורית של הסופרת יהודית מליק-שירן מבליטה את המיוחדות באהבה, למשפחה שהתפוררה מזיכרונות השואה ולמדה להתגבר על פצעי-החיים. לקשר בין אדם לאדמתו, קשר שורשי המוליד אמונה ואהבה. לאהבה פנים רבות ורואים זאת בסיפורים השונים המופיעים בספר. אהבה שמתקיימת בינו לבינה עם רטטים של אור ועונג נשגבים. אהבה למחוזותיה של הילדות, למקום המוגן והבטוח בזיכרונו של האדם. מכל הסיפורים עולה הנוסטלגיה המתגעגעת והמתרפקת על הנעורים ובמיוחד אל הקשר בין הורים לילדיהם. קשר שהוליד פתיחות, תקשורת,אמונה, תקווה וסובלנות שהיום כבר לא מוצאים אותם בחברה הישראלית. הסיפורים לוקחים את הקורא לשיטוט מעניין בדפי-הספר ומותירים אותו עם טעם של עוד.

                                                             שולי צור

                                                             אמנית ומבקרת.

כל דמות שפגשתי לקחה אותי להכיר את מחוזותיה. אהבתי מאוד את”צליל מן העבר”איזה סיפור”

ענק, איזו כתיבה. גם הסיפור “מעשה בתיק אדום ועניבה אדומה”, כל כך יכולתי להזדהות עם הגיבור הנאבק ברגשותיו. הרגשתי בדיוק כמוהו. גם אני הייתי פרפר מרחף בלימודים. לא למדתי, למרות שהוריי השקיעו בי לאחר הצבא את מיטב המורים הפרטיים. היום אני עו”ד בזכותם של הורי שלא ויתרו לי. כמה חכמה וניסיון חיים יש בסיפור הזה. ב”חלבת תמרים” נשמתי את געגועיה של המחברת. לכל אחד מאיתנו יש ילדות והסיפור הזה הוא נוסטלגיה מתרפקת הכתובה בחינניות רבה. גיבורת הסיפור “כמו נסיך וסינדרלה”, לומדת על בשרה את הנפילה ואת הקימה. מתוכה היא מוצאת כוחות להשלים את הריקוד שנקטע. ריקוד החיים. גם לריקוד החיים יש סמליות ביצירה הזאת וגם בסיפור המופלא “השיבה מהכפור” שהוא ריקוד חיים לא אפשרי אך הוא מושג בדרך קשה, מפרכת וכואבת. לא ציפיתי לסיום מאושר בסיפור הזה, עצם העובדה שהאיש חזר חי מעבודת פרך בסיביר.    זה הספיק, הכאב הגדול זה אי מימוש האמהות והאבהות.”

כך כותב לי אבי טרבליסק מאשדוד. 

כולנו יודעים שהספרות היא חסד אלוה, היא השראה, היא מתנת היוצר לעולם. אנשי המילים תורמים יופי ואהבה לעולם. קראתי את הספר “חלבת תמרים” שידובר בו הערב וראיתי בו הרבה יופי ואור. יהודית מליק-שירן היא מטבעה אשה של נתינה. גם בהוראה היא נותנת את כל כוחה לתלמידים, והיא רואה משמעות גם בנתינה לחלשים בחברה. גם בכתיבה היא מתמסרת כל כולה להעניק יופי לאחרים. הכתיבה שלה היא רקמה של יופי, כאילו היא טווה חוטים של זהב על כותונת שהיא מגישה לאחרים. הספר “חלבת תמרים” הוא אוסף של ממוארים ושברי זכרונות, סיפורונים קצרים עם צידה לדרך ועם תחושה של הפקת לקח מן החיים. המגע עם העולם הוא מגע של דו שיח מתמיד עם כל ברואיו. נדמה לא פעם שהדוברת בסיפורים רוצה לדובב את כל הברואים. “ואני אליה לוחשת: שלום לך ציפורה נחמדת. מושיטה לה קופסת פירורי לחם ומתבוננת בה כשהיא מכרסמת. היא לא פוחדת ממני. כבר שבוע ימים שאנחנו מנהלות שיחות בוקר. כשהיא מגיעה אליי, לא כואב לי דבר. הנוכחות שלה ממלאת אותי. אני כבר לא לבד” (עמ´ 9). הדמויות בסיפורים הן נשמות אילמות, דמויות .שוליים, והתחושה שלי שאין זה מקרי שיהודית מליק שירן נמשכת בחבלי קסם לדמויות אלה

דווקא אלו שנראים אנטי גיבורים הם אלו שצדים את עיניה. כך הזקנה הקשורה לכלה המעצבת לה מחרוזת: “הכלה שלי קנתה לי מחרוזת יפה וענדה לי אותה על הצוואר. ´בזכות המחרוזת´ אמרה לי בתי ´הביאו אותך הביתה אמא. המחרוזת של לילי. היא מחרוזת פלא. הנה תגעי בחרוזים הכחולים, הם נותנים לך הרגשה טובה…. רציתי להראות לכולם את המחרוזת של לילי. ירדתי במעלית ויצאתי לראות עולם. העפרונים צייצו לכבודי והשמים נפרסו כקטיפה כחולה ללא עננים” (עמ´ 16). היא נשאבת לאנשים לדלות את סיפוריהם, כאילו יש בכך תרפיה לה עצמה, כאילו יש בכך גאולה לאותם אנשים. התחושה היא שהעלאת הדברים על הכתב מעניקה לחייהם של אחרים משמעות. כך הסיפור “כנפיים”. הכותבת מדובבת צעיר על אהבתו הגדולה הנקטעת כשחיידק טורף גורם לקריסת הגוף של אהובתו: “מירה לפתה את ידי בחוזקה. פחדה שאעזוב אותה. בידה השמאלית הסירה את מסכת החמצן ולחשה לי בקול חלוש: רפי, אני רוצה כנפיים. ידה השמאלית צנחה על המיטה בפרכוס. הרופאים שהיו בטיפול נמרץ ניסו להחיות אותה” (עמ´ 113). גם במקום שאין יופי היא מגלה יופי. היא מחפשת את הזהב ברחובות, מרימה אותו מן האבק ועושה ממנו יופי, עושה ממנו סיפורים. וכך באמת מסתיים הסיפור “הנדבנית”: “לימים אחרי שרגליי לא נשאו אותי יותר, הייתי הולכת עם בנותיי מטפסות על הררי הפסולת העירונית, וכשהן פותחות עבורי שקי בד גדולים אני אומרת: ´פה ושם יש פוטנציאל להצלחה. צריך רק להתמיד בכל עבודה קשה´ ” (עמ´ 209)

אכן, יהודית מליק-שירן נוברת בתוך הפסולת של החיים וגם שם היא מגלה את האור, את היופי. מתברר מן הסיפורים שלה שהיופי נמצא בעולם בכל מקום שנותנים לו להיכנס.

בלפור חקק יו”ר אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל.

http://cafe.themarker.com/view.php?t=21342

אוצרת בתערוכת רגשות

כך קרא אלי אשד בלש תרבות באינטרנט לסיפוריי הקצרים  מ”חלבת תמרים”

יהודית מליק שירן  מציגה בקובץ הסיפורים הראשון שלה “חלבת תמרים ”  אוסף של תמונות קצרות מהחיים, ברובם אלו הם סיפורים קשים על אנשים קשי יום שונים חלקם זקנים עניים ומיואשים ונדכאים בצמתי משבר בחייהם  מליק- שירן מתעדת דרך עיניהם של הדמויות השונות שלה רגעי שברון דרמטיים בחייהם את ניסיונותיהם לחפש פשר לחייהם חסרי המשמעות לכאורה , ומראה יכולת לחדור לעולמם הפנימי .

מה מסמלות שתי העוגיות האלה על כפות התמר?

אמי עליה השלום הייתה מכינה לנו ממרח תמרים, חלבת תמרים ואפילו סילן. בחצר בה גדלתי היו עשרה זנים שונים של תמרים.

זוג העוגיות מסמל את 16 סיפורי האהבה המצויים בספרי “חלבת תמרים” שהוא  איסוף סיפורי אהבה שאספתי מהחיים.

כתיבה מלאת חמלה מאת אורנה רב-הון

מה שאני אוהבת בכתיבתה של יהודית מליק שירן, וזה משותף גם לשירה וגם לפרוזה, אך בולט במיוחד בפרוזה מכיוון שיש כאן יותר חופש תמרון  ודיבור, הוא הניסיון לחדור לעורו של אדם אחר ולראות את המציאות מזווית הראיה שלו.

הכתיבה מלאת חמלה. למשל ,בסיפור שיחות בוקר, הדמות היא אישה זקנה. מי טורח היום לחשוב מה מרגישות הנשים הזקנות, הבודדות, אשר כל משפחתן כבר עזבה את קינה והיא מרגישה את עצמה עזובה ומיותרת? בחמלה רבה נכנסת מליק שירן אל תוך עורה של הדמות הזו.

דבר שעוזר להזדהות עם הדמויות הוא הכתיבה בגוף ראשון. כמעט כל הסיפורים כתובים בגוף ראשון, ולכן כמעט תמיד חש הקורא שהדמות עצמה היא הכותבת זאת. גם אני נפלתי בפח הזה בתחילה, עד שהבנתי שזוהי דרכה של יהודית להזדהות עם הדמות עליה היא כותבת.

בסיפור”  שיחות בוקר” מספרת האישה הזקנה בפרוטרוט את רגשותיה הכמוסים- את געגועיה לאישה שנפטר, את מיחושי הגיל, איך היא נזרקה לשוליים מבלי משים, איך היא מנסה לטפס לחזור למעגל החיים ואינה מצליחה.

היא מדברת על היחס המזלזל של הרופאים לאנשים מבוגרים, שרואים ברופא את המושיע, והוא פוטר אותם כלאחר יד. האיש המבוגר רק רוצה אוזן קשבת, אבל הרופא עמוס בעשרות, לפעמים מאות חולים ביום, ואין לו סבלנות להקשיב או להפגין חיבה פשוטה, שייתכן שהיא זו שהייתה מרפאה את החולים.

את בדידותה מפיגה הישישה בהתקשרות אל הציפור המגיעה לבקר אותה. היא שנוטעת בה כוחות חדשים להמשיך הלאה. והסיפור מסתיים בנימה אופטימית:

“פתאום כל הבית התמלא חיים: “צוויץ צוויץ, כל כך דאגתי. צויץ, צויץ, כל כך חסרת לי.” על מיטתי הניחה את טפריה והביטה אלי במבט עמוק… ככה ימים ולילות היתה עפה הציפורה שלי מבית מקדשי אל עץ הצאלון . נותנת לי כוחות ממעוף למעוף לזרום הלאה.”

הסיפור” ההבטחה” הוא סיפור מזעזע ונוגע ללב של בת הבאה לשחרר את אמה מבית חולים לחולי נפש. שוב, הסיפור מסופר בגוף ראשון, ומספרת אותו הבת שבאה לשחרר את אמה. בשפה קצרה ולקונית היא מספרת על ימי ילדותה, וכיצד ראתה את אמה נלקחת לבית החולים כשהייתה רק בת שלוש.  נאמר כאן שהבת היא רופאה פסיכיאטרית. גם כאן בולטת הגישה החיובית. הבת לא רצתה להיות קורבן כמו האם, היא בחרה לקחת את הסבל העצום והנורא של ילדותה ולהפוך אותו לכלי כדי לעזור לאנשים אחרים. הבת כמעט לא מדברת על עצמה. היא מדברת על אמא שלה. היא חושבת איך העבירה האם את ימיה בבית החולים? היא לא מרחמת על עצמה, ילדה שאיבדה אם בגיל שלוש. היא מרחמת על אמא שלה.

והסיפור מסתיים שוב, בנימה חיובית, נימה של איחוד בין הבת לאם: “זה של מיידלה של אמא”. היא הצביעה על התיק החום שאבא ואני קנינו לה. ואני ידעתי שהגעגועים סללו לנו דרך שהאהבה זורמת בה עכשיו…”

יהודית מליק שירן אוהבת לספר את סיפורם של אנשים אחרים. היא נכנסת גם לתוך דמויות של גברים, ומספרת על האהבה מתוך זווית הראות שלהם.

בסיפור “כנפיים” מסופר סיפורו של גבר שאיבד אהובה. הקשר ביניהם היה קשר חזק ואמיץ, וקשה לו להמשיך בלעדיה. שוב, יש פה הזדהות עצומה עם כאבו של הגבר, כאילו נכנסה יהודית לתוך גופו ומצליחה לחוש את כאבו עד תום: “כבר שבוע אני מסתובב ברחובות. בחוף הים. מביט בתמונות. מגיר אל תוכי אלכוהול שלא עוזר לי לשכוח את החסר באובדנה. אני מרגיש מת-חי. האור כבה בלבי. הרעד הזה שהרטיט את איברי זעק למגע ידיה של אהובתי. אני כל כך אוהב אותה. איך אפשר לחיות אחרי אבדן כזה? …מי יטה אוזן לכאבי?  מי יגאל אותי מהרטט הזה שלא יכול להתחבר לאף אדם חוץ ממירה? איך אני יכול לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה? “

והסיפור , מסתיים בשיר שכתבה האישה, על ניצחיות האהבה:

“כַּף אֶל כַּף נוֹגַעַת

עַיִן אֶל עַיִן יוֹדַעַת.

זֶה הַקֶּשֶׁר זֶה הַלֵּב

זֶה הַמַּגָּע הַחֹם הַמְּלַטֵּף.”

בסיפור” הרדיפה” יש סיפור של אישה מוכה, המספרת את כל תלאותיה, וכיצד לא אבתה לשמוע בקול אמה, אשר בחוש האימהי שלה הכירה את תכונותיו השליליות של החתן המיועד. הבת מכה על חטא, אבל זה מאוחר מדי, לאחר שנישאה ויש כבר ילדים, ותכונותיו האלימות של הבן עולות על פני השטח. יש פה הזדהות עצומה עם הדמות, כמו יהודית עצמה היא האישה המוכה: “הרעד הזה שלא פוסק. הרעד הזה שפושט באיברי ולא נותן לי מנוח. רגלי רפות ולאות. עיני טרוטות מחוסר שינה. בעת האחרונה אני לא שקטה, רוח תזזית נכנסה בי , אוזני עדיין מצלצלות בכאב הזה שלא נגמר. כל צפצוף וכל נגיעה אקראית בדלת מכניסה אותי ללחץ. אני כבר לא מה שהייתי. הפחד שחלחל לתוכי יושב שם מצפה לשעת כושר רק שאמעד. רק שלא אשים לב והוא יתפרץ שוב ויתקוף אותי ואז אהיה שוב חסרת אונים.”

והסיפור, כמו רוב הסיפורים, מסתיים בנימה חיובית ואופטימית, מבחינת ראותה של האם, אשר מצאה יחד עם ילדיה מקלט בקיבוץ.

סיפור מיוחד נוסף הוא סיפור אהבה שבין אדם לאדמתו.

בסיפור: ” פירורי אהבה” דומה שרמי מדבר על אשתו, אבל לא, הוא מדבר על אהבתו לאדמה:

“אני גר בפירורי אהבה” ארבע שנים ואני מחובר לאהובתי בחבל הטבור. “לרחלי? שאלתי, לא מאמינה למשמע אוזני.

“לא!” רמי קם ממקומו והלך לחלקת אדמה שלא מזמן הפך את תלמיה. “את רואה, זאת אהובתי. ” רמי החזיק חופן של אדמה בידיו. “תריחי אותה. יש לה ריח נהדר. כשאני הופך את תלמיה, היא יודעת שאני הולך לפנק אותה”.

ונסיים בסיפור המסיים את הספר – ” הנדבנית” – שבו יש תיאור מאלף ומעמיק של אישה משולי החברה, מאותן הנשים הנוברות באשפה. כולנו נוטים להתייחס אל האנשים האלה  בזלזול מהול בחמלה, כי חושבים שהם אינם אנשים נורמליים, אבל יהודית מליק שירן, עם הגישה החומלת שלה, נכנסת גם לתוך עורה של האישה הזו, שעוסקת בנבירה בזבל של אחרים, והופכת אותו לעושר ולנכסים.

כאן הניצחון הגדול של הספר הזה – איך אפשר להפוך זבל לעושר: “החיפוש היום יומי הפך אותי לאישה עשירה. לאט לאט התחלתי לתרום את רווחי עבודתי השבועית לכל מיני מוסדות צדקה בעיר…העבודה נתנה לי כוחות. חשתי שאני צעירה במספר שנים למרות שילדי הפכוני מזמן לסבתא. כל פעם שהייתי תורמת כספים עבור ארגון זה או אחר הייתי מבקשת לשמור על דיסקרטיות. רציתי לעשות רק טוב לילדים האלה המאושפזים במחלקה האונקולוגית… עבור הילדים האלה הייתי מוכנה לשאת עלבונות והשפלות של ילדים שקראו לי ‘משוגעת’, ‘מטורללת’ או ‘הנה באה החולה בנפשה’.

לסיכום , סיפוריה של יהודית מליק- שירן מלאים באהבת האדם, בדאגה אמיתית לשלומם של אנשים סובלים,ובחדירה אל נבכי נפשן של הדמויות.

כל זה הופך את הקריאה בסיפוריה של יהודית מליק שירן לחוויה מיוחדת במינה.