הקשר הרב דורי

אמא שלי היום היא בת 74, נולדה בשנת 1942 לפני קום המדינה, עברה הרבה סיפורים מרגשים בחיים, אבל אף פעם לא שוכחים את הסיפור הכי מרגש שעברה אותו, עם האח שלי “סמי” .

אמא ילדה שלוש בנות והיא חיכתה בסבלנות להולדת בן ,לזה יש משמעות רבה במגזר הערבי, ובמיוחד בעבר.

בשנת 1965 נולד הבן וסוף סוף בא הנסיך , כן נולד הבן ולא סתם בן … בן מאוד יפיפה, גדול ובריא, השמחה והאושר עלו עד השמים.

אמא שלי הקדישה את כל זמנה והמאמצים שלה לגדל אותנו בצורה נכונה , ובמיוחד לבן שחיכתה לו הרבה זמן.

סמי , גדל וצמח במשפחה אוהבת ותומכת , היה אהוב אצל כל המשפחה, מגיע לו .. ילד  כזה מחונן, מתורבת , חתיך, חברתי, עוזר לאנשים, מלא שאיפות ורוח חיים….

אמא שלי הקדישה את כל זמנה והמאמצים שלה לגדל אותנו בצורה נכונה , ובמיוחד לבן שחיכתה לו הרבה זמן.

סמי , גדל וצמח במשפחה אוהבת ותומכת , היה אהוב אצל כל המשפחה, מגיע לו .. ילד  כזה מחונן, מתורבת , חתיך, חברתי, עוזר לאנשים, מלא שאיפות ורוח חיים….

אחרי התיכון, החליט האח שלי סמי ללמוד הנדסת תוכנה בגרמניה, מעט במגזר הערבי למדו בחול בתקופה זו. אמא שלי לא הסכימה בהתחלה, אבל הוא שיכנע אותה שזה החלום שלו ועידן המחשבים יכבוש את העולם בעתיד,ורמת הלימוד בגרמניה מאוד גבוהה, הוא התחנן ואמר  “תנו לי הזדמנות להשיג את החלומות והשאיפות שלי, כדי שאוכל לעזור לכם בעתיד ואתרום לחברה שלי”.

לפני נסיעתו, התאספו בני המשפחה והחברים והשכנים בבית שלנו , ברכות הפרידה עם הדמעות מלאו את הבית , סע בשלום תחזור בשלום, אלוהים יברך אותך ותצליח ותחזור אלינו עם תעודה גדולה, שמור על עצמך, אל תשכח אותנו..תשלח מכתבים……”

נסע האח שלי, הרבה מהמשפחה ליוו אותו בדרכו לשדה התעופה, אמא שלי כל הזמן עם העיניים עליו.

הוא נסע, הוא לא בבית, חיכינו בסבלנות למכתבים שלו, שנים קבלנו מכתבים ממנו ,כל פעם שמחנו וצעקנו וקראנו אותו בקול רם הרבה פעמים.

האח שלי סיים תואר ראשון ולקראת סיום תואר שני , זה כמעט בשנה השביעית שלו בלימודים, שלח מכתב יבשר לנו שהוא לקראת סיום הלימודים והתחיל לעבוד בחברה שם.

אמא שלי היא האישה הכי מאושרת בעולם… כן מגיע לה, סוף סוף אחרי הרבה שנים של התעייפות וסבל ועבודה קשה ובלי סוף של הוצאות, שתנוח קצת , לפחות תרגיש שהבן שלה שהעניקה לו את כל חייה , הגיע לשאיפות שלו……. אבל….. לצערי ,פתאום הקשר התנתק, ימים של פחד וסבל וחרדות …. איך נגיע אליו , איך נצור איתו קשר, נזכרנו שיש לו חברים שלומדים איתו מהארץ, פנינו להורים שלהם, נתנו לנו מס טלפון. לפי זיכרוני, היה מכשיר טלפון אחד בשכונה שלנו, ביקשנו מהשכן להתקשר והתקשרנו , ענה לנו בקול נמוך , נראה שהוא לא מאושר כמו שמכירים אותו ,איפה הצחוק הקורע והמילים החמות לאמא ולבני המשפחה, שאלנו על שלומו, הוא לא שמע ולא הבין מה שואלים אותו, התקשורת ממש היתה לקויה , כל הזמן אמר “אני לא שומע טוב אולי הקליטה לא טובה ואנחנו האמנו” . למרות זאת, אמא נאנחה  ואנחנו שמחנו ששמענו לפחות את הקול שלו .

שנה שלמה והתקשורת לקויה ,אבל כל הזמן שולח מכתבים ומרגיע אותנו שהכל בסדר, נשאר קורס …שני קורסים… חודש …חודשיים ואני חוזר הביתה…. כך הוא אמר, ואנחנו חיים בתקווה שהכל בסדר.

יום אחד, נדפק הדלת, אמא פתחה את הדלת, לפתע היא רואה את החבר של סמי שלמד איתו, היא עפה משמחה וחיבקה אותו בחום, הוא ביקש לדבר איתה בנפרד , נבהלנו ופחדנו מאוד , הרגשנו שיש משהו לא בסדר… פתאום אמא צעקה והתפרצה בבכי … ניסינו להרגיע אותה , לא נרגעה, כאילו מישהו נפטר מהמשפחה.

ידענו שהאח שלי, חלה ואבד חוש שמיעה ושהה בבית חולים זמן רב , לא רצה ליידע אותנו, לא רצה להכעיס את אמא שלי, היתה לו תקווה שהוא יחלים ויחזור ללימודים, הוא לא החלים ולא חזר ללימודים למרות שהוא בסוף הדרך.

החבר שלו אמר שהוא זקוק לכם והוא מיואש ולא רוצה להשאר שם דקה אחת.

בסוף חזר לארץ, תמכנו בו ,ניסינו לשכנע אותו להמשיך את הלימודים, לעבוד, להתחתן, לעשות משהו בחיים, לא רצה, כל הזמן הוא מיואש ומדוכא ורוצה להיות לבד… רק לבד.

היום הוא בן 53 , המצב שלו מתדרדר, הוא חירש וגם חולה נפש והכי גרוע שהוא לא עושה דבר בחיים.

כל פעם שאמא רואה אותו רק בוכה ומתחננת מאלוהים שיעזור לו ויחלים …. אמן שיחלים מהר.