Sun Rise Sun Set זריחה שקיעה

כך מתאר הסבא רבא שלי יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי בזכרונותיו שהתפרסמו זה עתה בהוצאת יד בן צבי בספרו מהתם להכא שקיעה במסגרת תיאור המסע מיסוד המעלה לראשון לציון שנועד להבאת זמורות גפנים שטופחו וגודלו במשתלת הנסיונות של המושבה יסוד המעלה בשנת 1887:

“כשעברנו את הנהר נעמן ועכו כבר הייתה מאחורינו , היינו עדים למחזה נהדר, איך באופק מתאבק כדור אש אדום גדול עם גלי הים. לעיננו נלחמו מלחמת תנופה שר האש ושר המים, וסוף סוף שר המים בלע את הכדור, והאש הלכה וכבתה לאט לאט. אך ניצוצות ניצוצות נראו במרום הרקיע, כעין שרידי פליטי הכדור הגדול, והם האירו את דרכנו הלאה בליווית ההמיה המונוטונית של הים….”

רעייתו, הסבתא רבתא שלי הסופרת העבריה הראשונה נחמה פוחצ’בסקי כתבה ברומן “במדרון-רומן ארצישראלי”: 

“השמש מתחילה לשקוע, היא תקעה לתוך החולות את חצי כדורה הבוער וברקיע התפשטו לשונות אש, גלי דם ועבי זוהר, אבל לאחר רגע קט התערבבו המראות ויתכסו בזרמות עשן וערמות אפר.

בשוב שץ חזרה אל המושבה באותה הדרך הארוכה שבין הכרמים, כבר ירדה אפלולית על הארץ וצללים כבדים התפשטו בסביבה. רוח חרישית ליטפה את לחיו ותנער את בלורית ראשו. “

בנם של מיכל ונחמה פוחצ’בסקי הסבא שלי עשהאל פוחצ’בסקי כתב בשירו אש לבנה על גבי אדומה שהתפרסם בספר שיריו גחלת בעריכת נכדיו אורה עשהאל ועצמון יניב הוצאת ספרי עיתון 77 :

אֵשׁ לְבָנָה עַל גַּבֵּי אֲדֻמָּה
וְעַנְנֵי שְׁחוֹר וּתְכֵלֶת עַל גַּבֵּיהֶן,
עָבֵי תְּכֵלֶת אֲחוּזֵי תְּנוּמָה
הַלֹּא צוּרַת אָדָם לָהֶן!

וְהַפָּנִים לְהָבִים מִקַּרְנֵי שֶׁמֶשׁ
שֶׁמֶשׁ דועכה-לַיָּם נָפְלָה,
נוֹתְרָה שְׁאֵרִית מֶנָּהּ כְּחֶרְמֵשׁ,
אַךְ הִיא מִקָּרַת הַמַּיִם לֹא נִבְהֲלָה.

ובשירי שקיעה נוגה שפורסם בספר “כמו דחליל אצל גדר” בהוצאת ספרי עיתון 77 כתבתי:

שְׁקִיעָה נוּגָה

גַּם בִּשְׁקִיעָה נוּגָה 
יֵשׁ נִיצוֹצוֹת שֶׁל אוֹר

בְּסוֹף הַמַּעֲרָב
יוֹרֶדֶת שֶׁמֶשׁ עֲיֵפָה
מִיְּקוֹד יוֹמָהּ
כְּבֵדָה וַעֲטוּפָה
בְּתַחְבּוֹשׁוֹת עֲנַן

כַּמַּיִם מְכַסִּים לַיָּם
עוֹד שְׁבִיב הַנֹּגַהּ
וְהִיא טוֹבֶלֶת
עַד רֹאשָׁהּ
וְתֵעָלֵם

שׁוּלֵי שֹׁבֶל וָרֹד
בִּקְצֵה שָׁמַיִם
וְעַנְנֵי נוֹצָה
יְרַחֲפוּ קַלּוֹת

וְרוּחַ עֶרֶב יְלַטֵּף
חִוָּרוֹן הָרֹגַע
כַּמָּה יָפָה
שְׁקִיעָה 
בַּחַלּוֹנוֹת. 

סבא וסבתא רבא סבא ואני מתארים את אותה שקיעה פה בארצנו במרחק של למעלה מ120 שנה. היש דבר יותר מעודד מזה?