“תל חי – תל ברוך” – מחזה פוסט ציוני

סינופסיס שביר – ל 3 שחקנים ואימא:

המחזה החברתי: “תל חי תל ברוך”, 

עוסק בפיצול אישיות בדמותו של דן ובדמותה של המדינה, עם התפוררות הלכידות התרבותית, על רקע האלימות במערכת החינוך.

דן ידין –

ממזר, יליד קיבוץ, עובד כמורה מחליף ומתייסר בשל בעיות זהות. חולם לקבל פרס חינוך, אך מתמוטט נפשית בשל בעיות משמעת בכיתתו

אור –

התיישבות עובדת/אובדת

אביו של דן –

איש המוסד לעליה ב’, נשוי לא באושר לאימא. התעללותו הנפשית בבנו, שבאה מכוונות טובות הביאה את דן לגהנום רגשי.

אימא –

אשתו של אור מתעבת אותו והם חיים בנתק בלי מכנה משותף רגשי.

המחזה הוא ביוגרפיה שבורה של דן:

דן שהתרסק שוב ושוב בצעירותו מנסה לשחזר את עצמו, מחלקי זיכרונות, כגון:

קשייו כילד קיבוץ שנולד בי”א באדר- יום בו נרצח טרומפלדור.

העצב והכאב  שחווה, הפכו אותו לאדם מפוצל, בעל רצייה חזקה, המנותק מהרגש.  חייו קרועים ותלושים ואינם מתחברים לכלל יחידה אחת.

לדן הזיות וחרדות מפגישה עם שלל דמויות סמכות: מנכ”ל המשרד, ביקור מפקחת ושרת חינוך. דמויות אלו הן השתקפות של אימו הקרה והספרטנית.

קריסתו של דן עקב שיעור אלים בכיתה מביאה לאישפוזו הכפוי במחלקה סגורה.

כשדן מאושפז:

אביו הנוכח בגודל השבר הנפשי של בנו, מתעורר ומתחיל לראשונה לדבר עם בנו בגובה העיניים ולא רק בסיסמאות ציוניות נבובות.

בשיחות נחשף עולמו הפנימי העשיר של אור, המגלה אדם בעל רגישות חברתית וספרותית, שעבורו רגע הלידה של בנו הוא אירוע מכונן.

כשאור מאושפז:

דן מבקר את אביו הגוסס מסרטן. בו לקה בשל שירותו הצבאי וצלילתו בקישון.

אור פורס לפניו את החלום הציוני ושיברו. האידאלים של התיישבות הפכו לכתב אישום חריף נגד בני דורו של דן. אור מאשימם בהתנתקות מהערכים והפיכת חזון

תל חי לנדל”ן של תל ברוך.

אור חש שהממסד הפקיר את לוחמיו ומבקש מבנו שיכתוב מחזה על סיפור חייו, שיועבר לדורות הבאים.

3 דמויות ראשיות:

אור: מהמוסד לעליה ב’

אימא: בזלת יצוקה

דן: בנם המורה

סדר התמונות:

פרולוג

מערכה 1: יום במטווח

מערכה 2: עצרת לרון ארד

מערכה 3: יא’ באדר – יום הולדת

מערכה 4: כימיה מופלאה

מערכה 5: להיוולד כאבא

מערכה 6: שיחת חתך

מערכה 7: בציר טוב

מערכה 8: אימי הדגנרלית

מערכה 9: חדר מיון

מערכה 10: חדר משחקים

מערכה 11 : דו קרב

מערכה 12: הניהול

מערכה 13: האישפוז

יציאה:       אל ניניו

C כל הזכויות שמורות למחבר – אמנון יוגד.

פרולוג – מונולוג: 

דן ( יושב על כיסא ) ביום ראשון אני הולך לעבור עקירה בשן. הרופא הסביר לי שהיא מתה. השן זה חומר מת הוא אמר.

זה שמבחוץ היא נראית לך שלמה…אבל מבפנים היא יושבת על 3 שורשים ובאחד מהם יש בורג. ונוצר סדק וכיס. מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים למות. אי אפשר להחזיר אחורה אפשר במקרה הטוב לשמר. אז הולכים לעקור לי ת’שן. חנוך לוין אמר שאין תענוג כמו לחטט בשן כואבת. ביקשתי מהרופא עוד דיעה, אז הוא אמר לי שאני גם מכוער.

בגיל מאוחר התנתקתי מעטיני הפרה שניגבה לי ת’תחת ושכרתי דירה. אני ועצמי תמיד היינו שני אנשים. מאז שהייתי מוכה נפשית. (זורק בזעם שעון על הבמה ) והטיחו אותי בריצפה והתרסקתי, התנפצתי לרסיסים והייתי צריך לאסוף ( ממחיש בתנועות ידיו ) את כל החלקים שלי יחד, לחבר אותם ולדאוג שזה יעבוד. כי יש לי צ’אנס אחד לעבור את החיים האלה. והייתי חייב לעבור אותם טוב. עד האור שבקצה המנהרה. רצתי בכפר מלל בשדרת הקזוארינות, את רוב הכלבים אני משיג,

רוקי. אני חייב להשיג את התואר. מנוצח אבל לא מובס. התחלתי ממינוס. מבחוץ לא רואים את התפרים והצלקות. הכל משוחזר, הכי טוב שיכולתי, הכי קרוב למקור. בעזרת כוכבי הצפון ורוח הפסיכולוגים השורה מעל. מבחוץ בייבי פייס מבפנים פני צלקת. יש כרס, אבל חתיך בראש. המוח של פרנקנשטיין נראה בצילום הרנטגן כמו השרירן של רב בריח. לאט מאוד פתחתי את כל הקשרים.

ועכשיו כל מה שנותר הוא לרצוח את ראש הנחש שיצא נגדי בגלוי. לרצוח אותי. לעשות השתלת מח עצם, לשים בורג מיבנה וכתר. ולצלחת עם פלח לימון ורוטב אלף האיים ולהגיש אותי לעצמי בטמפרטורת החדר, לשביעות רצף כל חלקיי. האמתיים, המנותקים והמדומים, באשר הם. ואז אולי אוכל סוף סוף לעמוד במבחני הקשה ביותר והוא – להישיר מבט בראי ולהיות סוף סוף אני עצמי.

לילה: ביתו של דן – בדידות תהומית

מצלמה הקבועה בתקרה מצלמת את כל מעשיו,

המשודרים חי באינטרנט. ברקע מדבר עימו קולה של אימא

דן: ( מסתובב בדירה, סוגר דלת, משתין, מצלצל וכ”ו) הבדידות מכה ללא רחם. לבדוק האם הדלת סגורה, להשתין. מוריד את המים לחצי התורן. להסתובב בבית להדליק אור, לכבות אור, לכתוב כדי שהדברים יקבלו משמעות. כל כך שקט עד ששומע את עצמי חושב, פס קול בסרט. הילוך איטי בין קירות חשוכים. נישען לרגע, מתיישר וממשיך.

אימא: היי מורה מחליף תבדוק ת’דלת. להכניס את הבקבוק למקרר. הטלפון דומם, המזכירה מתה. קול תקתוק השעון, טלפון רחוק מצלצל.

דן: היא לא תתקשר, היא חזקה, לא פריירית, קלטה שאני רוצה. אכלתי אותה. לבד.

אימא: צריכה זמן לחשוב, הולכת לישון לא בבית.

דן: ( מרים את אפרכסת הטלפון ומחייג  ) קלטה אותי…

אימא: “דן ידין, ה……משורר, כן זה עדיין לא אקטואלי”.

דן: מדליק ת’טלוויזיה לעבור בין הערוצים, יצפאן מצחיק אותי לרגע ודומם. האם הייתי קשה מידי? איבדתי אותם, או שהם איבדו אותי? הייתי ישיר מידי, או שהיא מרוחקת ונוזלית? אינה איתי, גם כשהייתה הייתי לבד.

אימא: לסגור את התריסים, תבוא מחר.

דן: “מחר” יש נצח עד מחר, האם אנוצח עד מחר? חש מובס. סיפרתי בכיתה את הרעיון על פיו “האדם הקדמון שחי במערה עם הציורים על הקירות, היה מורה”. הבשורה יצאה מפי כגשם רענן, המרווה בצחוקו אדמה בקועה.

אימא: “כמה שנים אתה מלמד?”

דן: שאלה שחוזרת על עצמה באופן מטריד. אחד התלמידים בטון דואג הציע לי להתפטר. האם הם משלמים על מצבי האישי? או שאני משלם במצבי האישי על מצבם? הם לא אשמים, גם אני לא.

אימא: אין כאן אשמה רק יריבות. המנצחים תמיד יהיו הם. משום שהמדכא פחות מוסרי תמיד. הערת שוליים: “לשנות את שיטת הלוח והמורה”.

דן: לסגור את ברז הגז ולסגור את הדלת. הטלפון דומם. צעדים הולכים, בחוץ החיים ממשיכים. תלמידי וודאי ישנים יתכן וחלקם בוכים. אני לא בוכה.

אימא: אתה באמת לוקח את זה כל כך קשה?

דן: כן, אין חצי הריון.

אימא: הימנע מעימותים.

דן: כיצד נלחמים בבוז כשריכוך יביא להתגברותו.

אימא: אתה נחמד, עד שאתה מתחיל לפקד עלינו

דן: קידמו את פני בהקשב עם כומתות על הראשים.

אימא: מפרשים טוב לב כחולשה?

דן: לא כולם כמוך נשמה טהורה. בתחילת השנה הוציאו אותי עם אלונקה, עכשיו אני דיקטאטור נאור.

אימא: “מעולם לא הייתי שנוא יותר מכפי שהייתי אז”, כתב אורוול בסיפור “לירות בפיל” שכה אהבת ללמד.

דן: “מצד אחד שנאתי את עבודתה הבזויה של האימפריה, שראיתיה מקרוב ומצד שני נמלאתי זעם על הבורמנים, שבזו לי והייתי יכול לתקוע סכין בבני מעיו של…”.

אימא: אתה מזדהה עם הסופר? נשלט על ידי ההמון, רק לא להראות פחד. ללא כל שיקול רציונאלי רק לא להיות לבוז?!

דן: ( מתבונן במראה, מעל כיור מלא מים ) כה נלעג בעיני עצמי, רוצח המצויד בתער. רוחץ ידיים בכיור מגואל בדם, ניגעל. אלי עד אנה, מתי אגאל? חוזר מהעבודה וממלמל “והשוחט שחט”.כותב את הדברים, מנציח את בדידותי.

אימא: לעמוד מול קהל – המקצוע הבודד בעולם. הנפילה גדולה לתוך השקט הרועם.

דן: אוטם את אוזני, לא עומד בכאב. הגוף קופץ מאדרנלין מעוך. הם מתבגרים, אני מתגבר.

אימא: כל גיל התבגרות, מצריך אחריו גיל התגברות.

דן: כלב הוראה. חלק ממערכת המשמרת ידע, מנציחה עם ומגחיכה אותי.

אימא: זו נקודת האל חזור.

דן: האלימות שנקטתי הפכה אותי לאיש הרע בסיפור.

אימא: זה עדיף מהאיש האומלל בסיפור?

דן: בכל אופן שייך לקוטב הבודד בסיפור. מהווה בקשת רחמים, הושטת יד, או קריאה לעזרה. רגשן, רגיש מידי, אולי כבר לא אני.

אימא: להיות שליט זה דבר מחורבן, אורוול ידע זאת אך ירה. כלפי מי נעשה העוול?

דן: כשקראתי את הסיפור לראשונה הזדהיתי עם הפיל. כשלעגו לי הזדהיתי עם עצמי. התחפרתי ויריתי לכל הכיוונים, חושב שהרגתי את כל החיות.

אימא: קנה הרובה מעלה עשן…

דן: אך איני חש שימחת ניצחון. לא חש דבר – רק עמימות. מחפש את הסיבה במוחי, מצאתי מפחד להודות: מחר לא אעשה לכם סגר, אלא חנק! חנק! ( מנופף באקדח לעבר הקהל וצורך ) אתם תהיו חייבים לאהוב אותי בסוף.

מערכה 1 – יום במטווח

בשדה פתוח

דן ואור

אור: ( מצייר מטרות על קרטונים וגוזר בצורות של: חמור, פרח, ערבי עם כאפיה ) ככה היינו עושים בפלמ”ח ( מסדר אותן ויורה באקדח אנגלי “סמיט” ורובה אנגלי ). כולם אומרים שאתה יורה משהו ואני אף פעם לא ראיתי אותך בביצוע.

דן: עזוב.

אור: ( מנדנד, מסדר את המטרות יורה עוד קצת ) עכשיו אתה. תראה לי, בחייאתכ.

דן: בסדר, אבל אחרי שאני גומר הולכים, זה מזיק לאוזניים וזה לא טוב למוסיקה. איך תרצה שאני יירה, בשכיבה, בכריעה, בעמידה?

אור: ככה וככה.

דן: על חיות אני לא יורה וגם לא על פרחים, אז לך שים לי מטרה לא מזוהה, משהו לא מוגדר.

אור שם את דמות הערבי.

דן: אבא בחייך.

אור: מה אתך ערבי זה משהו לא מוגדר.

דן: עכשיו נבחר ראש עריה ערבי בפאריז.

אור: זו הנקמה רצחו את היהודים, קיבלו את הערבים.

דן: הוא ערבי ליבראלי.

אור: אה….אתה יכול לבחור אצלו איך למות?!

דן: ( מתחיל לירות ותוך שבע שניות זה נגמר, כולל החלפת מחסנית). שבע שניות נחשב לזמן טוב לביצוע.

אור ( המום ) תעשה עוד פעם, איך עשית את זה? ממש חתכת את הדמות לשניים.

דן: חשבת שאתה עדיין החייל מספר אחת בצבא, שכחת שעברו קצת שנים מאז. קודם כל האקדח צריך בסיס, אתה חייב לעגן אותו ושנית לירי יש קצב, טמפו, כמו במוסיקה.

אור: אתה ממש מנגן על האקדח.

דן: אבא מה שראית שם היה סודי זו תרגולת של היחידה.

אור: תרגולת, תרנגולת, אני יודע יותר דברים סודיים ממך, בגלל זה מותר לי לספר על הדברים שלך”.

דן: חיסלתם הרבה אישים יהודיים לפני קום המדינה?

אור: אומר רק ש”רצח ארלוזורוב” לא היה היחידי.

( אור ודן יושבים בצל המטרות, אימא של אור על כיסא נדנדה בצד )

דן: מילדות יש לי את המנגנון לעשות דבר שאחר לא יעיז לעשות. אני לא פוחד בכלל, זוכר פעם שקפצתי מצמרת של אקליפטוס, תפסתי ענף גמיש וירדתי אתו עד למטה. הענף נישבר ונפלתי על הגב, חטפתי חזק בכליות ונשארתי לשכב

אור: אתה יודע שאתה מטומטם.

דן: אני מודע לזה כבר 50 שנה. בכיתי לאמא “תזמיני אמבולנס” והיא מסתכלת עלי בעיני הפלדה הקרות של גולדה מאיר

“בשביל שתי רגלים שבורות להזמין אמבולנס?”

אור: כשהמטפלת בחדר הילדים אמרה “קבוצת עוגן הולכת לישון” היה רק ילד אחד, שאמר שהוא רוצה ללכת להורים שלו.

דן: פשוט רציתי להתחלק עם אבא ואימא בחוויה. אור: מאזוכיסט.

דן: אבל המטפלת נשארה בשלה “יש לכם דקה להגיד לילה טוב”. טוב, ברור לך שבשבילי זה היה לילה רע מאוד. כשהתמרדתי ושרתי בקולי קולות, תפסו אותי באוזניים ודחסו ת’ראש לאסלה להתרעננות. השקעתי כל דקה בצורה מחושבת בשרפת חורי עכברים וקשירת זנבות חתולים. אבל כמו במערבון זול בזמן ששתיתי בבר החליפו את התפאורה, את הערכים והקודים. זחלתי משם כמו שריד ארכיאולוגי לגזע נכחד.

אור: של נעלך.. אפיקורס, התנועה הוציאה מתוכה הרבה לוחמים מהוללים

דן: אבל מאחורי כל טייס שנגע בשמיים, עמדו שלושה אחרים בתור לאשפוז פסיכיאטרי כפוי.

אור: גדלתם אצל מדריכים יוצאי מחנות שבליל גשם הוציאו אתכם בחירוף נפש לחצר.

דן: כדי לחשל את נפשנו ולקרוע אותה לגזרים.

אור: בלילה הייתם פורצים למטבח

דן: מורעבים….בגדים ומשחקים לא יכולנו לקנות. רק דבר אחד היה חינם –  לעשות פיפי במיטה.

אור: ואת זה עשיתם בשפע.

דן: את אבא ואימא ראינו למשך שעה ביום

אור: וגם זה היה יותר מידי. אנחנו הקמנו ואתם רציתם רק להרוס.

דן: כילדים עזובים פיתחנו הומור אלים.

אור: שכלל הוצאת אוויר מגלגלי מכוניתו של אלוף הפיקוד, רחצה בירדן בעירום ולבישת מדים. כשמצאתם טרקטור נטוש חרשתם בו שדה, בלי להתחשב בעובדה שבאותו יום נטענו בו אלפי שתילים של עצי הדר. במו טרקטורכם יצרתם את הגירעון של התנועה הקיבוצית כולה.

דן: יום אחד כשהפרעתי למורה לכימיה, מכונאי לשעבר שלימים נהיה מזכיר המשק, תפס אותי ביד וברגל והטיח את גבי בפראות על הברך. אז הבנתי לראשונה שאני גמיש ושנולדתי לרקוד. חשתי את הדגדוג חסר הפשר בקצות האצבעות וידי נמשכו למעלה ולצדדים. הפכתי למוסיקאי, עוד לפני שידעתי שיש מוסיקה בעולם. אור: גדלת באדנית יצוקה מבטון. עם פרטיטורה חינוכית כזו, מה הפלא, שלא הגעת לאן שהגעת.

דן ואימא ( מוסיקת מעליות רכה ). אימא יושבת ורגליה על המשענת, מעשנת בשרשרת ושותה קפה שחור.

אור: ( צועק מהחדר השני ) אם יחוררו לאימא שלך את הוורידים יפרוץ משם עשן וקפה בוץ. ( תזמורת: מוסיקה מלטפת של עמוד האש ).

אימא: הרגת אותי. הרגת את אבא שלך. הרגת את אישתך. הרגת את הילדים שלך. הרגת את עצמך. אתה מטומטם. מה עזבת את הבית. למה למי למו? תראה את אישתך…אין לה פנים. היא אישה צעירה, צריכה להיות מברזל בשביל לסבול אותך. יש לך הרס עצמי. אתה תיגמור כמו חבר שלך אילן. מה נסעת לכל הערבים הספרותיים האלה והשארת אותה לבד….אישה צעירה. כל דקה שאינך בבית זה לרעתך. אנחנו לא נעזור לך בכלום.

אור: אתה חיי במלונה. היתושים שם מצצו את דמי. אינך סלב ולא מבית סלבקוס. ( יוצא ומסתובב לאחור… ) והספר שהוצאת עם כל היוצרים… לא שווה גרוש….בעצם זה זבל. ( יוצא מהחדר).

דן ( קם מנוק אאוט ): תתחדשי על הצעיף. אימא: מבזבזת לך ת’ירושה.

דן: את בנית אותי. אימא: לא בשביל שתזרוק לי את זה עכשיו בפרצוף.

דן ( מתיילד ): כתבתי שיר לאימי הגנרלית, רוצה לשמוע?

אימא: ( בצרידות ) מיש.תו.קקת.

דן: ( מתרכז ) “העננים כישויות נפרדות”: המים בהשתקפויות פסקי שמיים, בינות לנצנוצי גליהם. רציתי לכתוב שיר. להודות על ההווה והתביישתי. חשבתי על ג’ונתן לווינגסטון. עף ונוצותיו מתבדרות. ועיניו קורעות באוויר החד. והנה הוא בא ומעל ראשי – בוצע עננים בחטף.

אימא: ( חיוך בוז ) הבעיה שאתה לא מחובר לרגש.

דן: אבל מחובר חזק לצד הנשי.

אימא: מאחלת לך צום קל ומחזור שמח. דן: הייתי אצל מגדת עתידות אמרה שיש עלי עיין כזאת גדולה. ( מחקה אותה )

אימא: ( מסתכלת בכף ידו ) “תן לי 1000₪ ואני אוציא לך ת’עיין”.

דן: את הבטחת לי שבנות יעמדו אצלי בתור.

אימא ( בייאוש ) מודה באשמה.

דן: אז חשבתי לבנות להן פינת ישיבה, חבל שיעמדו בשמש.

אימא: אם תרד מהארץ, תתנצר ותעשה ניתוח שינוי מין – “הכל יסתדר”.

דן: תעמדי בזה?

אימא: עשיתי כבר דברים יותר מתוסבכים מזה.

דן: למשל?

אימא: אותך פייגל’ה. ( נאנחת ) אותך.

דן ( מעביר יד בשיער הדליל ומסדר את הגבות ) אני יפה?

אימא: ( מעלה טון ) “הייה נכון” לוחם! זכור את בריתו של אברהם אבינו.

דן: אני נתקל בבריתו כל בוקר על האסלה. חתכתם לי את ההנאה ומאז לא מרגיש כלום.

אימא: ( בדרמתיות ) מה שלא הורג מחשל.

דן: ( בעצב) אבל לפעמים זה הורג.

אימא: ( בפאתוס ) קשה באימונים קל בקרב.

דן: ( בציניות ) דם חוסך זיעה.

אימא: אם לא אבא, לא היית רואה אותי אצלך בבית.

דן: ( בציניות ) אהבת אם – אהבה שאינה תלויה בדבר.

אימא: ( בבוז ) יהודון. מתי נהית כזה רכרוכי?!

דן: ( מעיף לה ת’קפה מהיד) אנחנו לא בגרמניה שלך.

אימא ( קמה ושואגת ) גרמניה שלי זה – שם ( מצביעה במועל יד לשמיים ),

ספרטה זה – כאן!

דן: ( מפנה עורף לצאת ).

אימא: ( ברוך ) רוצה מרק?

דן: תפסיקי להאכיל אותי לוקשים.

אימא ( מושיטה ידיים אחריו ) ינגעלע אחרי שאמות תתגעגע לבישולים שלי?

דן: ( בחדות ) נקפיא!!

אימא: ( בכאב ) גידלתי שונא בבית.

דן: ( קצר נשימה ) יש לי עולם פנימי עשיר, עם יחסי חוץ טובים.

אמא: ( בכעס ) יאללה, זאב בודד תחזור לכלוב שלך.

מערכה 2: העצרת בכיכר למען רון ארד

אור נואם על במה, דן יושב בקהל בצד 

אור: אין יום בו אני לא חושב על רון, אבל לא בכל מחיר, לא מרצחים עם דם על הידיים, כן לביעור כיני המחבלים…. לא להפגנות – זה מעלה את המחיר.

דן: ( קריאת ביניים מהקהל ): הוא שבוי בכוחותינו, אם לא נשלם היום כך וכך נשלם מחר כך וכך + כך וכך עבור גופתו המרוטשת.

אור: מבחינת התיעדוף, עדיף שרק הוא ישלם.

דן: ( קריאת ביניים מהקהל ): מעניין איך תגיב עם בנך יאחר 10 דקות בחזרה מהחוג.

אור: הדיונים במערכת הביטחון לקראת צעדים להחזרת השבוי מופרעים בשל מגעים להקמת ממשלה חדשה. לא נחסוך, נעשה כל מאמץ, נעבור תופת ולילות לבנים. לא נרתע מהצנחת סיירת מטכ”ל מעבר לקווים….

דן: ( בקריאת ביניים ): כדי להשיב לגבולם את כל השותפות הקואליציוניות.

אור: בלי זה אין חיים.

דן: ( קריאת ביניים מהקהל ): ובינתיים הילדה שלך שפכה נצנצים על השטיח, נצנץ אחד לכל יום שלא ישנת איתה. היא אומרת “אבא”, בשבילה זוהי מציאות וירטואלית. ראש ממשלה הולך וראש ממשלה באה. הסבל היחסי הקולקטיבי נוח לעיכול. מה שכואב יותר מכל הוא שכלל אין לך בת ועם זאת האם הינך בין החיים?

אור: ( בזילזול ) מה זה הזבל הזה? ( לפתע מזהה בהפתעה את אור בקהל ופונה אליו בהתרגשות )  שלום לך.

דן: ( מהנהן בראשו בקטנה לשלום ).

אור: אני מתרגש, אתה לא מתרגש? אתם יודעים מי יושב כאן? היחיד שהצליח להשיג אותי ב 10,000.

דן: ( בביטול ) אבא. הרי בינינו אין כלום, אני מורה אתה שר. אתה מלמד שירים? מתי לימדת שיר?

אור : ( נבוך )

דן: הרי מי חשוב לי, מי שמלמד ילדים. אני יודע שמי שהם אומרים עליו – אדם טוב, הוא בטוח אדם טוב. אני לא חלילה מעביר ביקורת אתה איש נפלא, אבל תניח לי, אז מה אם פעם בגיל עשרים ביחידה דרכינו הצטלבו. ( פונה לדן ומצביע על השר ) הוא חייל גרוע אם השביל לא משורטט על המפה, הוא לא מוצא תינקודה ואני אומר לו די עצור הגענו.

אור: יחסי ציבור זה אתה – דובר נולד. בן יקיר לי אפריים.

דן: בתרגיל המסכם הובלת את הכוח לכיוון הלא נכון, אבל איזה ביטחון עצמי.

אור: אבל אתה היית כוכב.

דן: מאז שהשתחררתי, אני לא שייך לשום קליקה, יש רק קשר של חברות וזיכרונות. לא רציתי להיות קנאקר, רק ללמד וגיליתי שהם הרבה יותר חכמים ממני, למרות שכיום כבר בא לי להקיא מזה. אמרו לי שאחרי השבתון המצברים מתמלאים, אבל אצלי כבר יש קטטר.

אור: יכולת להימנות על האנשים המשפיעים ביותר במדינה.

דן: כשבודקים מי השפיע, זה תמיד אחד על אחד. מעדיף ללמד בכיתה מוסיקה, שבגיל ארבעים ילכו וישירו בציבור. זו חותמת המים שלי.

אור: (מתפלא ) המדינה צריכה אנשים כמוך,יכולת להתקדם עד ראשות ממשלה.

דן: חולק, לא הייתי יכול להגיע לדרגה בכירה, אני מתכוון מעל תת- אלוף, כי יש מספר קווים אדומים שאני לא מוכן לעבור.

אור: למשל?

דן: אני ואתה מדברים, שנינו רואים את הסיטואציה בצורה שונה. אתה תבוא עוד כמה זמן ותגיד על מה היתה השיחה ואני אגיד את דעתי ואז נתראה, או שלא נתראה יותר. אבל בוא נגיד שאנחנו מדברים על איזו פעולה שקרתה והתקשורת מתעניינת בה והדבר נהיה אין. אז מישהו עלול להיפגע. אם אני אכתוב סיפור על אירוע מסוים, שאתה היית המפקד שם ואציין שאחד החיילים התייבש, ונגיד שאתה מועמד לקידום, אז אתה נחסם מיד.

אור: (מתבלבל) זה לא הוכח מעולם.

דן: אתה יודע שאני אדם לא צנוע ונחשב לאדם הכי פחות בישן בעולם, חוצפה זה בעצם אחד הדברים הכי בולטים אצלי! ראש הממשלה שלך, הדביק לי את הכינוי “חסר הבושה”.

אור: אתמול כשצילמו את התוכנית על מבצע יונתן, החבר’ה אמרו “הנה עוד מעט יבוא חסר הבושה ויוריד לכולנו ת’ראש”, אבל לא הגעת.

דן: במיילא מראיינים רק ת’קודקודים. אני בעיקרון לא הולך לטלוויזיה. לא מצטלם לשנייה. העדפתי ללכת לחתונת הכסף של זה ששלחת לצלול בקישון.

אור: (בחשש) מה איתו?

דן ( ביובש) הוא כבר יודע שיש לו סרטן. החתונה הפכה מחתונה לו, לחיים שכאלה לי. אשתו ניגשת אלי ואומרת “אתה היחיד שלחץ לי ידיים”.

אור: ( בבוז ) היא היתה זונה.

דן: המהפך בתפיסה שלי חל, כשראיתי את החבר הטוב הראשון, שוכב הרוג לפניי. שם קיבלתי פרופורציות. וזה מחזיק אצלי מאז ועד היום.

אור ( מזיע ) הייתי אז בלימודים.

דן: לא חשוב מה אדם חושב, יש לו זמן לחיות, תן לו לחיות. תן לו להיות כמו שהוא, רק תן לו. זה לא חשוב יש לו תואר אין לו תואר. תבדוק מיהו.

אור: ( בבוז ) בשבילך היא הכי טהורה בעולם?

דן: לכולנו יש דברים איומים ונוראים, אז היא לא יודעת לקרוא, אבל מכינה לך אוכל, ללקק ת’אצבעות.

אור: ( עוקץ ) אז לא אכפת לך מה עשתה לפני 50 שנה?

דן: יש דבר יותר נורא ממה שעשיתי לטליה שהרגשתי אליה יותר מאחות?

אור: השאירה שלושה יתומים, לא ייאמן שהיא כבר 10 שנים איננה.

דן: ( מזנק על הבמה ולוקח מדבר למיקרופון בקולו של אריק שרון ) מי שבעד חיסול הטרור שירים את ידו ( צוחק, עומד לצד אור ומחבק את כתפו). היינו צריכים לקבל סמלי בוגרים. קמת ואמרת לקבוצה – היא לא בוגרת סתם פרחה. התקלחנו הרי ביחד ועיצבן אותך שהלכה עם חזיה שהגביה לה ת’חזה.

אור: חשבת שהיא היא לא בוגרת. היא סתם חתיכה שהולכת ומגביה. והיא עם דמעות בעיניים אמרה “לא נכון”.

דן: אמרתי לה “תפתחי ת’חולצה” ואכן זה היה נכון. והחליטו לא לתת לה סמל בוגרים. אותות בוגרים! השר: לא הסכימה לראות אותך גם כשהיתה על ערש דווי “שלא יכנס פנימה”. נפגעה כל כך קשה ממני!

אור: הקיבוץ הוא מסגרת קשה של אנשים קשים, שקשה להם. כולם צריכים לחשוב אותו דבר. כולם צריכים יחידות הכי קרביות בצבא ומי שלא יכול לעמוד נפשית, אינו בוגר. מי שלא עובר קורס קצינים בגיל 17וחצי, הוא לא בן אדם. הדברים מסומנים וברורים הכל חתוך. הכל! כשאימא ילדה אותך ישר ניקו אותה מהקבוצה. חצי שנה הראו לה אותך מעבר לגדר וחזרו לקיבוץ. אתה יודע מה זה בשביל אמא לא לראות את הילד שלה חצי

שנה. היית שייך לקבוצה לא לה, הם היו האמא והאבא שלך, הקולקטיב הוא ההורים שלך והיא כלום, אפס, פחות מאפס.

דן: רגש, אין חיה כזאת?  הכל קר, מוכתב חתוך מלמעלה מלמטה ומהצדדים? אתה נולד לתוך ארגז של תנובה.

אור: בטירונות השביעו אותנו בקבר אליהו, הרוצח הגדול. כל כך פחדו ממנו בתנ”ך, שלא העזו לכתוב נגדו דברים רעים. עם אקדח בימין ותנ”ך בשמאל הלחימו אותנו יחד תמיד.

אור ודן מזמרים ביחד: יחד תמיד ביחד, גב לגב ותחת לתחת.

דן: אין יחד. השיתוף המלחיץ הזה, זה יצר אצל כולנו, שבכל מקום, לא רוצים ת’יחד, לחשוב אותו דבר. להשתחרר מהשיתוף הזה בכל דבר. לפי הסטנוגרמה של הקיבוץ, הוחלט שעלי ללמוד רפואה, לכן כשאני עומד היום מול רופא אני אומר לו “אני יודע שהעתקת בבחינות, גם אני למדתי שנתיים פיזיולוגיה”. ואז החלטתי ללמוד מוסיקה, זה מה שבאמת עניין אותי. הגעתי אחרי הלימודים עם דיפלומה של מורה למוסיקה

אור: “עשית את טעות חייך”. היינו בשוק. לא דיברנו איתך. זו היתה בגידה.

דן: זו היתה נקמה, הכרזת עצמאות. היום, אם הקבוצה מתפרקת, אני נשאר קבוצה בפני עצמי.

אור: מה היית משנה בחיים?

דן: הייתי עושה יותר ואומר פחות שאעשה.

אור: ( ביובש ) מאחל לך הצלחה במאבקך הצודק. (מקמט את הנייר ויוצא בלי להגיד שלום ).

דן: ( במרירות ) זה כמו להגיד לחייל “הלילה ארוך”, זו תגובה שטחית, תגובה חיילית. תגיב עם אמפטיה ורגש אישי לבן אדם שירגיש אותי, כמו שאני אותו. הוא מקריא מהדף ומפרשן, אין שם דו שיח, מרצה את הדברים שלו, אז מה ההתפעלות הגדולה? אני מעולם לא נכנסתי לשיעור עם דפים. אני לא מתחיל שיעור בלי לשאול כל תלמיד מה שלומו. בלי להקדיש לכל תלמיד מספר דקות. לא חייבים לדבר, לפי זה שהוא משפיל מבט, או לפי שפת הגוף אני מבין אם משהו לא בסדר. ואני אומר לתלמידים שלי “אם פגעתי במישהו שיעמוד” אפילו שהם ילדים.

אור: זאב בודד, פרה שבועטת בדלי. מוזר ומתוסבך היית ונישארת. מכיר אותך כמו את כף ידי.

דן: לעולם לא אכיר אותך, מה שרואה עליך זו רק פסדה. אישתך מכירה אותך, היא היחידה שיודעת מי אתה באמת. אני יודע רק דבר אחד אם

טעית תודה. אם יש לך בעיה להגיד “טעיתי”, אז אני מתחיל לתהות על עוד כמה דברים. לפעמים אתה לא מכיר אדם ואז הוא פתאום עושה דבר אחד, שלפי זה אתה מכיר אותו.

אור: ( בציניות )  ידען גדול שלי.

דן (לקהל) : יש לו ידע רב ובשירה הוא שר נכון. במתמטיקה אני יכול להתמודד אתו. בהיסטוריה וארכיאולוגיה לא. כל אדם רוכב על הסוסים שלו. ידע עצום שאדם מפגין, לא עושה עלי כל כך הרבה רושם, אלא אם יש בו מקוריות, דבר שאתה לא יכול למשש אותו. אם מדובר בנושא הספציפי ובא דוקטור, אז אני מסיר בפניו כובע או פיאה נוכרית. אבל בנושא אחר אין מי שלמעלה ולמטה הוא ואני שווים. מומחים יש למה שהיה. למה שעושים היום אין מומחים. כשאיינשטיין בא ודיבר  מישהו ידע? היו מומחים לדברים אחרים והוא בא והראה מאיפה הדג משתין. היום כבר אומרים, שהוא משתין 15 מעלות ימינה משם.

אור: ( בספקנות ) העתיד תמיד עמום, מה מנחה אותי בהתנהלות מולו?

דן: ה-ת-ב-ו-נ-נ-ו-ת והידיעה שאי אפשר לשפוט מהתנהגות של אדם בפעולה אחת להתנהגותו בפעולה אחרת, לצערי הרב אין לי כל כך מעט ניסיון.

מערכה 3 – יום הולדת יא’ באדר

שני פלאשבקים ( זיכרונות ילדות ) ומונולוג של דן

זיכרון ילדות מס’ 1 – יא’ באדר

דן: ( עם זר על הראש ) היום זה יום ההולדת שלי.

אור: אכלתי בבוקר קילו כבד עם לחם. איי, זה היה טעים.

דן: לפי התאריך הלועזי יש לי מזל, אבל לפי התאריך העברי אין.

אור: נולדת ב יא’ באדר. יש בעיה. בקיבוץ זה יום אבל, כי טרומפלדור נפל ביום הזה.

דן: ( לקהל ) אבל מה אני צריך לעשות שעבורי זה יום שמחה. אני הייתי שמח ביום הזה ובגלל זה קיבלתי מדי פעם מכות מחברי הקיבוץ. באחד הקרבות שהשתתפתי בהם, נתקלתי בפצוע קשה וכשדובבתי אותו, כדי שיישאר בהכרה, הוא סיפר לי שגם לו לא חגגו את היומולדת ב יא’ באדר. מעניין, היינו חברים כל כך טובים ואף פעם לא ידעתי, שזה עבר גם עליו במשאבי שדה. ביום ההולדת – הלכתי בקיבוץ ושרתי, עברתי ליד המוסך והמוסכניק איש גדול עם שפם, צועק “ילד אל תשיר בי’א באדר”. אמרתי “אבל יש לי יומולדת” והוא: נותן לי בעיטה בתחת. אור: “תסתובב” ( ונותן לו בעיטה בתחת ). קראו לי בצבא המכסח הקטן. ( צורח ) אבל אני לא מכסח ובטח לא קטן.

אמא: אני שותקת. רואה ושותקת.

דן: ( לקהל ) אימא לא אומרת כלום. כאילו לא היה כלום. אבי נולד בתאריך ביום ההולדת של היטלר…עד היום הוא רואה יהודי וקופץ לו האנטישמי.

אור: יש פה יותר דתיים מבני אדם.

זיכרון ילדות מס’ 2: בלילה אור מעיר את דן

אור: היום אתה בן שבע. עלה לטרקטור. ( נוסעים מחוץ לקיבוץ ) תרד, עכשיו נראה אם אתה הבן שלי ( ונוסע ).

דן: היה חושך ואני התחלתי לחזור לבד ברגל. ( פונה לקהל ): כשנכנסתי למטבח, אימא עמדה עם הגב לסלון ואבא קרא עיתון. רק בשבעה נודע לי שאבא דפק אותה במחנה עתלית. בדיוק ההגנה טיבעה שם ספינת מעפילים שהבריטים רצו לגרש. היא טבעה תוך 15 דקות במקום תוך 15 שעות. ומישהו הציל את אמא שלי והביאו אותה שם למחנה. אבא היה נכנס ויוצא משם להעביר ידיעות, ראה אותה וקודם כל דפק אותה.

אימא: זה היה חצי אונס, לא יכולתי לצעוק כי היו מגלים אותי. הייתי גם נשואה.

דן: אבל מאז היא היתה שייכת לו. בגלל זה הוא קורא לי עד היום ממזר.

מונולוג דן

דן: ביא’ באדר, אני מספר לתלמידים שלי בכיתה א’ את הסיפור ומשחק אתם משחק מוסיקלי, שהולך ככה. אני מלמד אותם את השיר על טרומפלדור ושואל “מה כולם שרו ביומולדת שלי?” “בגליל בתל-חי טרומפלדור נפל בן עמנו בעד ארצנו גיבור יוסף נפל. בין הרים בני גבעות רץ לגאול את הארץ בא לומר לאחינו לכו בעקבותיי”.

ומה אני רציתי שישירו לי?

אימא: ( בקול מתיילד )  יומולדת, יומולדת, יומולדת הנה בא. ( נוזפת בו ) תפנים שהוא סמל לכך ש”טוב למות בעד ארצינו”.

דן: אימא תפנימי את זה שזה מיתוס.

אימא: לא מפנימה.

אור: אני דווקא מאמין לעדויות, שמספרות שב יא’ באדר טרומפלדור אמר את המשפט האלמותי “ווט טפו יומט”. זה עושה לי שכל, כי בחיים, במצבים הקריטיים אנשים נוהגים לדבר על דברים יום יומיים. אנשים מגייסים ברגעים קשים ציניות גדולה, למשל הג’ינג’י ממנרה, שעפה לו הרגל. הוא רואה אותה ממרחק 3 מ’, שואלים אותו “ג’ינג’י מה יהיה?” והוא אומר “יהיה וולבו”. אין לי הסבר לזה. אתה שומע ברגעים כאלה בקשות

אידיוטיות. שוכב לך בידיים פצוע, עומד למות “תגיד לאח שלי שאני חייב לסגור אתו לגבי שעון המים, יש לי רעיון”. מסתכל עליו “אתה גמרת, אתה יודע את זה, שנינו יודעים את זה”. הם מצד אחד אומרים “אני יודע” ומצד שני מגייסים איזה מין דבר אידיוטי לחלוטין. מנגנון הכחשה רדום. (מצביע בין העיניים, בגאווה גלויה), נפצעתי שלוש פעמים, אבל אף פעם לא נהרגתי! הרופא שלי אומר, שעשו לי תפירת שדה מעולה. מאז אני יודע תמיד מתי ירד גשם. אני מרגיש את זה ברסיס.

מערכה – 4:  כימיה מופלאה

אחה”צ: בית של אור.

אור נכנס הביתה ואשתו מקבלת את פניו

אמא: ( יוצאת לקראתו עם סכין מטבח וסינר ) איפה המעטפה עם המשכורת?

אור: אופס, שכחתי אותה בבית קפה על השולחן.

אמא: אתה אידיוט או מטומטם?

אור: לכי ספרי לחברים שלך “שמעתם מה הוא עשה?”. רציתי לאבד את זה?

אמא: אני כבר לא יודעת, טוב מה אני מצפה מההתיישבות העובדת.

אור: אין בני אדם שווים, מותר לא לחשוב אותו דבר. אסור לאבד את הכבוד אחד כלפי השני. כי מהרגע הזה נוצר בקע שגדל עם השנים. זה הקים חומות בינינו.

אמא: כשאתה מחליט לעבור למיטה אחרת, לא מחבק ולא מנשק הפערים גדלים. ויום אחד אתה מתעורר ליד אדם זר.

אור: עוד 25 שנה ניפגש בחתונת הפורמייקה. אני אבוא אם אשתי ואת עם בעלך.

אמא: הנוסחה היא: גמישות+ רגש+ תבונה למלא אותו! אחרת גם אם תחתן 500 פעם זה לא יעבוד.

אור: חשבת על עניין הדירה?

אמא: אנחנו צריכים לחלק אותה.

אור ( שמח ) דבר ראשון טוב שאת מדברת איתי ודבר שני טוב שאת מסכימה לזה, חשבתי שאני אצטרך עורך דין כדי להוציא את זה ממך.

אמא: בעצם, בשביל מה לחלק. בוא נשאר יחד בשביל הילדים.

אור: אם נשאר יחד יעופו שבבים.

אמא: בזמן האחרון אני נתקלת הרבה בזיקנה.

אור: בראי?

אמא: אם תכניס יד לכוס מים ותוציא, לא יישאר חור – כל חלל מתמלא, לכל אחד יש תחליף.

אור: הטרגדיה – שלאף אחד אין תחליף.

אמא: לא יודעת אם אני יותר מתעבת או יותר שונאת אותך.

אור: את בייחוד משעממת אותי. פעם היית חתיכה אקזוטית. בריז’ית ברדו של העמק, נשים היו מסובבות אחרייך את הראש, שזופה בלבן – שושן צחור. היום גרוטאה.

אמא: תודה חורבה. בלי טובות, אשכב עם גברים אחרים.

אור: בודקת מילות?

אמא: הזמנתי את החבר’ה הערב.

אור: זה זמן איכות זוגי. כשיש אורחים אנחנו נראים החברים הכי טובים, כי לא צריכים לדבר בינינו.

אמא: איפה הימים שלקחת אותי לבלות?

אור: אקח אותך ל”חוות הדניס”, שם תראי בסיפוק להקת דגיגונים – רצה אחרייך.

אמא: תמיד היו לך מהלכים לליבה של אישה.

אור: זוכרת איך נפגשנו?

אמא: זוקרת, זוקרת. אמרת שאני לא דומה לאף אחת.

אור: והיום את לא דומה לכלום.

אמא: ממש מוסיקה לאוזניי.

אור: כבר כשהורדתי לך את החולצה במחנה 80 וראיתי את הכתם על הכתפייה ידעתי שזה יגמר לא טוב בינינו.

אמא: זה עצוב נורא.

אור: גם הנביא שמנבא נבואת זעם, עצוב כשנבואתו מתגשמת.

אמא: הנבואה ניתנה לשוטים ואתה אידיוט.

אור יצא למרפסת ולוגם קפה קר, אמא נכנסת למטבח:

שומעים את מחשבותיהם:

אמא: ( מספרת לקהל ) חיים באותה הדירה כזוג שותפים. חולקים אותה מיטה עם קו מפריד, כמו שנהגנו לצייר על השולחנות בכיתה א’. כדבר שבשיגרה מתמסרים בינינו בתוגה. כשהדלות דפקה על דלתנו, האהבה ברחה מהחלון. מתנהלים כשני גלדיאטורים זבי דם, הסובבים זה סביב זו ומפליאים מכותינו. מדי פעם התרחקנו ללקק את הפצעים איש איש בפינתו, ללא חמלה.

אור: ( נשמע רעש חזק מתוך הבית ) נפצעת?

אמא: היית מת.

אור: ( ממלמל לעצמו ) הטון עושה את המוסיקה, מגהץ – מתקלחת. רואה טלוויזיה –  גולשת באינטרנט, שם במרחב הווירטואלי מרגישה בטוחה.

כאן חומות האיבה גובהות והולכות ושקרים לבנים נערמים לרגלינו כתרמילי רובה.

אמא: ( יוצאת למרפסת ומדברת עליו בביטול ) בלילה יושב ליד מקשי המחשב ומתקתק.

אור: זה דף הגמרא היומי שלי, העיקר שהולך לי טוב בכתיבה.

אמא: בעלי היקר, אין לי מושג ירוק מה אתה עושה שם בלילה ואני בטוחה שאיש ביקום לא יבין את הבולשיט שלך, אל תפסיק לכתוב לעצמך ואולי נשתמש בטקסט הזה על המצבה שלך. בינתיים אמשיך להיות המנקה, המבשלת והמכבסת בזמן שתעשה קריירה בחינם. אל תיכנע ושימותו הקנאים, לך בדרך שלך ישר ללשכת האבטלה. על טעויות משלמים ואני משלמת יום יום, אבל אולי אשלם לעוזרת במקום לנקות אחריך את הזבל היצירתי שאתה משאיר בכל פינה. כן, הלוואי שתצליח ואני אוכל סוף סוף לישון לילה אחד שלם, בלי שהאור הדולק יגרום לי לרצות לחנוק אותך.

אור: את אוהבת אותי?

אמא: תראה….גם לכלב מתרגלים.

מערכה 5 – להיוולד כאבא

יום: החניה של הבניין של אור

אור בסרבל, עובד על האופנוע ואימא מגישה לו כלים

אור: רוב הגברים אף פעם לא התבגרו ואף פעם לא יתבגרו. הם נשארו ילדים קטנים, שמשחקים בצעצועים. בורסה, ג’יפ, הולכים למילואים לכייף. מרגישים גיבורים, משחקים במלחמה. פעם אחרי תרגיל כתבתי לרמטכ”ל, מה צריך לשפר באימון. בגיל מבוגר פתאום הכל נראה לי כמו פורים שלם. מי שבאמת רואה ומנווט בחיים זו האישה. לא סתם היא נקראת עקרת הבית, היא עיקר הבית. ביני ובין אשתי אין שוויון, אנחנו לא אותו הדבר, זה הכל בובעמייסע. אני פה והיא שם, היא בהרבה יותר ממני! אין אחד שאשתו לא מנהלת ת’דברים באמת! אימא:  אנחנו המין היפה והן המין החזק.

אור: אנחנו כלום, הן לא צריכות אותנו בכלל. בקיבוץ זה היה אחרת, היה לנו שוויון. בא מישהו לקיבוץ עם אישתו שבהריון. אני אומר לה “תראי ת’בטן” ובעלה נהייה אדום כמו עגבנייה, אמרתי לו “כולם כבר ראו לה”. היינו מתקלחים יחד מילדות. היא נחשבה בין השפות של הגליל, אבל מתרגלים לכל יופי. אם לא יהיה בה תוכן. יהיה בה כלום. אתה רגיל לתנועות, למשיכות אף שלה. מה תחדש?

אימא: “יש בי אהבה והיא תנצח”.

אור: את היום יום היא לא מנצחת. אתה בבעיה בדברים הקטנים. אתה מגובש ופתאום מגלה מישהי לצדך שסדר העדיפויות שלה שונה ואין שפה משותפת.

אשתי לא קיבלה את הקונספציה של הקיבוץ, לא נתנה לילדה ללכת מטר בלי נעליים, לה הכי חשוב שלילדה יהיו כפות רגליים חלקות. בהתחלה הגבתי בהומור, והיא אמרה לי “הכל צחוק אצלך”? בתחילה ברור לך שאם היא אוהבת אותך היא תסכים למה שאתה רוצה, אך אתה מגלה הפלא ופלא שלא. גם לה יש רצונות.

אימא: אומרים יש אהבה בעולם.

אור: אם יש בך ת’דבר הזה להגיד שיהיה לך יום טוב ולהרגיש את זה. מפה מתחילים לצעוד קדימה. אבל אצלי רגש הס מלהזכיר, אדם נטול רגש. בפנים אני מלא מפוצץ ברגש. אבל בחוץ אני לא סמרטוט שיגיד לך אני אוהב אותך.

אימא: אישה בונה אישה הורסת?

אור: לכל אחד מהצדדים יש 100% השפעה. היום הדבר הראשון זה “אני אוהב אותך”! אם קמים בארבע, תגיד לה את זה בארבע, אין חובה להרוס לו ת’יקיצה, אין חובה כזו. החיים לימדו אותי שהדבר הכי חשוב זה לאהוב. לא חשוב עם מי

מתחתנים, חשוב שיהיה בו….האופי הוא היופי.

אימא: בן הזוג שלך הוא אדם, שאתו אתה חולק את הדבר הכי משמעותי שלך, את הילד שלך….. בגילאי העשרים גברים לא אוהבים תינוקות.

אור: אבל כשזה קורה, זה הפלא הכי גדול בעולם. יום אחרי שאשתי ילדה נסעתי באוטובוס לקריית שמונה בתחנה עלתה אישה בהריון – מיד קמתי, שתשב! אתה נכנס לחדר הלידה בדלת ואומר עוד מעט אצא, אבל אתה כבר לא תצא לעולם. מהדלת הזו יצא מישהו אחר, שלא הכרת. ברגעים האלה, אתה עובר שינוי. כשאתה נוכח בלידה, אתה לא יכול שלא להתמלא בתחושת קדושה אמיתית. פתאום אתה מחזיק צעצוע אמיתי, זה לא הסרן שנשבר בג’יפ, או להביא שמן לקרבורטור. זה משהו אמיתי, שצומח וגדל אתך. משפיע עליך ואתה עליו. נפעמתי מזה, כפי שלא נפעמתי משום דבר בחיים.

לפני זה עניין לשחק כדורסל ולמזמז בנות. ברגע שהילדה נולדה אתה לאט לאט תופס מה חשוב בחיים. מסנן אמירות כמו “זאת היפה של החבר’ה”, נהיה עייף מ”זו היפה”. מצליח לראות את מה שמעבר למתרס. יושב ברקיע השביעי. כל יום אתה אוהב את הילדה שלך יותר וכל יום

דואג יותר. פחד מוות על הילדה. כשזה קורה אתה לא יודע את היום בשבוע, רק דבר אחד מעסיק את המוח, המחשבה שאתמול זה קרה, אחרי כל כך הרבה שחיכית. אתה שואל מה עושים עם הדבר הזה? ואומרים לך “אם היא תבקש מאכילים אותה. לאימא יש מה”. O.K אני מבין שהיא אוכלת את זה, אבל מה היא אוכלת באמת? הילדה היא פאר היצירה, בניגוד לצד שלי שלא יפים, בטעות נולד משהו יפה. אבא גיבור – אוחז אותה, כאילו יש לך מטוס של מיליונים בידיים. כל החספוס יורד ואתה נהיה ברגע שיא העדינות. משהו בך נפתח וזה עולם שלם, שנפתח. פתאום יש אזימוט. זה הרגע של לאהוב. אימא: כל הורה חושב שהילד שלו מושלם, אבל אני אישית נכשלתי.

אור: ( בהחלטיות ) אתה בינוני.

דן: ( במרירות ) תודה אבא ואימא. תמיכה מרגשת.

אור: בינוניות היא המעלה. אין לך בשום דבר יותר מידי כשרון. מאוזן, חי נכון את החיים. בנות זה הכי כיף, מפנקות אותך ומתפנקות. “אבא היום בא לי לעשות עוגה”. בנים מתחרים בך “אבא אתה זוחל”, עד שאתה מקבל טלפון “אבא, ב 30 אלף רגל קר לי ברגליים”, ואתה טס לקנות לו ת’גרביים הכי מחממות.

אימא: אתה לא יודע שאבא שלך דפוק.

אור: היתה צריכה להעיד לטובתי במשפט והיא אומרת לעורך דין “אני נגעלת ממנו”.

דן: והיא עדיין אשתך?

אימא: רק על הנייר. אני לא סובלת אותו.

מערכה 6: שיחת חתך

ערב: בית הספר, חדר מורים

אימא ודן משוחחים 

דן: ראיתי מורה חיוורת כמו סיד עם דפיקות לב מואצות וקשיי נשימה ולידה עמדה תלמידה, שאלתי אותה “מה אתם עושים למורים שלכם? והתלמידה עונה “מה היא בוכה זה המקצוע שלה”. ( בשקט ) לא ירחק היום ותלמיד יעמוד למשפט על זה  שרצח מורה. העניינים

מתגלגלים למצב אל חזור. זה כמו בקרב היום נתת מפה מחר מישהו ייתן לך מפה. זה מצב קיצוני, היום הוראה זה ענייני משמעת. אני רואה בזה כישלון איום ונורא של המערכת, שלא מסוגלת להגן על מורה ומביאה אותו למצב כזה. עליה לבדוק ת’צמה,

אימא: אתה אופטימיסט חסר תקנה.

דן: אני ראלי, אצלי תמיד: 2+2=4.

אימא: בפוליטיקה לפעמים 2+ 2= 5

דן: אז מזל שאנחנו רק אנשי חינוך.

אימא: המורות אמרו שאתה מהפנט את התלמידים, מה סוד קסמך?

דן: זה מה שמעניין ההיפנוט ? אם יש לנו עכשיו 11 מורים שיש להם בעיות משמעת מאוד קשות זה רק עניין של זמן, שגם אני אכנס לסטטיסטיקה. המערכת חושבת שהכל יהיה בסדר ואני חושב שזה ייגמר בבכי. כבר היום אנחנו רואים חבורת נערים ברחוב ועוברים לצד השני.

אימא: העולם התקדם הילדים במרכז, הם מובילים ת’מערכת.

דן: אצלי באופן אישי אין ילד שמוביל, יש מלך 1 בכיתה וזה אני. למה? כי נתנו לי את הכלים ולכם לא.

אימא: יש לך מושג למה המנהלת כותבת שאתה לא לויאלי.

דן: כי אמרתי לה בפנים: “את לעולם לא תזכי לזה שאכנס ותוכלי להרגיש מעלי. את עובדת אצלי ואם אני צריך מערכת הגברה וכלי נגינה – את תספקי אותם. עם תלמידים אני אלוף, הם מתים עליך פיזית. אבל אם תצאי נגדי אני אגרור אותך

למשפטים עד הסוף ותצטערי שפגשת אותי”.

אימא: מרכיבה משקפיים מעיינת בתיקייה העבה שעל שולחנה ונאנחת בקול. מחייכת חיוך מעושה ) השנה לקחת עשרה ילדים חולי ס.פ ועשרה ילדים מבית הספר והקמת מקהלה. יוזמה מבורכת, למרות שהרפרטואר לקה בחסר. רענן את זכרוני מה אירע שם בדיוק?

דן: שרנו שיר של וויואלדי אם מילים גאוניות: “השמש זורחת איזה יופי, השמש שוקעת מה זה טוב”.

אימא: (בהתנשאות ) אה… ובכן אמור נא מהיכן המלים הדביליות האלה?

דן: זה כמו בשקדי מרק.

אימא: לא ירדתי לסוף דעתך.

דן: המרק הוא רק התירוץ.

אימא: תמהתני הכיצד יא תימהוני?

דן: הילדים ילכו הביתה, יקשיבו למנגינה שהיא כל כך יפה וישכחו את המלים

הדביליות וזה העיקר. חוץ מזה, אני חיברתי את המילים.

אימא: איך אתה מעיז?

דן: מעיזים את הצאן, אני מעז, כמו בשירו של זך “איך זה שכוכב קטן מעז”,

אימא: לבושתי אודה כי איני פמיליארית עם שיר זה.

דן: תשמעי זך יוצר בדרגה עשר ואני בדרגה אחד, אבל בכל זאת יש כאן יצירתיות, אז אם הוא לא היא מעז ואני לא הייתי מעז מה היה נישאר כאן. היוצר שולח את שיריו לחזית כמו מ”כ שמכשיר כיתה כמו מ”מ שמכשיר מחלקה. זה מתחיל כיצירה קטנה ופשוטה ופתאום עוד הרבה שרים אותה. אולי אם יהיה לי מזל היצירה הכמו מקורית שלי תתקרב ליצירה הכאילו מקורית של זך, כי הרי אין ממש יצירה מקורית.

אימא: וקינחתם בשיר הנדוש “שמור על העולם ילד” והריי שרו את זה כל כך הרבה פעמים.

דן: גם אני לא הכי משתגע על השיר, אבל זה שיר נחמד וחוץ מזה בפעם הבאה שאת תשירי את “התקווה” אגיד לה למה את שרה את זה? הרי שרו את זה כל כך הרבה פעמים.

אימא: אכן אתה אדם גדול כמו המשימה שהנך משרת – לכן גמלתי בליבי להמליץ עלייך לפרס החינוך…

דן ( משתעל, נחנק מצחוק )

אימא: נפתח יומנים. מתי להודיע לעיתונאים שנוח לאדוני לקיים את טקס הענקת הפרס?

דן: אף פעם. לא מסכים לקבל.

אימא: אתה עושה צחוק

דן: אתם עושים צחוק, אז עשיתי צחוק, כי עשית צחוק, למורה הכי גרוע נותנים פרס? היו זמנים שהייתי הכי טוב. והזזתי אנשים הצידה ואז אמרו שאני איש רע.

אימא: כל כך הרבה אנשים עשו נגדך קנוניה והצהירו כבל עם ועולם שאתה מורה בן מורה.

דן: התלמידים ואני זרים. הדימויים שלי לא שלהם, שפתי לא שפתם. אני יכול להיות המורה שלהם? אני אוהב תלמידים? לכו החוצה, קחו כדור, תנו לי קצת שקט. אין לי קשר אליהם. אני רואה שניים רבים ואני לא מתערב. למה להגיד שקט? דבר מה נוגע לי? אתה מעניין אותי? כל הכיתה צוחקת מזה. אני מנותק מהתלמידים. הם ילדים בני 12, אני בן 55, איזה קשר יכול להיות לי איתם? אני שואל אותם – מי הכי מעניין כאן? “30 נק’ למי שיצליח לענות”. הם מנחשים ואני מגלה להם שזה “אני”, למה? כי אני הכי משעמם. יש לי שקט תעשייתי.כמה שאני משקיע בהם פחות, ככה הם מעריצים אותי יותר. תלמידים המציאו עלי שיר והיום גם המורות כבר שרות…

אימא ( כמעודדת כדור סל עם פונפונים גדולים בידיים ): “אור אור הגדול מכולם. אור אור הגדול בעולם”. הן כרוחות אחריך.

דן: ברור אז את מי הם יאהבו? אותך? את נקבה.

אימא: מה סוד היותך מעיין חלילן מהמלין עבורם?

דן: שיעור שלם אני מבקש הצעות ייעול לבניית שולחנות ובסוף השיעור אומר הייתי משפר, אבל ההצעות שלכם לא טובות. זה השיעור. תשאלי

תלמיד מה נתן לך המורה למוסיקה – “0 מאופס”. אבל איזה מורה הוא היה – “אה, מורה נהדר”. השנה לא נתתי כלום. באחריות.

אימא: מגיעים אלי הורים ואומרים שאתה מורה גדול.

דן: ואני מתפלא “באמת, מה הילד שלך קיבל ממני, מה כל כך טוב בי?” נכנס לשיעור ואומר “אני שונא אתכם” והם צוחקים, הם חושבים שזה בצחוק

הם קוראים לי “המלך” ואני בז להם. לא יכול להסתכל עליהם, ניגעל מהם.

אימא: הבינותי ( הפסקה מלאת חשיבות עצמית )  על פי משנתך זהו מיתוס שאנו יצרנו.

דן: אני רוצה לצאת לפנסיה, לא מוכן לתת יד למערכת שהתפתחה כאן בארץ. כבר לא רוצה להיות חלק ממערכת החינוך. ואשתי נגד – “תביא ת’כסף וסתום ת’פה”. אולי כשאעזוב יהיה לי גם אומץ לעזוב אותך.

מערכה 7: בציר טוב

אחרי תאונה דן מגיע לביקור בבית של אור העובד בגינה

וידו של אור חבושה בתחבושת אישית מגואלת בדם

דן: ( בדאגה ) מה קרה לך במרפק?

אור: (מניח את המעדר ) סתם דם. קפצתי מהאגו ויצאתי בשריטות קלות.

דן: אתה רציני.

אור: בזה לעולם לא ניתן להאשים אותי. ( נאנח ) קפצתי מהמדרכה לתוך הכביש מול מכונית נוסעת שמחלונה יצא עשן. היו אולי 5

מ’ אבל חשבתי שאני אספיק. כפסע היה ביני לבין המוות…. נהגת שמיהרה להלוויה. שאלתי אותה אם היא ממהרת להלוויה שלי.

דן: מצסיוט ישראלית מצויה. קרה לי עם נהג חבוש כיפה שעישן נרגילה אננס בנסיעה ופיצה את עצמו מחסור בזמן שבת ולימודי ליבה.

העיף אותי לעזאזל. יצא ושאל “איפה המת?” ואומרים לו “נסע”.

דן: השילוב של הנהג הישראלי והמכונית היפנית זה מהקטלניות של הטבע. רואים אותך עובר במעבר חציה ומאיצים.

אור: אתה אוויר. שקוף. כל כך מלאים בעצמם, שחושבים שאתה באמת לא קיים.

דן: ( נסער) בכבישים אנחנו לא שומרים מרחק, כי אנחנו לא שומרים מרחק בחיים.

אור: נוהגים על מנת להרוג.

דן: כשאני קולט במראה רכב מאיץ מאחורי אני אוטומטית מוריד את הרגל מהגז –

שיתקל בקיר המוות. ( מפרשן בקול של קריין ספורט ) אחרי סלאלום פראי מימין לשמאל גברה הטויוטה על הג’יפ והצליחה להגיע ראשונה לרמזור אדום. עם הישמע הגונג נטלה הפרארי את ההובלה, עוד מהלך מבריק מבית היוצר של הפיאסטה הצהובה.

אור: נהגי הפראייווט של המשאיות. כולם כל כך ממהרים, לאן? לריב עם האישה לאנוס ת’ילדה. נוסעים מולי בנתיב שלי. טוב למות באיילון למען ארצנו.

אור: הרצון שלנו לנפץ ולשבור הכל הוא כל כך חזק. אין לנו שום דבר קדוש. וזה בעוכרינו, חבל שלא מתקיים בנו הפסוק שניראה מעשי חברינו לטובה.

אור: איפה…אדם לאדם כלב זאב. העם הנבחר לשנאת העולם. הגטו היהודי עם חייל האוויר החזק ביותר בעולם.

דן: ערימת אנדווידואליסטים זבי חוטם ומעוצבי שיער שנראים אותו דבר. חוצים באלכסון ולא מבינים שמישהו יכול לדרוס את הוד מותגיותם. חונים באמצע כביש מהיר, פותחים דלת ומדברים בפלפון.

אור: לא קולטים שמישהו כמוני יכול להרוג אותם. בשנייה אחת לא יהיו ואף חתול לא ישתין על הגופה.

דן: מעריץ את בני ה 80, תחשוב כמה מעברי חציה הם כבר שרדו. עדיף לנסוע בטרמפים.

אור: שלילי. בקורס מסוים לימדו אותנו סוג של תרגיל, כולם הלכו לקולנוע ועם החברות שלהם ואני הסתגרתי בחדר והתאמנתי והתאמנתי.

כעבור מספר ימים חזרו לזה ולי כבר היו כמה שעות ניסיון בזה. עמד מולי אחד לא פראייר והבאתי לו אחת בביצים וקיפלתי אותו. לו זה כאב עשר דקות, אבל לי זה כאב 35 שנה. כי מאז קראו לי המכסח הקטן. זה הגיע לידי כך שכשנסעתי בטרמפ שמעתי שניים מדברים על העלילות של המכסח הקטן. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה לאותה סיטואציה ולהגיד לאותו אחד, שהוא כבר איננו בין החיים, שאני

לא מכסח ובטח לא קטן.

דן: מכה עוברת מילה נשארת.

אור: עשינו דברים נוראים, קיבלנו להעביר מאהל 6 ק”מ, למי יש כוח, אז גנבנו לאיזה פרסי סוסיתא ונסענו בה אל היעד וזרקנו אותה לקישון. לבש וזרוק. בבוקר הפרסי בא מגמגם “המפקד המכונה היתה במים כל הלילה”. קשרנו אותו לעץ ליד אשתעול, למחרת נכנסו לאבא שלי וסיפרו לו איך חיילי צה”ל מתנהגים. נורא התביישתי. באותו הלילה קיבלנו כדורי סרק לניסויי ועברנו ליד בסיס טירונים ראינו שם מפקד שמתזז את החיילים שלו, נכנסנו פנימה ותקענו לו כדור בתחת וכולם נשכבו מצחוק. הלך עשר מטר הסתובב ונפל. שלא יעיז להתעלל בהם. מי חושב שהוא בכלל. ברחנו משם, בדרך שמענו שהמשטרה הצבאית מחפשת אחרינו. מחפשת נקמה.

דן: אני לא מאמין בנקמה.

אור: חשוב לנקום, אך עייפתי מזירת ההוראה. בהתחלה נסחפתי אחריהם “אחי, אחי”. ואז הבנתי שהם הולכים לחסל אותי, להדביק לי איזו הטרדה מינית ולזרוק אותי החוצה מהזירה, או לגרור אותי ממנה עם הדסקית בפה.

דן: ( בדאגה כנה ) מי יוריד אותם מהעצים, אם לא אתה?

אור: ( מגיש לו נייר) התלמידים כתבו לי מכתב, מתחננים שאחזור, מתים עלי פיזית, כותבים פה שאני “המלך”.

דן: נראה לי שאלך בעקבותיך לשדה ההוראה.

אור: המלך מת, יחי המלך החדש?

דן: אני קרוב לגילם.

אור: זה יעבור לך.

דן: ( תולש בסיפוק דף מיומנו ) יופי, נגמר עוד יום.

אור: דף נתלש מספר החיים ואתה שמח? (עורך שולחן ) בוא טעם מפרי גני.

דן: מורי ורבי – הענק וגנו.

אור: (משוויץ ) מנגו, אפרסמון, פומלה, מנדרינה.

דן ( בנוסטלגיה ): טוסט מרוח באבוקדו.

אור: לימון, מלח גס וסלט עם גרגר הנחלים. זה הוויאגרה של הטבע.(קובר את הפסולת בשורשי עץ פומלות) לטייב את הקרקע (נותן לדן לנסר ענף יבש). תראה את הפירות האלה כמו שדיים והריח כשל אישה מיוחמת (חופן אותם בכפותיו). כאן עמד עץ שזיף שהניב יבול אדיר, הייתי לוקח את פירותיו בדליים ומוכר בשוק.

דן: אבא, החלטתי לעשות הסבה להוראה.

אור: (נאנח ) מורה הוא בשר תותחים, בר בשטח, אין לך את גלימת המנהל, דמך מותר, עובד ללא מרווחי אבק, בטווחי אפס, כלב הוראה.

דן: הם מעריצים אותך.

אור: ( אוחז בחוזקה בזרועו ומקרב פניו ) תיזהר שאור לא ידרוך עליך בנעליים של צנחן. רוץ משם רוץ, שלא נזמין לך פינוי מוטס. תמיד היית אתה אדם מאוד מוסרי, אבל לא פרקטי.

מערכה 8: אימי הדגנרלית

יום: בית הספר

דן מתייצב במשרד המנהלת (אימא),

המעוצב כמשרד מג”ד – טלפונים, דגלים,ממגינים ומפות

אימא ( עם כומתת צנחנים וכנפיי צניחה ): מורה מחליף, התייצבת לחד-יומי?

דן: נקראתי לדגל.

אימא: אתה אדם ספונטאני לגמרי.

דן: בכייף.

אימא ( ניגשת למפה תלויה עם ציין לייזר): הגעת בזמן הפסקת האש הגדולה. עצתי לך – תיכנס כמו אגרוף סגור ולאט לאט תפתח. אם תשחרר מוקדם מידי לא תוכל לאסוף את המושכות חזרה.

דן: מצדיע

אימא: הצדעה היא אמירת שלום, (מגישה לו רובה) בית הספר הוא ביתך, שמור על הבאסטה.

דן: ברשותך, זה לא תקין שהתקינו אנטנה סלולארית ענקית על המבנה.

אימא: התחלת ברגל שמאל.

( צילצול. דן יוצא בזמן ההפסקה לחצר בית הספר על הקיר גרפיטי “ביה”ס קיים והעולם שותק”. עומד בתור לסלקטור. תלמידים נכנסים לחצר כשהם מניחים על מגשית את הסכינים, האגרופנים, הנפצים והלהביורים )

אור: ארזת לבד? נתנו לו משהו להעביר?

דן: ( עובר בגלאי ונשמע ציפצוף ) זה הארנק.

אור: (מתפלא) מורה עם כסף.

דן מונולוג

אני מתקרב לקבוצת תלמידים שיצאה  לחצר עם סדינים, שתייה חריפה וקלפים. באוויר עפות פצצות מים לכל עבר. בראש החבורה – תלמיד בתלבושת מטאדור ).

דן: מה אתם חושבים שאתם עושים?

תלמיד: “משחקים סטריפ פוקר.

דן: (פונה לאחת הבנות שהיתה ללא חולצה) תתלבשי.

תלמידה: זאת החולצה שלי, זכיתי בה בתחרות נביחות בנמל תל אביב

תלמיד: עד שבאו עיתונאים, חבורת חנונים כמוך וסגרו תבסטה.

דן: חבר’ה בבית הספר אין הימורים.

תלמיד: בהימורים, כמו בהימורים אין דבר כזה, שאין דבר כזה.

דן: תנו לי ת’קלפים.

תלמיד: למה צביקה פיק מת?

תלמידה: חמסה חמסה, לא מת ולא ימות.

תלמיד: למה לתחקירנית בטלוויזיה מותר לתפוס על חם רופא שממזמז לה ת’שדיים ומראים איך הוא ממזמז לה ואחר כך באה עוד תחקירנית לווידוא מיזמוז. אז למה לי אסור, שימזמזו לחברה שלי ת’ציצים.

תלמידה: למה? זה סיליקון טבעי.

דן ( צועק ) “לא לעשן”.

תלמיד: “מי אתה שתגיד לי לא? אפילו אבא שלי לא אומר לי לא”

דן: מחר בבוקר אני רוצה לראות את אימא שלך אצל המנהלת.

התלמיד: כדאי לך, היא כוסית ( זורק לו חזייה ) “קח מחליפיישן, לך נגב אבק”.

תלמידה: נראה לי נושך כרית, שם פרטי עמית שם משפחה רומם. איך האוויר שם למעלה?

( דן מוזמן לחדר המנהלת )

אימא: הפסדתי יום עבודה בקליניקה לבריאות הנפש, כדי להגיע לכאן ולשמוע מהחברים של הבן שלי שהוא לא עשה כלום ושאתה משקר. אני מכירה את הילד שלי הוא מלאך, הוא לא יכול לגעת בזבוב.

דן: הבן שלך עבריין.

אימא: על מה אתה מדבר? הוא נחמד, אתה בטוח שאתה מדבר על הבן שלי?

דן: אני מדבר על הפושע שגידלת.

אימא: ( מתבוננת בבנה ארוכות ואז תוקעת בדן מבט חודר ומדברת ) כל כך מאוכזבת, ציפיתי ממך ליותר.

דן: ( לעבר התלמיד ) גדלת על מיי ביוב, הדולפינים יותר חכמים ממך.

אימא: בעיניים שלך?

דן: בעיניים שלי שהוא הסתכל בעיניים שלי, בעיניים של חיה. מחייך מאוזן לאוזן, נראה שלקח משהו. גז מזגנים.. למה שמים אותו על הגג. עולים נופלים. צריך לשים את המזגנים ליד הבירזיה שיהיה קל לגשת. אמרתי לו – מחייך? תזכור אם אני נופל אני לוקח אותך איתי, אני נופל – אתה נופל. גורר אותך ברצועה של כלב לגיהינום וסוגר איתך חשבון.

אימא: ( קוטעת את דבריו ): אל תגזים.

דן: גם כשאני אהיה מכוסה כולי בדם, אני לא אוותר לך, אתה יודע למה בגלל שיש לי כבוד ואותו אתה לא תיקח לי.

אימא: אתה דרמתי

דן: אני לא דרמתי, המציאות דרמתית.

אימא: אתם לא רואים שהוא כבר מביע חרטה ( פנתה לאימא בקריצה ) עשינו לו אבחון ?

דן: ( בגמגום ) הוא דיסלקטי ולכן הוא לא היה מודע למעשיו, אין לו סף מודעות.

אימא ( נשמה לרווחה ) ברוך השם, זה מסביר הכל, בגלל שהוא דיסלקטי הוא לא הבין את הסיטואציה, יש לו בעיה בחוסר הבנת המציאות. גם אם רק 1/3 ממה שאמרת זה נכון………אתה תתגבר.

דן: אני מתפטר.

אימא: אבל הגרפולוג אמר שיש לך אישיות חזקה, דווקא רציתי שיהיה להם מודל אחר לגבריות, מישהו רגיש.

דן: בתיאוריה זה נשמע טוב, בפועל הפסדנו לפוציניו מוציניו.

אימא: נשבר המקל שהחזיק את החיוך?!

דן: פשוט חלמתי את החלום הנכון במציאות הלא נכונה. הייתי נאיבי.

אימא: ( מצקצקת בלשון ) נאיביות הורגת.

( האם חבוקה עם בנה )

דן: כשתיבנה בית ותצטרך חול תבוא אלי, תקבל משהו טוב יד ראשונה משמורת טבע. לי זה עולה יותר.

אימא: ( בסיפוק) נו, מה אתה למדת מזה?

דן: כלום

דן מונולוג

התלמידים נכנסים לכיתה, אני ניכנס אחריהם. התלמיד סוגר את הדלת בחוזקה בפניו. דן הודף את הדלת מפניו ברגע האחרון.

תלמידים ( במקהלה ):

תתפטר תתפטר  תתפטר

תתפטר תתפטר  תתפטר

תתפטר תתפטר  תתפטר

תתפטר

תלמיד: ( יושב על שולחן המורה והוציא ממנו את הברגים ): אני סולח לך, שזה לא

יקרה עוד פעם.

הכיתה: ( צוחקים).

(הדלת נפתחת והמנהלת נכנסה לשיעור. התלמיד שישב על השולחן קפץ בבהלה)

מנהלת ( במבט רצחני) : למה לא, תמשיך לשבת על השולחן של המורה, מה קרה? בלילה נגנבו ארנקים מהתיקים בהפסקה הגדולה. לכן נבטל את שעת המחנך ובמקומה נצא לתחנת המשטרה. בגלל חשיבות העניין הוחלט להכניס את הביקור במשטרה כחלק בלתי נפרד ממערכת הלימודים היום יומית.

דן: ( נופל לרצפה קצר נשימה)

המנהלת ( גוהרת מעליו ) הפכת למטרה, סומנת והפירנות הריחו דם. איבדת גובה, סופרנובה, החור בראשך הפך לחור שחור. איש חלש שנחנק וקרס לתוך עצמו כמו ננס לבן. כוכב דועך בסוף דרכו. ( יוצאת מהכיתה )

תלמיד: עכשיו נראה אותך גבר. ( הצילצול מוציא את כולם להפסקה, עוברים מעליו )

תלמיד: חכה נתפוס אותך בהפסקה.

דן זוחל לחדר המנהלת (אימא). כפופה על השולחן בארוטיות. לבושה ביריות, גרביוני רשת ושוט כבסצנת סאדו היא מנופפת בגלימת המטדור ודן מתנהל כמו שור שמנסה לעבור דרכה שוב ושוב עד שקורס.

אימא: (בלעג) חולצת הכפתורים המיוזעת שלך – החליפה של סופרמן, לא סיפקה את הסחורה. נראית כמו מדים של נהג אוטובוס. גם שעון הצלילה לא החזיק מים ולא הרתיע את הכרישים. תגיד לי שירותים 00 מה אני קשור לזה? …. אולה.

דן: ( ממלמל ): ומה אני קשור לזה?

אימא: אולה.

דן: כשתענה לי תענה גם לעצמך?

אימא: אולה. אדוני חסר מוטיבציה למות בגיל צעיר ולכן לא רצוי שהמטאדור יטריח את עצמו לחשוב שלא ביקש ממנו חנינה. כעת משהושפל עד עפר מחייך חיוך ניצחון עקום –  עווית של ליוויתן עם צילצל בעין. מתדרדר לאיטו לחדר המנהלת-האם, הלבושה בכבודה בלבד.

דן (פונה לקהל ): המנהלת בשליטה. על החלונות אדים וריח קטורת בריח תפוז עמד באוויר.  מפסיקה למצוץ…….. מהנרגילה תפוזים ומביטה במורה….המחליף… בשלווה של לטאה בשמש. רגליה החטובות עטורות ביריות, גרביוני הרשת שלה שהיו לשם דבר קרועים לפי צו מועדוני הסאדו המחתרתיים. ( פונה אליה בקול חנוק ) חייב אותך לדקה.

אימא: ( מוצצת מפומית סיגר ) גם היא ( מצביעה  על התלמידה ומפריחה לעברה נשיקה גדולה עם תנועת לשון ) דבר קצר!

דן: נוסע למיון!

אימא: (ביובש) דווח לי!

( דלת נטרקת בזעם ודן זוחל משם ואימא בעקבותיו, כמו במסע הלוויה )

אימא: המורה… המחליף…. זוחל לחניה מגולגל בזפת ונוצות, נושא לבדו את האלונקה של עצמו. הגוף כבד כאילו סוחב מקרר על ראשו. אוי לצרה,

ראו הרכב מלא עד גדותיו בחול ים, כעת יאלץ לחלוץ את נעליו. האם זה מעשהו של התלמיד – מלאך החבלה הפוחז, היושב עם דלי ריק וכף ים

ליד השומר, שלא שמר. … ( בחושניות ) קשה לך המורה?

דן: הפכתי לשחקן משנה בחיים של עצמי, מנסה להתקדם עם אמברקס משוך.

אימא: יופי חמוד שלי, נפל לך האסימון והרגשתי אותו נופל.

דן: ( מנופף לה) היי שלום מסגרייה ותודה על הנעורים, נתראה בחלומות הכחולים.

מערכה 9 – חדר מיון

יום: חדר מיון בבית החולים, הכל לבן

דן מאושפז ומגיעים לבקרו: אור, כתב ושרת החינוך

( דן מדדה לחדר המיון )

דן: ( צועק ) מה עושה מישהו עם התקף לב.

אור במבטא ערבי: קחו את ההתקף חרדה הזה מפה.

( נלקח למדידת דופק )

אור במבטא ערבי: (מדובב אותו ) ספר לי מה קרה.

דן: נכנסתי כמורה מחליף, היה לי שיעור קשה, זה הכל.

אור במבטא ערבי ( צוחק )

דן: ד”ר תאר לך שכשאתה בא לעבודה כולם היו אומרים לך מה שהם חושבים על אימא’שך. אצלכם יש כבוד.

אור במבטא ערבי: גם הילדים אצלנו, למדו מכם – כבוד נדא.

דן: תן לי בבקשה אישור מחלה, כדי שאוכל לחזור לחזור לחזית כבר מחר. להיפצע להגיע אליך לטיפול ולחזור לחזית, להיפצע שוב, להגיע אליך לטיפול, לחזור……ולהיפצע ולחזור…

אור במבטא ערבי: אתה מג’נון.

דן: תן חי את זה בכתב.

אור במבטא ערבי: במצבך אסור לך לחזור.

דן: ( בהקלה ) תלמיד שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית.

אור במבטא ערבי: איך עם סגולה עושה דברים כאלה?

דן: עם של צומת סגולה. פחחחח. אנחנו כלבי הוראה, קשורים בקולר של קביעות עד אובדן השפיות. חיים בעולם של צללים, יעני נערצים, למעשה כלל לא נחוצים. מין ביביסיטר מטומטם, שהותר דמם.

אור במבטא ערבי (ברגוע): סמי ההרגעה פועלים על מערכות העצבים וכעת תשקע בהזיה.

דן מונולוג ( בתוך הזיה ) מתעמת עם התלמיד שבידו חרב של מטאדור, מכוון אקדח לתוך עינו ולוחץ על ההדק שוב ושוב.
התלמיד ( מתפתל ) ממלמל בג’יבריש.
דן ( חובט את ראשו ברצפה)
תלמיד ( צוחק )
דן ( מטיח כיסא בראשו )
תלמיד ( מחרחר אך קם, מסתער על דן, מפיל אותו, חובט בראשו וניגש לקהל כשבידו שקית שחורה ממנה מטפטף נוזל שחור ) הבאתי לכם את
הדבר האמיתי – הראש שלך גוליית.

דן מתעורר ורואה  את אור חמוש ופניו צבועות בצבעי הסוואה.
אור: ( מחייך ומרגיע מניח יד על לחיו) זמן קשה עבר על כוחותינו בצידון?
דן: ( עם אינפוזיה ) כשנצא תיקח אותי לאכול גלידה. לא רוצה לחזור לכיתה. בית ספר זה מקום עם קארמה שלילית, עדיף לעבוד כמתדלק בתחנת דלק.

אור: כדאי שבשלב זה נקפיא את רעיון הכתיבה ההומוריסטית מהווי בית הספר.
דן: מתחשק לי לעמוד מחוץ לכיתה, לזרוק רימון, לספור עד ארבע ורק אז להיכנס פנימה ולטהר באש חיה. מה דעתך?
אור: תזכור שפרשת בלתי מנוצח.

דן: ( מעודד פוצח בשיר )
“מיאו מיצי מיצי מיצי,
מיאו מיצי מיצי מיצי,
מיאו מיצי מיצי מיצי
מיאו מיאו מיאו”.
אור: צריך לשבור להם ת’ידיים ות’רגליים.

( דן נירדם)
אור ( מכסה אותו): הוא שקע בשינה סמיכה ומגוננת. ( לוחש לאחות ) תהיי עדינה אתו, הוא עדיין חושב שבחיים יש מנצחים ומנוצחים. כדברי המוסכניק – איזונים ובלמים כל החיים.

אימא (בחיוך מלאכי נכנסת לבושה שמלת פיות, שרביט, כתר, המדליה של גל פרידמן ומחשוף נדיב.)

אור ( מסקר ככתב קרבי): בשוך עוד יום קרבות, הגיעה שרת החינוך לבושה על פי צו האופנה, לבקר את נתיניה – פצועי מערכת החינוך ופעולות האיבה.
אור: במה זכינו שאישיות רבת דרג כמוך תרד ממרום מושבה לפקוד עמך כמונו? האם עת פריימריז הגיעה או עת זמיר?
אימא: ככתוב “כבקרת רועה עדרו”, צאו יקר שלי. ( מלטפת את ראשו, המשיכה אל כתפיו ועיסתה קלות את עורפו )
אור (בכעס) עוד יום אחד כזה בבית הספר והביקור שלך היה הופך לביקור תנחומים.
אימא: ( בכעס) איפה הערכים שלך בחור?
אור: הערכים שלי אוזלים מהמחסנית.

אימא: אז תהייה ראש ממשלה ותשנה את המצב.
אור: מצטער, אובר קואוליפייד, אין לי הרשעה פלילית.
אימא: הרצון להיות כוכב יהרוג אותך יום אחד אור, למה שלא תהייה בינוני כמוני.
אור: את מתכוונת שאעשה את הכל בעשר אצבעות כמוך.
אימא: ( בחושניות חתולית ) כן, תתחיל מלמטה ואט אט תטפס למעלה. סוד ההצלחה טמון בקרמים.
אור: איך היה ביקור המטבחון המדיני בראשות ראש הממשלה ברויאל פלאזה בחו”ל.
אימא: פאסה היינו באימפיריאל. הם כאלה אינפנטילים – הודענו שיש לרואה”מ בעיות גב, אז הברברים האלה שמו לנו את הקרש מעל המזרן במקום מתחת.
אור: ממש הנסיכה והעדשה.
אימא (גוהרת לעבר אוזנו של דן ונשכה אותה קלות) אתה יפיוף אמיתי חבובניק ספר לדודה איך זה שם בבית הספר?
אור: זו פלנטה אחרת, יקום בפני עצמו, אנשים שם חיים ונושמים לפי חוק אחר.
אימא: (נאנחת אורגזמית) אח…בניינו המצוינים.
אור: חיות דו רגליות מצויות.
אימא: של נעליך בפני הנוער הישראלי הקדוש. מעריצה אתכם. מניחים במו ידיכם את יסודות בית המקדש. איזו מסירות נפש. ממש מתים על קידוש השם.
אור: הוציאו עלי דין רודף.

אימא: אל תהייה כבד בובו, זה תרגיל שובבות נערי, גם אנחנו גזרנו למחנכת את האף והפצנו ת’תמונה שלה באינטרנט.
אור: לא ידעתי שבזמנך היה אינטרנט.
אימא: אני צעירונת, אבא קנה לי ת’ג’וב ליומולדת. ( בגאווה ) אני מינוי פוליטי. אבא בעל חברת ‘לוביסט & לובסטר’ בע”מ, הממוקמים במשרדי השרד המעודכנים בסוויטת הפרוצה במגדלי ברוך.

אור: ברחוב הסושי 5 נשמע יאמי…יא מאמי. ( נישמע צליל רחוק של מהדורת חדשות )
אימא: שששש………אנחנו באוויר.
אור ( ככתב ): והרי דיווחים מהבילים מהחזית ועיקרן תחילה: מהבוקר מתנהלות הפגנות ענק בעקבות אשפוזו הכפוי של המורה לספרות. בבורסה ובתל-ברוך נצפו ירידות שערים חדות. קרבות עזים ניטשים בין מורים לתלמידים המנסים לחדור לתחומי בית החולים ולעשות בו שפטים.. תלמידים עולים במספרם על המורים והמורים עולים על התלמידות. קשבנו מוסר כי מועצת התלמידים הארצית הורתה לוותר בשלב זה על מאבק מזוין לשם השגת זכויות נוספות לציבור התלמידים, אך סירבה לוותר על משכורת חודשית לכל תלמיד. במחאה הסירו נציגות המורים את חולצות הבטן וחשפו על חזן את הכתובת: “לא בגדתי”. בצעד חסר תקדים, הצביעו רוב השרים נגד השוואת מחירי הבאנגים לשכר המהנדסים ובעד הורדת מחירי הנרגילות והפיצוחים. כוחותינו דיווחו על פגיעות טובות במטרות ושבו בשלום לחדרי המורים.

אימא: ( חוטפת את המיקרופון ) ברצוני לשלוח איחולי החלמה לפצועים. באתי לחזק אך יצאתי מחוזקת. ברשותכם, כמה זמן יש לי? אתאר לכם תמונה שונה לגמרי  ששיקף לי דנצ’וק השוכב כאן בנבצרות זמנית ואינו נושם באופן עצמוני. דן פקד היום את חצר בית הספר שניקרו בו אותות הרפורמה שיזמתי, הנהגתי והובלתי: פרחים לבלבו, ציפורי גן עדן צייצו וגדודי מעריצות בלבוש צנוע עד נזירי התגודדו ביראת כבוד סמוך לחדר המורים כדי לזכות בחתימת סלב מיוחלת.

התלמידים החווירו כל אימת שעבר מורה. הם נצמדו לקירות ברעד והשתחוו בהכנעה. עם הישמע הצלצול רצו התלמידים כאיש אחד לכיתותיהם, כדי שחס וחלילה יפסידו את החומר הנלמד. העובדה ששהו בחברת סגל הוראה מטופח, נמרץ, אמיץ, סקסי וחדורי מוטיבציה השרתה עליהם תחושת ביטחון ורוגע.

דן: התפעלתי מדמותה של אימי המנהלת, שנישאה באפיריון מוזהב רתום לסוס משכמה ומעלה מורמת מעם ואור זוהר עטף את פניה. מלאכים זהובים ריחפו מעליה, עלי גפן ממולאים הוגשו לפיה וציפורניה שויפו על ידי פרחי הוראה, שהוכשרו לכך בקורס המזכה בגמול השתלמות.

אור: דןדן לימד בשעת אפס כשהאפסים עוד ישנו והקפיד לדבר בשקט כדי לא להעירם. כשעברה מולו תלמידה שסוכריית מקל בפיה ושדיה הזקורים חולפים סנטימטרים ספורים מפניו, המשיך להישיר מבטו לכיתה ולא התפתה ללכת שבי אחר ישבנה הטועה. גם כאשר המצב בכיתה הפך סוער עד גבה גלי והתלמידים נופפו מולו בדגל שחור ואת הלבן זרקו לכביסה לא נס ליחו. רוחו לא נפלה גם כאשר וורידי צווארו איימו להתפקע, שרירי לסתו התהדקו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן. כאריה מותש בספארי עמד בעוז מול המבטים חודרי השריון של תלמידיו. בצר לו, כאשר הכדור פורח המנטאלי שלו החל לאבד גובה, לקח את תיק המורה החדש שרכשתי עבורו ב “סודרי תיקיו ובניו בע”מ” והטיח אותו בחבטה שהשמיעה קול נפץ של פצצת אטום ביתית. לרגע אחד זכה לשקט ולאחריו ספג תגובת נגד בדמות מלחמת עולם כוללת שהתפוצצה בפניו. הוא חולץ בשן ועין בידי לוחמי הימ”מ העושים לילות כימים להבטחת שלום ציבור המורים, הגננות, הרופאים ושאר בישי מזל שנולדו למשפחה רגילה ועובדים לפרנסתם.
אימא: על פועלו זה, הנני מתכבדת להעניק לו מסאז’ באדי מפנק + הרפיה+ פרוסטטה. כולי קרם שימשיך לפעול ללא ליאות וללא שכר, למען חיטוב פניי החברה לתפארת מדינת “טורה בלבלושה” ונאמר אמן.
דן: ( לוחש לאור ) היא צובעת את המציאות בצבעים ליצניים עד וורודים.
אור: אין ספק – הכנה למוח יש לה.

דן: בשבילי, סגור חשבון עם הממתק הלאומני הזה (מסמן תנועה של חיתוך גרון ).
אימא: בהוראת משרד החינוך אני מצווה כי תעבירו אותו למחלקת השיקום, כדי שימצה את הפוטנציאל הטמון בו בשזירת פאות ומיון עדשים.
דן: אני מעדיף קורס פיסול.

דן עם משקפי מגן, מפסל ראש של תלמיד. מכה חזק וחתיכות אבן עפו. נועץ לתוכו מסמרי פלדה ענקיים ומלביש אותו על עמוד.
דו ( לעצמו ) שיהיה נוח לכלבים להשתין עליו בלי להרים ת’רגל.

מערכה 10: חדר המשחקים

לילה בביתו של אור. דן עם מדי טירונות ואור שומע מוסיקה קלאסית

דן: ( עובר מול אור ונותן לו מכה בכתף, עושה זאת שוב ונכנס לחדר המשחקים )
אור: ( נכנס בעקבותיו ואומר לקהל) כאן אנחנו שווים. זה המקום לפצח דברים, לפרק אותם ללגו. ( פונה לדן ) מה קרה? טבעו לך האוניות? כל הביטחון עף מהחלון? ( שם לו ת’יד על הכתף ברכות ).
דן: ( מעיף לו ת’יד מהכתף בגסות ).
אור: ( בעצב ) אני קולט כמה אני מטומטם, זה חינוך שלי. אמרתי לך כל השנים “אם יש לך בעיה היא שלך בלבד”.
דן: כשלימדת אותי לרכב על אופניים נפלתי וצעקתי “אי”. מיד הגבת “אם עוד פעם “אי” אנחנו חוזרים הביתה, כששבור שבור תצעק “אי”.
אור: אבא שלי דיבר מגרוני, כל פעם שאתנהג כמו אידיוט, תגיד לי.
דן: אני רוצה שתחתום לי על האישור להתנדב לטייס.
אור: על גופתי, לא עובר דבר כזה עוד פעם. לא עומד בזה. ( מסתכל בשעונו ) אחיך עכשיו באוויר. יושב במטוס 18 ש’ בכוננות – מתי משתינים?

אני לא ישן בלילה. אני יודע שבשעה 10 יש לו טיסה, ב-12 טיסה, אח”כ עוד משהו וב 16:30 הוא למעלה ( מציץ בשעון ), תפילה חרישית עוברת….. תוך כדי מדבר עם חברים וצוחק. אבל אין שום צחוק אצלי – יש דאגה צרופה,  גרעין תמידי של דאגה. כל התרוממות עם  F-15 זו סכנת מוות.
דן: אז ליחידת כלבנות, בא לי ללכת קדימה לפני הכוח!
אור: עזוב, נתקלים בדברים שלא כדאי לראות ולהריח.

דן: ( פורט ומזמזם את בוב דילן ) it’s a Hard Way, אח יונתן גפן וג’ון באז.
אור: כשאתה יורה בבן אדם מטווח אפס והורג אותו. אתה חוטף בומבה, אותה בומבה שאתה חוטף, כשנולד לך הילד. כשאתה רואה את הילד יוצא מתוך אשתך או ביתך, זו אותה בומבה כמו לראות את העיניים של זה שירית בו מקרוב. האישונים שלו מולך ופתאום הם קטנים נעלמים והוא צונח. לא מאחל את זה לאף אחד, לא לבן שלי ולא לעצמי.
דן: אתה אומר לי לא, אבל הלב שלך אומר “תלך”!

אור: ( מתחנן ) מספיק! אנחנו באמת רוויים מזה! אל תלך לקרבי, אל תיתן כי אין למי.
דן: אתה בן קיבוץ, גדלת על שיתוף. זה רעיון התיישבותי שעיצב את פני החברה הישראלית.
אור: והעציב את פנינו.
דן: המסלול של הסיירת היה קשה?
אור: היה יותר קשה לא לעשות אותו. מי שלא סיים צבא, הופעל עליו לחץ בלתי רגיל. אבא שלי לא היה אומר לו שלום. בקיבוץ שלי היה אחד שלא עשה צבא. ואבי בא  ואומר “זה אסון –  כתם על כל התנועה, תזרקו אותו לכלא עד סוף השירות”.
דן: ומה אתה אמרת לו.
אור: לא אמרתי כלום, זהו שלא אמרתי לו כלום והוא התאבד. ( רגע של שקט )
דן: גם אני רוצה לתרום.

אור: תרמתי את גופי למדע אבל הם הגישו בג”ץ. תראה את הצלקת מעל האף, כאן נתקע לי רסיס בין העיניים, עוד מילימטר הייתי מת. התנגשתי בו לרגע והנה חלפו 30 שנה. הרופא אמר שעשו תפירת שדה נהדרת. עד היום יש לי מיגרנות.
דן: אתה מציע שאוותר על החלום?

אור: ( מתבונן בחולצה שלו ) סבא שאל אותי לפני שמת אם אני רוצה אותה. הוא היה יותר גבוה אבל אני יותר גדול. הוא לא דיבר איתי הרבה, אבל להגיד לי מה לעשות, זו היתה המומחיות שלו. לכן פיתחתי אנטי. כל החיים הכתיבו מה לעשות אז לא אגיד לך לעולם מה לעשות.
דן: ממה הוא מת?
אור: מדברים טובים, בעיקר מאידיאולוגיה ממארת, חטף את זה כשייבש ביצות. מין קרצייה שמוצצת לך את כל הדם. אתה מתייבש והיא הולכת לכנסת. כשגסס שמו לו צינורית חמצן נקי באף, סבא הוציא אותה ולחש לי באוזן “צלצלו בפעמונים והודיעו היום מת האידיוט שאמר שהיהודים יכולים לנהל מדינה”.
דן: שורה תחתונה, ללכת ליחידה?
אור: תשאל את אימא שלך, הדרך שלה אחרת משלי.
דן: אבל אתה אבא שלי.
אור: נכון, בשבילך אני אבא, אבל בשבילי אני קודם כל – אני. לפני שאימא שלך הייתה ואתה היית, הייתי קודם כל – אני. גם אתה לפני שאתה הבן שלי, אתה קודם כל – אתה.
דן: חולק עליך.
אור: לא רוצה שתסכים איתי על שום דבר בעולם. אנחנו מדברים, כדי להגיע להבנה, לא להסכמה. גם אם לא נסכים, אפשר להבין את נקודות המחלוקת.

דן: ומה יגידו החבר’ה?
אור ( מתבונן בכף ידו ) לא כל האצבעות שוות. קל לראות מי חבר כי החרא צף. עצתי – לך לך לבדידותך המזהרת.
דן: ( בחשש ) ואם יעיפו אותי בגיבוש?
אור: נגמר פרק מתחיל פרק. אם לא הצלחתי עם בת ארבעים, אנסה עם בת חמישים, אולי היא תקבל אותי.
( מתחבקים )
דן: הולך לרדת גשם?
אור:  (צוחק) הרסיס אומר שלא!. יוצאים למסעות ביחידה, שוכבים במארבים 150 ק”מ בגבול אויב ואני יודע שתבוא סופת חול והיא באה ושיהיה טל ויש.
דן: איך אתה יודע?
אור: אצבע אלוהים נגעה בי, עם רסיס, ישר בין העיניים.

מערכה 11: דו – קרב
לילה….דן חולם: שירותים בבניין משרדים רב קומות “מיגדלי ברוך” דן נכנס להשתין ופוגש את אימא בחליפה מחויטת בשירותי גברים

אימא: ( בחליפה מחויטת ) היי זיין מצוץ, כבר לא אומרים שלום, לחבר מהזבל?
דן: ( על חולצתו מצוירת מטרה ) אה מנכ”ל משרד חינוכנו, לא זיהיתי אותך עם בגדים.
אימא: אני בהשתלמות מנהלים, מה אתה עושה כאן?
דן: משתין.

אימא: בשירותי בכירים? זה נוגד את הנחיות חוזר מנכ”ל.
דן: שכחתי שניחנת ביכולות אבחון פסיכולוגיות קליניות רנטגנולוגיות?
אימא: מה למורה במעוז השררה – פיצול אישיות?
דן: ( בצער ) אכן, מאז שהתקנו מזגן מפוצל בחדר האוכל.
אימא: התגעגעתי אליך צלצל למזכירה שלי שתיקבע לנו פגישה.
דן: תאמר למזכירה שלך שתתקשר לתאם עם המזכיר שלי.
אימא: אתה רודף אותי, עשיתי לך פעם משהו רע?
דן: לא בגלויי.

אימא: ( בליווי תנועה עם היד ) חכה חכה.
דן: ( עצוב ) אתה המחלה ונדמה לך שאתה התרופה.
אימא: יתושון, למה שלא תלחך פינך ונגמור עם זה?
דן: כי מאז הפאלחה יחסינו התקלקלו, עלו על סירטון…וידאו.
אימא: נשמע כמו דו-קרב בצהרי הקיבוץ.
דן: אם היינו נכנסים עכשיו לבית הילדים עם גרזנים ביד, רק אחד מאתנו היה יוצא.
אימא: הזמנתי אותך לא פעם לשוטף במשרדי ולא באת.
דן: שוטף + 60 איש.
אימא: זו הסטייה שלי להשפיל בפומבי.
דן: בשביל זה קניתי את החולצה הזו, שיהיה לך יותר קל לזרוק ת’חיצים.
אימא: הומור זה כלי הנשק של החלש.

דן: בוסים לא מבינים הומור, הם מבלבלים בין לעג להומור. לא צוחקים איתך,
צוחקים עליך.
(אור ואימא מוריד את המים ומנערים )
אימא: איך אמרנו בתנועה “נער נער, אף טיפה לא תישאר”.
דן: נער מאה, נער מאתיים, הטיפה האחרונה תישאר במכנסיים.
אימא: לגבי תקרית האלימות שארעה לך לאחרונה אם אותו תלמיד בבית הספר – תאמר לי רק מי אשם?
דן: אני, עכשיו תגיד לי במה.
אימא: עורך דין טוב מוצא פיתרון לכל בעיה, אתה מוצא בעיה לכל פיתרון.
דן: ( מושיט כרטיס ביקור דמיוני ) נעים להכיר אור – עיכוב ומניעת פרויקטים בע”מ.
אימא: תודה שהיו לך כמה טעויות.
דן: היתה לי טעות אחת בסיסית, שבאתי לעבוד אצלכם, מכאן הכל התדרדר.
אימא: אתה נכשל הרבה.
דן: אבל רק מתוך כוונה טובה.
אימא: הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.
דן: אני כבר שם.
אימא: אתה עושה טעויות, אם לא תלמד לא תתקדם.
דן: יופי, אני בונה על זה.
אימא: בזמן האחרון אתה לא עצמך.

דן: נכנע, בבקשה תגלה לי מי אני?
אימא: אוחצ’, אני רואה אותך מתעצבנת.
דן: זה לא אני, יש לי כפיל. המשכורת שלי לא מאפשרת לי את המותרות של להתעצבן.
אימא: אחונה, תן לי לתת לך ביקורת בונה.
דן: בשביל מה, אני מושלם.
אימא: אני כבר לא יודעת איך להגדיר אותך.

דן: תיעזרי במילון.
אימא: אתה מחרחר מריבות, שקרן, נוכל, אין לי מילים מספיק קשות לומר עלייך. אתה השפל שבשפל.
דן: ( טופח על שכם עצמו ) תודה, עבדתי קשה כדי להגיע למוניטין הזה, מה עדיף שיגידו “הוא בסדר”.
אימא: אני לא קונה ת’חיוך שלך.
דן: אני לא מוכר.
אימא: אתה בחור מאוד רציני, חבל שלא רואים את זה עליך.
דן: אתה רציני??
אימא: אתה לא מספיק כריזמתי.
דן: אבל אני שיגעון במיטה.
אימא: אני לא מאמינה לך.

דן: אני לא מאמין בך, מה זה בכלל בוס, מה זאת עבודת האלילים הזאת?
אימא ( מתנפחת ) של נעליך פרולטריון – אני בטופ.
אור: אני בטופ ולא ראיתי אותך שם.
אימא: סליחה??
דן: סולח לך.
אימא: אתה מבריק היום.
דן: השתנתי נגד הרוח.
אימא: כשאני לוחץ על הכפתור אני רוצה שתעשה חצי סיבוב ימינה ואתה עושה חצי סיבוב שמאלה.
דן: אבל אני אדם מוניפולטיבי, חתרן בלתי נלאה…
אימא: אתה משאיר דברים פתוחים.
דן: כמו בחמסין ההוא שהשארת אשל פתוח במטבח – זה היה נורא.
אימא: כבר אין בינינו כימיה.
דן: אז אולי פיסיקה?
אימא: אתה כועס עלי?
דן: אני כועס עלי שהסכמתי לעבוד אצלך.
אימא: בזה אני לא יכול לעזור לך.
דן: הנה סוף סוף הגענו להסכמה.
אימא: יש לי עדיין פינה חמה אליך, יש עוד איזה משהו שמציק לך?

דן: לא, אני מרגיש מצוין שיחה אתך זה כמו אקמול, זה מרפא כל מחלה.
אימא: למה אתה כבר לא מחייך?
דן: כי נישבר לי המקל של החיוך.
אימא: אתה לא קורא את שפת הגוף שלי?
דן: אתה מתכוון לזה? (עושה זיין), לזה (סימן של חניקה) או לזה (סימן של משוגע).
אימא: הקרחת שלי זה ממך.
דן: אל תגיד, שלא קיבלת ממני משהו
אימא: אנחנו מנסים להתייעל, לאחד תפקידים, כדי למקסם רווחים.
דן: אז תפתח מלשינון.
אימא: מלחשים לי שאתה עושה טוסטים במשרד שלי.
דן: לפחות משהו חם לקבל פה.
אימא: אם יש איזו מישרה מיותרת במחלקה תודיע לי.
דן: אתה מיותר.
אימא: אתה עושה בלי כוונה מה שאנשים אחרים עושים בכוונה.
דן: אהבתי.
אימא: אנשים מתייחסים אליך כמו שאתה מתייחס לעצמך.
דן: אנשים מתייחסים אלי כמו שאתה מתייחס אלי.
אימא: אין לך כבוד?

דן: חלילה. אף פעם לא הבנתי איך מגיעים לכבוד הזה. חוסר כבוד אני דווקא מכיר מצוין.
אימא (בעצב): ת’כבוד הפסדנו בטירונות. ( מצטט ) “המעז מנצח!!”
דן: מי שלא מעיז לא מתיז.
אימא: עזרתי לך לא פעם בעבר.
דן: והצלחתי למרות זה.
אימא: בסוף אתה תילמד, איך תינוק לומד ללכת, הוא נופל, מקבל מכה, נופל ומקבל מכות.
דן: אחרי כל כך הרבה מכות לא לוקחים אותו מהרווחה?!
אימא: ( מתוודה ) הילדה שלי רואה אותי וקוראת לי “אימא”.
דן: גם אני פעם ראשונה שראיתי אותך רציתי לחזור לאימא שלי.
אימא: ( בטון אבהי ) תדע לך שהבת מסתכלת על האבא, מעריצה אותו, חושבת שהוא הכי חכם בעולם ואז היא רוצה לצאת עם גבר כזה. בסוף היא מביאה הביתה מישהו שדומה לו, את מי הבת שלך תביא הביתה?
דן: אותך.
אימא: אתה בן אדם טוטאלי, אתה רואה הכל שחור לבן. בחיים יש גם אפור
דן: היום שהתבגרתי אני יודע שבחיים יש רק שחור- או לבן.
אימא: אני ואתה אותו הדבר.
דן: שנינו מס’ 1 אתה מההתחלה ואני מהסוף.
אימא: אני הרוח הגבית שלך.

דן: באמת קיבלתי דלקת ריאות.
אימא ( בוחן את ציפורניו המשויפות ): על איזה אירוע אתה עובד עכשיו?
דן: על האירוע לב שלך.
אימא: אתה שם לי מקלות בגלגלים.
דן: מה פתאום, אני רוצה שתתגלגל למטה בשיא המהירות.
אימא: מאיפה כל התיבת פנדורה הזאת?
דן: כשדוחקים שפן לפינה, הוא נהייה אריה.
אימא: לפי הדברים שלך אני על הפנים.
דן: אל תמעיט בערכך, אני יעשה את זה בשבילך.
אימא: תתנדב למען הקהילה זה יעשה לך פלאים.
דן: אני כבר עובד בהתנדבות.
אימא: לעבוד איתי זו זכות
דן: רק בבנק זה מופיע כחובה.
אימא: איך אתה מגיע הביתה?
דן: בקו 11
אימא : יש מכאן אוטובוס?
דן (מראה עם שתי אצבעות איש הולך) הולך ברגל, זה יותר בריא כלכלית.
אימא: איפה הטרקטור?
דן: מכרתי אותו כדי לממן את העבודה אצלך.

אימא: ( צוחק ) אז כשאתה פונה ימינה תאותת.
דן: ( מחזיר לו נייר דמיוני ) המנכ”ל נפלה לך מהכיס הזכייה בלוטו, אה סליחה זו המשכורת החודשית שלך.

( אימא שקועה בגיליונות נייר ענקיים ובהם גרפים ותחשיבים כלכליים )
אימא: ( בפסקנות ) אתה לא משקיע.
דן: אתה מקבל עבודה בשווי של 4,000 ₪ בחודש. נראה לך שאתם מפסידים עלי?
אימא: זו עבודה עם שליחות ואתה מדבר איתי על כסף
דן: מי שנותן יחס לעובדים שלו, לא צריך להעלות משכורות – אתה כן.
אימא: תתחדש חולצה יפה.
דן: זה “בוטיק חבל”.
אימא: כמה היא עלתה?
דן: 5 דקות פחד.
אימא: תראה את התלוש… ( מסתכל) משכורת נהדרת.
דן: ההבדל בינינו שאתה מסתכל על הברוטו ואני חי מהנטו.
אימא: ניסיתי לעלות לך ת’שכר זימנתי את מנהלת בית הספר נלחמתי בשבילך.
דן: באמת ראיתי אותה יוצאת על ארבע….
אימא: בארץ נותנים לעשירים הרבה כסף, כדי שהוא יחלחל למטה.
דן: כמו המיץ מהשקית של הזבל.
אימא: רק ככה נצא מהמיתון.

דן: יש לי הרגשה שאתה כבר יצאת.
אימא: אעלה לך ת’משכורת במאה שח.
דן: לא תודה, זה עושה לי הרגשה טובה שאין ממה להוריד לי.
אימא: אולי שעות נוספות?
דן: מעדיף לישון. גם ככה יוצא לי שכר סטודנט. כל עוד הבייבי סיטר מרוויחה קצת פחות ממני, אני שקט. אל תדאג אני אמשיך לקרוע ת’תחת, כדי
ש”המשרד” יקצור ת’קרדיט, העיקר שיישמר בינינו היחס של 1:10 בשכר. זה חשוב ליציבותי הפסיכולוגית.
אימא: יש דבר שנקרא פיתוח עובדים., אשלח אותך להשתלמות.
דן: אפשר קורס דרבוקות?
אימא: מה השאיפות שלך?
דן: לנסוע במרצדס ושאתה תיגש לחלון ותשאל צריך עובדים? ואני אענה “כן, אבל לא אותך”. ומה השאיפות שלך?
אימא: להעיף אותך.
דן: תשאף, אבל אל תיקח לריאות.
אימא: ידידי זמנך עבר.
דן: אתה ההוכחה שהפה והתחת הם שני צדדים של אותו צינור.
אימא: אני אחסל אותך.
דן: חבריקו – שר הביטחון לא הצליח, אז את תצליח?

מערכה 12 – הניהול

לילה: ביתו של דן
אור נכנס בלי לדפוק, דן יושב במטבח

דן: ( אוחז ראשו בידיו ולא מרים את הראש ) “אנחנו עם האופציה של הניהול כבר גמרנו, איפה אני ואיפה בני גילי? להם כבר יש בתים עם בריכות. אתה בז לי כי אני לא מנהל? היום כל אחד מנהל אפילו הגנן כבר לא אוסף עלים עם מגרפה –
הוא מנהל אותם עם מפוח. נכשלתי.
אור: אני לא מכיר את המושג הזה. אני תמיד מנסה. אם לא זה אז זה, אם לא זה אז זה. משהו בטח יצליח, מה זה משנה מה. מי בכלל יודע מה זאת הצלחה? אם אני צריך לכבוש פיתה סורית ואני יודע שבמשימה הזאת בוודאות נופל שליש מהכוח, אז זאת הצלחה? קח את המקרה של קבר יוסף. שם השכבנו אפס קורבנות בחילוץ, אבל נשבר האתוס הצה”לי שלא משאירים פצועים בשטח, אז זאת הצלחה? אנחנו הופכים לחברה עייפה. לאנשים כאן נמאס לתת בלי לקבל. למה אתה חושב שיש מלחמות?
דן: כי אנחנו מוקפים באויבים.
אור: (צוחק במרירות) כדי שמישהו יקבל צל”ש.
דן: ( מתבונן בו בחוסר אמון ) מישהו אחד?
אור: ( בטון אבהי ) כשיש מבצע מחפשים מי המובילים ואחר כך מי המובילים בתוך המובילים ובסוף מי שמקבל את הקרדיט זה בן אדם אחד, שהוביל את המובילים. זהו – בגלל זה יש מלחמות.

דן: ( מהורהר ) בשביל אדם אחד…
אור: כשמעתי אותך מספר ואומר שאתה כישלון, הרגשתי זעזוע, כאילו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלי. איך הורה יכול לראות בילד שלו כישלון. אני לא מכיר אדם שהוא כישלון. כל אחד מתנהג לפי האפשרויות שלו. אלוף על הקרקע לא יכול להיות טיס כי בגובה מעל 30.000 רגל כי הלחץ דם שלו ממריא. הוא אלוף על הקרקע אבל לא שם, וזה לא אשמתו.
דן: האהבה תלויה בדבר. מכבש הציפיות הממית דורש קבלות.
אור: תוציא לו חשבונית. אתה עובד אצלו
דן: אני  מכונת הישגים משומנת וברגע שהגעתי ליעד נותן לעצמי בדורבנות “יאללה לפרויקט הבא”. לי היתה חשובה המילה של אבא שלי, אף פעם לא הבנתי אנשים, שנעלבים מדברים של אדם זר.
אור: “מהי עבורך יצירתו של ביאליק”?
דן: כל יצירתו של ביאליק נעה על שני קטבים: 1. השמש זרחה, החיטה פרחה
והשוחט שחט..2. קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים.
אור: ( שומע את זה מהצד, קם ונותן לו נשיקה ) “הזרע שלי לא בוזבז לריק”.
דן: ( פונה לקהל) זה היה כל כך חשוב לי לשמוע שאבא שלי גאה בי, זה כמו לקבל אישור.
אור: כשניתחת את “הזקן והים” או “הזקנה והחוף”, כמו שאתה מנתח. חשבתי שלנכדים שלי יהיה אבא חכם, עכשיו אני מבין למה המינגווי כתב את זה, כי הוא ידע, שיש אנשים כמוך שיבינו אותו.
דן: ( פונה לקהל ) קיבלתי בחיים שלי ארבע צלשי”ם, זה כלום, במקום לתת להוא

נתנו לי ובמקום לתת למי שצריך באמת לתת נתנו לי, אין לזה כל חשיבות זה אפס. אבל, המילה של אבא שלי, זה משהו, זה צל”ש שאני הולך אתו עד היום.

אור: האמת היא שבתוך ההחלטות זה לא מה המלים אומרות, זה מה הרגשות אומרים. גם ברמות הגבוהות מה שקובע זה הרגשות, הרגשות קובעים הרבה מאוד את התבשיל ולא תמיד תדע להסביר למה אדם פעל כך ולא כך. הוא לא אדם רע, יש לו אינטרסים, הוא צריך, אז הוא עושה.
דן: לכן חשבתי להיפגש עם פסיכולוג, להבין מאיפה הג’ורה של הרגש מוצפת.
אור: עדיף להידקר מסיכה ולא מחרב. אבל אני מעדיף להתייעץ עם חבר. מדבר אתך וחושב מה יש מתחת לפני השטח? לא במישור הגלוי אלא בסמוי, מה הביא אותך להגיד לי דווקא את הדברים האלה. מה אני אתחיל לחשוף ת’צמי בפני זר. גם אם הוא אישיות משכמו ומעלה, אני צריך לבדוק אותו טנדו, להסתכל לו בלבן של העין. לפני שאני מתחיל לחשוף ת’צמי בפניו.
דן: בסלון של הפסיכולוג שלי יש לוח פלטינה “חדר זה רוהט מתקציבו של מורה, שחי בשכירות בדירת שיכון”.

אור: כשאני מדבר עם מישהו אני יוצא מנקודת הנחה שגם הוא מקבל משהו מזה. אז למה שאני אשלם לו. שישלם לי.
דן: טוב לשמוע עוד דעה.
אור: אז – אתה גם מכוער.

דן: לפעמים כדאי לקבל עצה?
אור: לא מקבל עצות, ככה אני. לא אומר את זה ביהירות- לא בשמץ. זו הדרך שלי.

כשאני מדבר איתך אני נותן ומקבל. אם אימא זה מידבר. בשיחה אתך אני מקבל פי עשר ממה שאתה. מנסה להבין מה מסתתר מאחורי השאלות שלך. הכישלונות שלך, הפכו אותך למכונה משוכללת של פתרונות יצירתיים.
דן: אימא עושה קוסמטיקה, מייפה, מעגלת אמיתות.
אור: הלוואי……..איך הוא כותב שם “אני מכיר את שיגועיך, את השקרים את הסודות”. אם תתייחס לשקר יותר מידי, נכנסת למלכודת. צריך להיות גמיש לכבד ת’אדם שאתך ולהרגיש את זה. שהוא יהיה בשבילך הכל: נאמנות, חברות, איך הוא כותב שם “הן לא נשכח רגשי רעות מאז בלב גברו”. עם ראש הממשלה שלך העניין התחיל בינינו רע מאוד והיום הוא חבר שאי אפשר לתאר. הסטרט שלנו היה סטרט רע מאוד. לכן אף פעם אסור לשים x על בן אדם!
דן: ואם אביך שם איקס ואומר – “אתה מבזבז את זמנך לריק”.
אור: לא ייתכן. כי אפס כפול אפס = אפס. שאגיד מה שאומר אתה בכל זאת תהייה משורר. אתה יודע כמה מוכשרים כמו פיקאסו קפאו למוות מתחת לגשרים של פאריז.

דן לקהל: אני חשבתי שאבא שלי הוא האיש הכי חכם בעולם, עד שהבנתי שהוא מאוד חכם, אבל גם מאוד מאוד טיפש. בטווח אפס הוא היה הכי מבריק. ברור לך שהוא ב 300 דרגות מעליך. לא שהוא בעל יותר ניסיון, אלא שמה שהוא מבין מכל דבר, זה הרבה יותר ממך. הבעיה של כל האנשים האלה היא שאמרו להם, שהם הכי טובים והם באמת התחילו להאמין בזה. ואז אם אני הכי טוב, אני לא צריך לתת לך הסברים. אז תעשה את זה, כי אמרתי לך. מה זה תעשה כי אמרתי לך? זו התנתקות מהשטח. הם מאבדים קשר עם המציאות ואז הם נופלים.

מערכה 13 – האישפוז

לילה: בית חולים, מחלקה אונקולוגית
אור אושפז, דן לוקח אותו לבית קפה שבמתחם

אור: ( מתעורר ) כשאני עוצם את העיניים אני נזכר איך אמא שלך נראתה כשהייתה בת 16. האיש מקבל קרחת והשערות לבנות, אך הדמיון לא מזדקן אף פעם.
דן: אתה יודע מה יש לך? כדאי שתתחיל לארוז.
אמא: איך אתה מדבר לאבא חצוף?
אור: עזבי ת’ילד הוא דובר אמת.
דן: כשאבא שלך מת, פתאום נישאר לך וואקום, יש עוד כל כך הרבה שאלות שהיית רוצה לשאול, להכיר את העולם הפנימי שלו. הוא הרי לא רק אבא שאומר לך תעשה כך וכך. הוא גם בן אדם עם אישיות ומחשבות.
אור: תרצה אני אבא שלך, תרצה – אדם זר.
דן: ( דוחף את הכיסא הגלגלים של אביו החוצה ) מסתכלים עלינו. אנחנו נראים כמו שני גאים.
אור: יום אחד היינו בת”א התאמנו על מודל של בית לקראת תרגיל. ואז אמרנו נלך לסרט. היה קולנוע “פאר” שהקרינו בו סרטים “טובים”, נכנסנו לסרט מסריחים מאבק שריפה וחומר נפץ ואז מישהו שישב לידי פתאום שם לי ת’יד על הברך, מיד הורדתי לו בומבה והוא מיד איבד ת’הכרה ואז חבר אומר לי “אולי נהרוג אותו”.

(אור ודן נכנסים לבית קפה קטן)
אימא- לבושה כמלצרית: תירצו להזמן?
אור: (בוחן מלצרית מלמעלה למטה ואומר בעצב ) אני רוצה להזמין אותך- אבל אין לי

כבר צ’אנס. שלא תבואי במבוכה.
אימא- לבושה כמלצרית: אתה רוצה להסתכל על העוגות?
אור: אישתי הלעיטה אותי נגד רצוני בעוגת וולנסיה, תפוזיי וולנסיה אדומים. אני לא אוהב עוגות עם כל ה….זה…., אבל עוגת שמרים פשוטה הייתי אוכל. אוהב אוכל בסיסי – כל אחד וטעמו.
דן: המקום הזה כשר, אבל אני חילוני אדוק
אור: אדוק פיסטוק.
אימא: יש כשר ויש טעים.
אור: אמן, תאכל בשר שמן.
דן: הכי טעים זה לאכול מישמש רקוב מהאדמה
אור: לכיבה אין עיניים, מה שנאכל נעכל.
אימא: הקבינט המדיני החליט?
דן: אנחנו בדיונים, כשנכריע נצא אל אמצעי התשקורת.
אור: ( בהשתאות ) דמוקרטיה – אנו דור שחי על דמוקרטיה! כל הזמן שואלים אותך מה אתה רוצה. בקיבוץ היו אומרים “גמור ת’חצי ביצה, אם לא תקבל אותה בערב ואם לא בצהרים ואם לא מחר בבוקר גם כן”.
אור: אקח קפה הפוך.
דן: אני אקח הפוך ממך, אלך על משהו גברי… שוקו על חלב.
אימא: דמוקרטיה…

אור: אני יכול להיות סבא שלך, אבל אני חייב להגיד לך משהו, היא כל כך יפה, חבל שעשית את הפירסינג הזה, את חושבת שזה מוסיף לך אבל בלי זה היא הרבה יותר יפה. סליחה…חייב לשירותים – הפרוסטטה.
אימא: זו היתה – מהמוצדקות שבמסעדות ישראל. מהמוצדקות!

(דן תומך באור והם יוצאים לטיילת של תל- ברוך)
אור: דמיין כפר ברוסיה הלבנה, שבו שוכב ב 1,880 סבא שלך ופוגש בחלומו איש אלוהים, שאומר לו “תמיר את דתך ותיסע לא”י, אתה וכל הכפר שלך. שם תחיו כיהודים”. למחרת הזקן קם, משכנע את כל הכפר והם באים לארץ ומקימים את סג’רה – מושב אילניה. עם חלק מהמשפחות הגרעיניות יש לי קשר עד היום. נמשיך עם אותו יהודי זקן שהיה בשנות ה 50 שלו.
דן: ( מתפלא ) זקן?
אור: לפי המצב הגופני שלך אני יכול להגיד שגיל 50 זה זקן, לא טרח אבל זקן בטח. בכל אופן, משימתו בחיים זה לקנות בפרוטות מהערבים מהסבאח’ מהשבטים הבדוויים, לסכל אותם ולעבד אותם עוד דונם ועוד דונם. במרכז השדה עמד עץ אורן, בצילו סבא שמר וכשעברת את שמו הנציח בו את זכר העץ – ארז שדה. השדה הזה שהיה בדור הראשון שלו ובדור השני שלי, עבר לדור שלך יא ממזר, שמכר את השדה.
דן: לא את הכל, חלק נשאר ויש שם תחנת דלק ומסעדה והם חיים שם טוב בווילה מיפלסית.
אור: כשהייתי בן 14 לימדתי שתי בנות צ’רקסיות שעורים פרטיים. לאביהם היתה תחנת קמח ושילם לי הרבה כסף. 10 גרוש אז היה תועפות של כסף. באתי אל אבא וביקשתי שיקנה לי אופניים.

אבא שאל “כמה אתה מקבל”?
אמרתי – “כמו שפועל ערבי טוב מרוויח שבוע שלם”.
אמר “תן ת’כסף”. היה לי ברור שאופניים כבר לא יצאו מזה. …
דן: ( ממשיך את דבריו ) אבל עוד שדה יצא מזה. אז כבשו את האדמה ברעיונות, שהיו תוצאה של הרבה דורות של התכוונות, אבל אף אחד לא כפר בחוט המרכזי שלהם – בעיקר
דן ואור ביחד: ולזה קראנו הציונות.

אור: אתה התדרדרת עוד מדרגה. לקחת אחד מהשטחים הרבים של סבא שהיה ממקימי קואופראטיב אג”ד, צים, כור, אל על והורדת את זה לזנות. הדור שלך עשה את המהפך מתל-חי לתל-ברוך. אדמות שניקנו בגרושים שוות היום מיליארדים. אבל בחרתם לעסוק בעסקי רוח, אינכם עוסקים באדמה. זה עומד כך ואתם גם לא אוספים ת’כסף.
דן: יש דבר משונה בעם היהודי, שלא יודע לשבת ובאמת להכות שורש.
אור: זה נמצא, אבל אף אחד לא עושה עם זה משהו, שם יד. אפשר אפילו לתת את זה ל 10.000 משפחות שיחיו בארץ, זה לא רע, אבל איש לא קם ועושה.
דן: במשפחה שלנו יש אנשים שמבחינת בטחון מדינת ישראל הולכים לדברים שנחשבים הכי אין.
אור: טוב אז עושים מבצעים, אבל לא מתיישבים. כאילו יש בנו גן, שלא מכה שורש, אנחנו לא ממש נאחזים. אז בקיבוץ הבאנו משהו חדש, אז כבר אין קיבוץ עוזבים.

דן: כמאמרו של בטהובן “חוקים נוצרו, כדי שינפצו אותם”.
אור: הדור שלי, הדור שחלם ולחם, אנחנו כבר עייפים ותשושים וקם דור חדש שלא הכיר את יוסף.
דן: מה רע בנוף לים, מרפסת שמש, בריזה.
אור: ( מיואש ) כמו שעלינו הוטל להפריח את השממה, עליכם  מוטל להפסיק להפריח אותה. במקום זה בדור השלישי הקמתם מפלצות בטון. אותה משפחה שהקימה את תל-חי מקימה יצירת פאר: תל-ברוך. שם רואים את כל הברוך. מצד אחד – זונות, שמפריעות לילדים לשחק. ילד מטייל ואחרי 800 מ’ נתקל בזונה ואני אומר לו “חכה חכה עוד זמנך אתך”. מצד שני בניינים – קונטרסט.

דן: הים הוא בחינם.
אור: גוזלים את הים מהעניים ונותנים אותו לעשירים. גרים למעלה, כאילו שאין למטה. בכלל לא רואים ת’למטה. לא פוגשים שכנים, לא אומרים שלום. הייתי במפגש של פלמ”חניקים חשבתי שהגעתי לפיליפינים. עוד מעט נייבא חברים מתאילנד, שיהיה למי לספר צ’יזבטים ליד המדורה.
דן: כוחנו באחדותנו.
אור ( צוחק ונחנק בשיעול ) אנחנו לא עם אחד, אנחנו הרבה עממים קטנים. שבטים שונים זה מזה. העם בא ואומר למנהיג חביבי: מצד אחד – עוד לא הגיע זמננו לחיות בשלום, אנחנו לא בשלים. מצד שני – אתה, כלומר אני, כלומר ההתיישבות העובדת, איחרה את הרכבת.

דן ( במרירות ) ההתיישבות האובדת באלף?!
אור: גם אם אין מי שמעוטר כמונו, בעיטורים חסויים הידועים רק ליודעי דבר, העם רוצה להחזיר עטרה ליושנה. צריך לפשט את הנוסחה: לכנס איברים, לצמצם משתנים על בסיס מכנה משותף. זו תורת המשחקים.
דן ( מהורהר ): בסוף כל הסופים – לא  מצאנו כאן ארץ ריקה.
אור: מעט בניי אדם באמת נוהגים לפי הכלל של “חיה ותן לחיות”, מעטים האנשים שזה באמת טבוע בתוכם. זה התחיל יופי ובשלב מסוים אנחנו ההורים העברנו את המפתחות אליכם. ואתם זורקים אותם בחוסר עניין. או נותנים אותם במתנה לארגוני פשיעה שיורים זה על זה טילי לאו בראש חוצות, על גווייתם של עוברי אורח תמימים.
דן: חל מהפך מנהיגותי, הפכנו מהנהגה של אבות להנהגה של אחים.
אור: אולי בעוד שנים נגיד שהלך לנו קלף משגע, למרות שגמני לא מרגיש חלק מהמערכת. יש חילופי טון בארץ. זה מתבטא בדברים קטנים כמו שירים חלולים, שהעומק שלהם הוא כשל תלמיד כיתה ז’ כושל.
דן: הקשר בין הצמח לשורשים. צמרת העץ ברקיע השמיים והשורשים בסלע. רוח האדם מגיעה לגבהים כשהיא נטועה בקרקע יציבה. השורשים נשלחים למעבה האדמה, ניזונים מעושר ולא תלושים וחלושים כשורשי אוויר.
אור: סע בזהירות יש ישראלים בחוץ.

יציאה – אל ניניו

לילה: בית חולים, מחלקה אונקולוגית
דן ואימא עומדים ליד מיטתו של אור

אור שהלך לבדו לצד השני של החדר זקוק כעת לעזרה כדי לחזור למיטתו. ניסמך על דן והולך בקושי, נשכב חזרה במיטה ונאנק מכאב.
התאורה מתעמעמת, עשן, מנגינת אשכבה ברקע, רעש של מפוח ומוניטור:

אימא: לא נכה צה”ל – אפסניה מתכלית, הזדכו עלי כציוד בלאי. יחידת קומנדו היא יצור חשאי מגיעה והולכת ולא משאירה סימן. הסימן הוטבע בנו הלוחמים. המחלה קיננה בבשר, התבשלה.
אור ( מגיש לדן את ידו ) מריחים מהעור את בורות הביוב.
דן: ( בנזיפה ) לא שאלתם שאלות?
אור: ( מתרעם ) היי, שם זה לא החוג לפילוסופיה… הסרטן שלי, תינוקי  – “אל ניניו” יונק ממני את כל הכוח. בלילה קם אליו, שומע אותו גדל. מעקר בי כל חלקה טובה, עוקף מערכות, חשאי. נוצר בדמותי – אלים ויסודי, דבק במשימת החיסול.
דן: אולי תעשו לובי בכנסת?
אור: לפני ח”כים שמגדלים ילדים ליצוא – חקלאים גאים.
דן: ואם היו מבקשים שתעשה זאת שוב?
אור: הייתי קופץ ראש לתוך הבוצה הרעילה ומקנח בכוס מים כבדים.

דן: “עוד ניפגש?”
אור: בוודאי ! באקליפטוסים בשעת השין – 13.
דן: טוב למות בעד ארצנו.
אור: טוב למות! – ארצנו בעד.
דן: שירת הברבור. מצעד “הקלישאה, הקיטש והאיוולת”, הועבר אליכם בשידור מת מקריית שאול. באמצעות קברן.
אור: ( בכאב ) מי ימלל קבורות ישראל.
דן: כמו אבא שלך – בן 80 לגבורות בן 81 לקבורות.
אור: איך עמיחי כותב שם – זכר אבי עטוף כפרוסות לחם ליום העבודה, כקוסם הוציא מידיו עבודה.
דן: ( מתקן ) אהבה.
אור: יש בך, לכתוב שיר זו משימה שדורשת תכונות של ארגון וניהול. זכור שאף אחד לא הרים שום דבר אם לא ניסה להרים והכי חשוב – ללא שמץ יהירות. זו הדרך שלי.
דן: אני אדם בינוני מינוס.
אור: אני לא אור לשום גוי ולא לשום יהודי. אדם קשה, שקשה לעבוד איתי. בכל מקום אומרים לי שמענו עליך. אמרתי למנהלת אני לא עובד אצלך. אני עובד במשרד החינוך. והיא אומרת לי אני פוחדת ממך. הצבעתי לה על הדברים אחד אחד והיא מתחילה לבכות. אני אף פעם לא מדבר ספינינג, רק ישר. זאת החלטה שקיבלתי מזמן. שהביאה לי הרבה צרות. לויאליות למעשה ולביצוע, לא – לסמוך וליהייה בסדר.
דן: תנוח.

אור: חכה בן, אני כבר הרבה זמן מחפש מישהו שיכתוב את הסיפור שלי. בזמן האחרון ישבתי עם פרופ’ באוניברסיטה, אחר כך קראתי את החומר שלך. זה משהו הומוריסטי וקליל, אבל שם יש הרבה כבדות ופתאום ידעתי שזה לא יהיה עם אימא, היא טובה ורצינית אבל עוסקת יותר בפילוסופיה מעשית. בקרב שנערך בתוך הראש שלי, אתה ניצחת. אני כבר זקן, אני לא יכול לכתוב היום לקהל הרחב, מקסימום לחבר’ה במחזור שלי, שכבר כמה מהם נשארו מסביב למדורה? אתה גם צעיר וגם יש בך את החדירה העמוקה, אתה מסוגל ללכת איתי להבין אותי, זו הרגשה! לכן חשבתי לחלק אתך מחשבות שלי. אני אנסה לדבר – אעבור דבר, דבר.
( מוציא ערימת ניירות מקומטים ) כתבתי ראשי פרקים על קצה המזלג, אבל אני עוד לא יודע איך…לכן רציתי שנעשה את זה יחד.
דן: ( בחיוך ) אני רואה שכיסייך מלאים שירה.
אור: איך רחל המשוררת כותבת שם “ספר שירי הלבן”, מהמצוקה שלה יצא ספר שירים’ אולי גם כאן משהו טוב ייוולד מתוך זה ( מנפנף בניירות ). יש לי רעיון לכתוב על דברים קשים שבין מורים לתלמידים בצורה הומוריסטית. לקחת את המצוקות שלי כמורה ולעשות מזה כסף, אפשר להציע את זה לאמרגן, כשאנחנו מבטאים במערכונים את המצוקות של מורים ושל תלמידים בצורה שנמצא לנכון.

דן: ( מנסה להתחמק ונע לכיוון היציאה ) תודה רבה, אבל….

אור: אני עושה את זה משני טעמים: מרגיש צורך אדיר לעזור לך לצאת מהמצוקה שאתה נמצא בה בגללי, כדי שתעלה על דרך המלך. ורוצה לעזור לעצמי, למצוא אצלי עניין חדש כשההוראה די נמאסה עלי. המוסיקה עלי, הכתיבה עליך.
דן: בן כמה אתה?.
אור: בן 20 עם 60 שנות ניסיון.
דן: שלח לחמך על פני המים בבוא היום תמצאהו פיתה סורית
אור: הסיפור לא צריך להיות עלי, החומרים הם שלך, אני נותן לך אותם, קח ת’מחשבות שלי ותהפוך את זה לחובזה -לחם ערבי. אבל יש מגבלה אחת, אני בשום צורה לא רוצה להיות מזוהה עם זה! לא  עכשיו ולא אף פעם.
דן: אימא אבא יש לכם מושג מי אני?
אור: אתה שן עקורה.
אימא: שחיפשה כל חיה את הכתר.
סוף.