פצ’ולי- לבנדר
Copyright © 2015
לא חשבתי שהיא תבוא היום. כי היום יום שלישי. היא תמיד באה לפה ביום ראשון. לפעמים אני חושב שחבל שהיא לא כמו כל האנשים שעושים את הקניות שלהם ביום שלישי או חמישי, או אפילו ביום רביעי. ככה היה לי למה לחכות כל השבוע.
אבל היא באה ביום ראשון, אז אחר כך כל השבוע שלי ריק. אני רק מעביר את הזמן איכשהו.
פעם, לפני שראיתי אותה, דווקא היו לי טריקים להעביר את הזמן. הייתי סופר- כל פעם ממציא משהו אחר לספור. למשל, סופר כמה אנשים עם חולצה ירוקה נכנסים לסופּר, או כמה אנשים שמים לידי את
הכלבים שלהם, או בחורף כמה אנשים נכנסים רטובים ושואלים אותי איפה המטריות.
ואחר כך זה שעמם אותי, אז ספרתי כל פעם שני דברים. למשל- כמה אנשים אומרים שלום כשהם נכנסים, וכמה עושים לי פרצוף עצבני, ועושה בראש טור מול טור ובסוף מחשב את התוצאות. אני יודע, זה נשמע שהייתי ממש משתעמם.
אבל זה נכון, באמת משעמם בעבודה הזאת. לעמוד כל היום בכניסה בלי להפעיל את הראש ובלי לראות כלום חוץ מאנשים וירקות, ואין לך עם מי לדבר- לא עם האנשים, ובטח שלא עם הירקות.
עד שראיתי אותה. ולא יודע למה דווקא היא פתאום מכל המאות אנשים האחרים. לא יודע למה. אולי זה הפנים שלה הלבנות וחלקות כמו חרסינה ועם ה”נמשים” על האף וקצת ליד האף על הלחיים (אני לא ידעתי שככה קוראים להם בעברית, אז שאלתי את אשר והוא אמר לי).
אולי זה בגלל שהיא תמיד נראית גם ממהרת ולא מסתכלת ימינה- שמאלה, ובאותו זמן גם כזאת… נו… מרוכזת. למשל איך בעגבניות היא עומדת עם הגב אליי ואני יכול רק לראות את הידיים שלה ממששות אותם, כאילו היא משוחחת עם כל עגבנייה לפני שהיא בוחרת אותה. אבל אולי זה בגלל הריח.
בהתחלה לא הבנתי מה הריח הזה. משהו קצת כמו וניל, אבל לא כזה מתוק. כמו אקליפטוס, אבל לא כזה חריף. וכל פעם שהיא עברה אז עצמתי עיניים לכמה שניות וניסיתי להריח הכי עמוק וזה לא עזר.
אז בהפסקה הלכתי לאזור של התה והתחלתי להריח קופסאות כדי למצוא אם יש משהו דומה,
עד שאיזה אישה הסתכלה עליי מוזר והייתי צריך ללכת.
אחר כך במדף של הסבונים.
גם לא.
בסוף זה כבר שיגע אותי, אז הלכתי לחנות טבע.
אני אף פעם לא נכנס לחנויות כאלה. זה תמיד נראה לי שטויות של בנות. אבל הייתי חייב. ביקשתי מהמוכרת להריח בקבוקים אחד אחרי השני. אמרתי לה שאני מתחיל לעשות מסאז’ים בבית, ומחפש ריח מיוחד. ואחרי שהייתי שם שעה כל הגוף שלי נהפך לערבוב אחד גדול של לימונים ויסמין וורדים וקינמון, אבל בסוף מצאתי את זה.
ריח של פצ’ולי עם טיפה לבנדר. נשמתי אותו פנימה בהתחלה רק טיפה להתרגל, ואז לקחתי עם כל האף, וכמעט יכולתי לראות אותה שוב. כולה עטופה בריח הזה.
ריח בדיוק כמוה, כי אתה רואה שהוא כזה נעים ועדין, שהוא יכול לחבק אותך ובאותו זמן לשרוט אותך קצת, כל כך בעדינות שלא תרגיש כלום, ורק אחר כך תראה את השריטה.
אז ככה יש לי בקבוק קטן עם השמן הזה, וכל כמה זמן אני מטפטף לי טיפה על החולצה, ואז אני כל היום מרגיש שהיא לידי. אשר חושב שאני נהיה כמו בחורה וכל הזמן אומר לי שאני סתם אידיוט, אבל ממש לא איכפת לי, כי אני יודע שהוא גם די אידיוט בעצמו.
ואחר כך שמתי לב לעוד משהו. שאני מתחיל לספור לה זמנים. כאילו שהיא מגיעה אני עוקב אחריה בעיניים בכל המחלקת ירקות, שזה המקום שאני יכול לראות. ואז היא נכנסת למדפים של העוגיות והלחם ונעלמת לי לאיזה כמה דקות, עד שהיא יוצאת שוב עם העגלה לכיוון המדפים הרחוקים ולמקררים.
ופתאום שמתי לב שאני לוקח אוויר ומפסיק לנשום כמעט, או נושם ממש חלש, עד שאני רואה אותה שוב. ותוך כדי זה מודד על השעון לכמה זמן היא נעלמה. זה יוצא בממוצע 4 דקות ו-22 שניות.
הייתה פעם אחת שעברו איזה 7 דקות כבר, ולא ראיתי אותה. כמעט אמרתי לאיש ניקיון שילך לבדוק אם קרה שם משהו. דאגתי לה.
ואז- גלגלים ועגלה וידיים לבנות עם לקה אדומה ופנים מחרסינה. ראיתי אותה שוב. היא מדברת בטלפון שלה. בגלל זה היא התעכבה. כל כך שמחתי שרציתי לנופף לה ביד, אבל ידעתי שזה ייראה מוזר מדי.
רציתי לבקש מאשר שנעשה חוק בסופר שלא נכנסים עם טלפון נייד.
או שאולי רק בנות לא ייכנסו עם טלפון.
או שאפילו בנות עם ריח פצ’ולי- לבנדר לא ייכנסו עם טלפון.
אבל אז אני יודע מה הוא היה אומר לי:
“תגיד לי, דימיטרי, אז מה סיכמנו, שאתה באמת אידיוט, או רק עושה את עצמך ככה, בשביל התפקיד, אה?”
זה מה שהוא תמיד אומר. אבל אני יודע שהוא אוהב אותי.
הוא בחור טוב, אשר. אפילו שקצת אידיוט.
אז אחרי שכמה חודשים התרגלתי לראות אותה רק ביום ראשון, היום היא פתאום הופיעה פה. והיום יום שלישי. לרגע התבלבלתי לגמרי, אבל ישר הבנתי שזה סימן שאני צריך לעשות משהו. לדבר איתה. לא היה לי הרבה זמן, כי אם היא פה באמצע השבוע זה בטח בגלל שהיה חסר לה משהו קטן, והיא תכף תצא.
מה אני אגיד לה? הנה היא בירקות. הפעם לא מתעכבת.
ממשיכה למדפים של הלחם.
מה, אני מטומטם? אין לי מה להגיד לה באמת.
עדיף שאני אסתום ואחכה ליום ראשון לראות אותה שוב.
הנה עכשיו היא יוצאת. עוד מעט היא תגיע לפה.
אין לה אפילו עגלה היום. רק סל.
זה אומר שבאמת היא באה רק לקצת.
חייב להגיד לה משהו.
אין לי מה.
אולי רק להסתכל בעיניים.
עוד יותר מפחיד.
היא כבר בקופה. ודווקא היום אין תור. אני אולי אגיד לה משהו בפעם אחרת. לא, היום אני חייב. היא משלמת ומגיעה לפה. עוד שנייה. הנה, עברה אותי.
– גיברת. קבלה בבקשה.
היא מסתובבת אליי.
אני מריח פצ’ולי- לבנדר.
מרגיש שאני עשוי מעץ. מברזל.
* * *
באמת, מה כולם רוצים ממני היום? בבוקר השעון לא צלצל וקמתי מאוחר וטסתי לעבודה בלי לנשום וכולם שם כל היום נכנסו לי לוורידים, שום דבר שאני עושָה זה לא מספיק טוב ואז סוף סוף יצאתי משם והגעתי לשיעור יוגה (באיחור) וסוף סוף נשמתי ונרגעתי…
ובדרך הביתה נזכרתי שחסר לי סוכר ונכנסתי לרגע לסופר ועשיתי הכל בשיא המהירות רק לצאת…
ואז הוא. מה הוא רוצה ממני? למה דווקא אליי הוא נטפל? מאף אחד קודם הוא לא ביקש קבלה.
– מה אתה רוצה?
(שתישארי איתי פה עד שאני מסיים לעבוד ואחר כך תבואי לשתות איתי קפה)
– את… ה… הקבלה.
שתי מילים אני לא מצליח להוציא מהפה ביחד.
אני מסתכלת בארנק, בשקיות. אין קבלה. כנראה מרוב מהירות שכחתי לקחת אותה.
– תשמע, לא יודעת, אין לי קבלה. אבל תאמין לי. לא לקחתי כלום. אתה יכול לבדוק אצל הקופאית שהייתי שם כרגע.
– טוב… מאמין לך, אבל…
אני מרגיש שהפנים שלי כל כך חמות שאני רק רוצה ללכת משם ושלא תראה אותי יותר.
– לא חשוב, גיברת… את יכולה ללכת…
אני מסתובב לחזור.
אני מרימה את השקיות והולכת. קצת מוזר הבחור הזה. משהו במבט שלו. לא משנה, העיקר שלא ניג’ס לי יותר מדי.
* * *
היא הולכת ואני תקוע ברצפה. חם לי. הידיים מזיעות לי. אשר מסתכל עליי עם הראש באלכסון וגבות מכווצות. אני מרים כתפיים ועושה לו פרצוף של: “הכל בסדר. מה אתה רוצה?”
אני מקווה שעד יום ראשון אני כבר ארגיש קצת פחות אידיוט…
Published: Jan 17, 2015
Latest Revision: Jan 19, 2015
Ourboox Unique Identifier: OB-26572
Copyright © 2015
Skip to content