ההפרעה שלי

בגיל הנעורים בסביבות גיל 14, ובמשך כ 6 שנים מחיי אכלתי כמויות היסטריות של אוכל והקאתי… כ 4 פעמים ביום… מה שנקרא בפי המומחים ‘בולמיה’. בהיותי בת 14 ראיתי סרט בטלוויזיה על נערה אנורקסית, והחלטתי שגם לי ההקאות יכולות ‘לעזור’ בפתרון ההתנגשות בין האינטרסים

מצד אחד תיאבון ותאווה חזקים מצד שני הצורך למצוא חן ולעמוד בציפיות החברה והציפיות שלי למה זה להיות ‘מושלמת’ ומצד שלישי חוסר היכולת שלי למצוא את הדרך היפה גם ליהנות מאוכל וגם לאהוב את עצמי… בסרט היה לנערה מטפל מקסים, חם וחכם שממש הבין אותה… ועזר לה וכל מה שרציתי זה שגם אני אכיר אדם כזה שיעזור לי עם כל המצוקות והשאלות שיש לי על החיים… ועל עצמי בעצם. מה שהתחיל כסוג של משחק והתגרות בעצמי, בהורים ובסביבה בצחוק… הפך להיות סיוט שהכתיב ושלט בחיי במשך כ 6 שנים ארוכות

בהתחלה כולם ניסו לעזור… ההורים שלחו לפסיכולוגים, החבר ניסה בשיחות…. היועצת, המורה… אז לא היו מטפלים ספציפיים בתחום או שלא ידעתי שיש בכל אופן לא ממש נתתי שיכנסו אליי ויגעו בי… לא האמנתי שמישהו בכלל יכול לעזור… והאמת לא ממש רציתי לוותר על הדבר שמצאתי

ראשית זה היה פתרון כביכול לקונפליקט של הצורך להיות רזה והצורך לאכול וליהנות. והצורך להרגיש ‘נקיה’ ושאני ‘בסדר’. יכולתי לשחרר דרור את התאווה (היפה בעצם… היום אני יודעת) שהייתה לי לאכול וגם להרגיש שאני בסדר כי לא נתתי לאוכל להיספג בי, כאילו כל האירוע של האכילה לא קרה… ואני יכולה להתחיל מחדש אם אני אבחר בזה… שנית זה פתר לי את הצורך להתמודד וללמוד איך לנהל את חיי בצורה שגם תכבד אותי בעצם וגם תתאים לי. האמת שלא היו לי כלים ובמידה רבה יצאתי לחיים עם הרבה פחדים, לא ממש לימדו אותי גבולות וסמכות טובה מהי, דימוי עצמי מתנדנד, ביטחון מאוד נמוך, חוסר אמון בעצמי ובאדם, חוסר יכולת באינטימיות וחשיפה רגשית בפני עצמי ובפני העולם, לא הכרתי את עצמי, אימפולסיביות, חוסר בגרות רגשית, לא הבנתי אחריות מהי ופחד גדול ממורכבותו של העולם, בני האדם, ועצמי

נכנסתי לבועה הרסנית, האמנתי שאף אחד לא יכול לעזור לי ואני לא יודעת איך… ולא מאמינה שאפשר. הקאתי בכל מקום אפשרי, בהפסקות ברחתי מבי”ס (אגב סיימתי עם תעודת בגרות) במסיבות עם החבר’ה, באירועים חברתיים וכמובן בבית… 4 פעמים ביום… כל הזמן הפוקוס היה על איך אני אוכלת ומשיגה אוכל… הקאתי בשקיות ניילון בחדר שלי כדי שאמא שלי לא תשים לב, לקחתי להוריי כסף לקנות אוכל… שיקרתי, העלמתי, שיגעתי את עצמי ובעיקר הייתי מופרדת ומוגנת מכל הסביבה והיה מה שתמיד ‘יחבק’ אותי… מה שקרה שנוצרו לי הרבה יותר קונפליקטים וקשיים בעקבות הפיתרון שמצאתי

הדימוי העצמי רק ירד יותר, תחושות האשמה שאני מסתירה, עושה משהו לא בסדר, השקרים, הבידול החברתי (למרות שהייתי די מקובלת והיה לי חבר כל השנים הללו), ההרגשה הפיזית של חולשה תמיד מנעו ממני דברים, כל הפוקוס שלי לא היה על ההנאה שברגע ובדברים הקטנים של החיים אלא על אוכל והקאות. וכך נהייתי יותר בודדה ורגשית יותר שבורה עם תחושות של פספוס מתמיד. כך חלפו השנים סיימתי תיכון עם בגרות, הלכתי לצבא, וההקאות נמשכו. כל מי שניסה לעזור נעלם… כי זה לא עזר… וזה מה שאימא שלי יכלה לעשות בשבילי… הכוח שרצה את ההקאות כפתרון ‘שלט’ בי

עד שיום אחד, הגיע אלי כמו מלאך משמיים.
דודי היה בדיוק כמוני.. מצא את המפלט שלו בהקאה והסביר לי שיש דרכים הרבה יותר טובות.
“הדרך הטובה שלו” הייתה ללכת לטיפול ביחד, הוא חשב שאם נתמודד יחד עם הבעיה נוכל לצאת ממנה יותר מהר.. וכך היה.

“פנינו לעמותה “הישראלית למניעה, טיפול ומחקר בהפרעות אכילה
כולם שם היו מאוד נחמדים, רצו לעזור והסבירו לנו כיצד הם ידריכו אותנו כדי שנוכל “להיפטר” מהמחלה הארורה הזו.

לאחר כשנה אני ודודי סיימנו את התהליך הקשה, נפטרנו מהקאות, התסכולים והפחד.