עבודת שורשים-יואב זהבי

תעודת זהות

שם פרטי: יואב               שם משפחה: זהבי

שם האב: גיא זהבי          שם האם: טל וידמן זהבי

תאריך לידה: 6.3.2004 , י”ג באדר תשס”ד, בבית חולים תל השומר (ליד רמת גן). ארועים מיוחדים בתאריך הזה : סבא וסבתא שלי התחתנו (1955), קבוצת הפאר ריאל מדריד נוסדה ב-1902 ושחקן הכדורסל האגדי שאקיל אוניל נולד ב-1972.

משקל לידה: 3.550 קילוגרם

ההורים שלי בחרו בשם יואב משתי סיבות עיקריות:

 1. הוריי רצו שלכל ילדיהם יהיו שמות עבריים ומהתנך (כמו אחי עדו ואחותי יעל).

2. הוריי רצו שהשם יהיה שם שמתאים רק לבן.

תכונות שקיבלתי מההורים:

ביישנות – אני מחשיב את עצמי כילד מעט ביישן, בעיקר כאשר אני פוגש אנשים או ילדים שאני פחות מכיר. לוקח לי זמן עד שאני נפתח ומתחיל לדבר איתם.

רצון לשלמות –  תכונה שבאה לידי ביטוי כמעט מדי יום, בלימודים ובכדורסל. גם כשמטלה שמקבלים בבית הספר היא קטנה או פחות חשובה,  אני תמיד ארצה שהעבודה שלי תהיה הכי טובה שאפשר. באופן דומה גם בכדורסל, כל אימון מבחינתי הוא כמו משחק קובע.

צנוע – הצניעות היא ערך מאד משמעותי שקיבלתי מהורי. מאד חשוב לי להצליח ולהצטיין, אבל כשאני מקבל ציון טוב במבחן אני לא אתרברב מול ילדי הכיתה.

רגישות – לדעתי אני מאד רגיש… לדוגמה כשאני רואה ילד בוכה, אני מרחם עליו ורוצה לדעת למה הוא בוכה; או כשלחבר מהקבוצה היה משחק לא מוצלח, אני דואג לעודד אותו.

תכונות שרכשתי במהלך השנים:

עקשן – ההורים שלי אומרים עלי שאני מאד עקשן. אולי זה מכיוון שכשאני מחליט משהו, אני נתקע על העמדה שלי וקשה מאד לשכנע אותי אחרת. כשאני לא מקבל משהו, אני אעשה את הכל בשביל לקבל אותו.

דבקות במטרה – זה החצי החיובי בחלק של העקשנות. אם לוקחים את ההעקשנות לכיוונים הנכונים, זה יכול לעזור לנו מאד. לדוגמה, כשהחלטתי שאני אתאמן יותר בכדורסל, אז שום דבר לא יכול היה לעצור אותי ולהפריע לי לעשות זאת.

עצבני – אני מתעצבן בקלות. כשאחי או אחותי מקניטים אותי, אני מתעצבן מהר מאוד, למרות שזה לא באמת חשוב.

סקרן – אני אוהב ללמוד ולהכיר דברים חדשים. כשאנחנו עורכים ניסויים בשיעורי מדעים מעניין אותי לדעת איך דבר זה עובד.

זכרונות ראשונים

זכרוני הראשון הוא בגיל 4 כשאחותי יעל רק נולדה. אמי, אחותי, אחי ואני ישבנו על הספה ואמי נתנה לי להחזיק את אחותי יעל החמודה; בנוסף יש לי את התמונה שמתארת את הזיכרון.

זכרוני הראשון מכיתה א’ הוא שאני עומד בחצר בית הספר ליד הברזיה ואני רואה את כולם גדולים מאוד ואני ביחס אליהם מאד קטן. אחרי זה נכנסתי לכיתה והמורה הרגיעה אותנו ואמרה שזה בסדר לפחד. לבסוף נרגעתי ושיחקתי עם חבריי.

אירועים מיוחדים שקרו לי הם:

1. בכיתה ד’, שיחקתי בקבוצת כדורסל של בית ספר הקודם שלי (יגאל אלון). השתתפנו בטורניר מול קבוצות של בתי ספר האחרים בעיר. בתחילת הטורניר, כל שאר הקבוצות חשבו שאנחנו פחות טובים מהם, אך לאט לאט התקדמנו בטורניר והגענו לגמר. בגמר ניצחנו וזה היה אחד מהימים הכי כיפים שהיו לי.

2. בחופש הגדול האחרון, בלו, הכלבה האהובה שלנו, הייתה בת ארבע עשרה והרגישה מאוד לא טוב. הוריי התלבטו האם לתת לה לסבול או להרדים אותה. לבסוף, אחרי התייעצות ארוכה, הוריי החליטו להרדים אותה. זה היה יום קשה עבור משפחתי ולי. לקח לי כמה ימים להתאושש מזה, מכיוון שמאז שנולדתי היא הייתה איתי, אך בעזרת הוריי אט אט התגברתי על הכאב והצער.

מסורות משפחתיות מיוחדות

“הנופש המשפחתי”

מסורת של יותר מ-15 שנים ומתקיימת פעם בשנה בחופש הגדול. אנחנו נוסעים לחופשה משפחתית בצפון הארץ.

החופשה כוללת את הצד של אבי (הוריו של אבי, שני אחיו של אבי וילדיהם). בין 15-18 נפשות סך הכול.

אנו נוהגים לשכור מקום שבו אנחנו לוקחים את כל היחידות ובעצם כל המתחם “שייך” לנו, כך אנחנו מאוד נהנים מהחופשיות והשהייה המשותפת עם כולם ביחד.

“החניון בשבועות”

מדובר בחניון בשם נו”י (ניר ויפתח) שהוקם בסמוך לגבול עם לבנון בכניסה למושב שתולה, על שם דודי ניר זהבי (אח של אבא שלי) ויפתח עין שנפלו במבצע “שלכת”.

את החניון נטעו סבי, סבתי וחבריהם. הם נפלו בערב שבועות ונוצרה מסורת קבועה בה בכל שנה נפגשים במועד זה חברים ובני משפחה רבים לפיקניק משותף.

מבצע “שלכת”- מטרת המבצע הייתה להשמיד בסיס קומנדו ימי של ארגון מחבלים פת”ח בדרום לבנון, מעט זמן אחרי מבצע ליטני ואסון “אוטובוס הדמים” בו פשט כח ימי לכביש החוף והשתלט על אוטובוס אותו פוצץ. הבסיס כלל חמישה מבנים. ניר ועוד שלושה אנשים נכנסו למבנה “שלהם”. לקצין הראשון שאמור היה לעלות במדרגות לקומה השניה, היה מעצור בנשק וניר על במקומו. צלף המתין להם וירה בניר, ניר נפל. אחריו עלה יפתח וגם הוא נורה.

הבנין היה גם מחסן תחמושת ובמהלך חילופי הירי כל המבנה התפוצף וקיר קרס על ניר. לקח זמן, מאמץ רב והתעקשות של מפקד הכח (המחט, אמנון ליפקין שחק) עד שחילצו את גופתו.למרות המחיר הכבד, המשימה הושלמה ונמנע אסון גדול אחר.

תאריך נפילתו הינו 9.6.1978 בן 23 במותו.

חוויות מטיולים:

בחופש הגדול האחרון, משפחתי ואני טסנו לקרואטיה ומיד כשהגענו שכרנו קראוון (אוטו גדול שאפשר לגור בו). נסענו כל יום למקום אחר במדינה ובסוף כל יום הגענו למחנה/קמפינג. בקמפינג, כל אחד מקבל מקום ומחנה את הקראוון, מתקלחים במקלחות משותפות, קונים מצרכים במכולת ומבשלים ארוחות ממש כמו בבית. בכל יום עשינו פעילות אחרת כגון: פארק חבלים, פארק מים, פארק שעשועים, טיולים בטבע, רפטינג ושוטטות בעיירות ציוריות.

הקראוון היה קטן והיה לנו מאוד צפוף ולפעמים גם רבנו אחד עם השני מכיוון שהיינו יחד 24/7, אך בזכות השהייה הרצופה, אחי אחותי ואני התקרבנו מאד והפכנו להיות משולש עוד יותר מגובש. יש בו הרבה רגעים כיפים של משחקי קלפים, קריאה וסתם שיחות.

בהמשך בטיול עברנו את הגבול מקרואטיה לסלובניה ועשינו פעילויות דומות.

לבסוף, הגענו לאיטליה והחזרנו את הקראוון, נשארנו באיטליה 3 ימים במלון שנקרא גרדה לנד.

אני מאוד נהנתי מהטיול והרגשתי שכולנו היינו מאוחדים, בעקבות הטיול אחי ואחותי התקרבו ובגלל שאני הייתי קרוב גם לאחותי וגם לאחי אז היה כיף לבלות איתם.

מאכלים, ספרים, סרטים ותוכניות טלויזיה :

השבת המושלמת מבחינתי היא לקום בבוקר ולאכול ארוחת פנקייקים חגיגית ולאחר מכן המבורגרים לארוחת צהריים וגלידה לקינוח.

אני קורא ספרים באופן קבוע; אני בעיקר אוהב ספרים מציאותיים ולא דמיונים. אמי משאילה ספרים מהספריה העירונית ונותנת לי לקרוא.

אני פחות אוהב לשמוע מוזיקה; זה בדרך כלל רק לפני משחק כדורסל ואז אני שומע שירים מקפיצים שמכניסים אותי לאוירה ולקצב.

בטלויזיה, אני אוהב בעיקר סדרות מתח וקומדיה; בדרך כלל כשאני רואה סדרה לאורך זמן אני אראה סדרת מתח, אך אם יהיה עצוב אעדיף לראות סדרת קומדיה בשביל לרומם את רוחי.

תחביבים:

לשחק כדורסל, להיפגש עם חברים, קריאת ספרים, לטייל בעולם.

סל שלי על הבאזר

שלשה ראשונה שלי במשחק רשמי

חיית המחמד שלי:

הוריי קנו ליום הולדת 3 של אחי כלבה. שמה של הכלבה הוא בלו, אחי בחר לה את השם הזה מכיוון שפעם היה לנו שכנים והיה להם כלב גדול ויפה וקראו לו בלו ועדו רצה שגם לכלבה שלו יקראו בלו.

בלו היתה גולדנית רטריבר בצבע שיער זהב.

נולדתי כשבלו הייתה בת שנה, בעצם כל החיים שלי הייתי איתה, אהבתי לטייל איתה ולהיות בסביבתה. בלו תמיד ישנה בחדרי.

בקיץ האחרון החלטנו להרדים את בלו מכיוון שהיה לה פצע גדול והיא הייתה מאוד רזה, היא הפסיקה לאכול והוריי חשבו שלהרדים אותה זה מעשה הנכון ביותר כי היא מאוד סבלה.

הייתי עצוב ואני עדיין מתגעגע לבלו, היא הייתה חלק ממשפחתינו.

בעוד 10 שנים

אני רואה את עצמי כשחקן כדורסל מקצועי ברמות הגבוהות היותר שמתאמן כל יום כל היום, משחק באחת מהליגות הבכירות בעולם. משחק עם נבחרת ישראל ועוזר לה להשתתף בתחרויות שונות.

מעידים עלי

הורי ואחי הבכור עדו, מספרים שנולדתי עם גמישות יתר, כשהמשמעות העיקרית במקרה שלי היתה שהשרירים שלי לא היו מספיק חזקים. בין היתר לקח לי קצת יותר זמן להתחיל ללכת בעצמי. הורי מאד רצו שאתחיל לצעוד ואחרי המתנה וסבלנות, זה קרה בטיול שלנו לארה”ב כשהייתי בן שנה וארבעה חודשים. ויש לזה אפילו תיעוד בסרטון

הייתי מאד רזה וכשהייתי נכנס לבריכה קרה, הייתי פשוט קופא מקור ונהיה סגול.

הם גם מספרים שהייתי מאד מטולטל וחייכן ובטיולים בחו”ל נשים לא הפסיקו להתלהב ממני ולהגיד להם  “OMG, What a curly hairy cute boy”.

אחת האהבות הגדולות שלי היא לרוץ אחרי יונים בכיכרות וגינות ציבוריות.

משפחתי הקרובה

אבי גיא זהבי

אבי נולד בישראל בתאריך 03.10.1967. גדל בחדרה ובצרפת לסירוגין עקב שליחות של סבי וסבתי, ולמד בבתי ספר יסודיים קפלן בחדרה ואזולאי שבעיר מרסיי בצרפת. התיכון התחיל בתיכון חדרה וסיים בבית ספר הישראלי ע”ש משה שרת שבפריז.

אבי היה חבר בתנועת הצופים והתאמן בשחייה בהפועל גבעת חיים ואפילו זכה מקום שלישי באליפות הארץ לנוער בשחייה.

אבי שירת כפקח טיסה במגדל הפיקוח ברמון והיה מפקד מגדל הפיקוח ברמת דוד. הוא מאוד נהנה מהשירות הצבאי, מהחברויות הרבות שנוצרו לו שם, מהאתגר לפקח על מגדל פיקוח בגיל צעיר. מבין החוויות המיוחדות הייתה טיסה באימון של f-16 והיכרות קרובה עם אילן רמון שהיה מפקד טייסת באותו בסיס ואבי עבד מולו הרבה.

כשהיה בן 13 הוא חי בצרפת ובגלל זה למד את הפרשה שלו עם קלטת שקיבל. הוא הגיע שבועיים לפני הבר מצווה והרב רק לימד אותו איך מניחים תפילין.

 סמוך לתאריך חגיגות הבר מצווה נפטרה סבתו של אבי אז משפחתו עשתה חגיגות מצומצמות.

אבי היה חייל בודד בגלל שליחות של הוריו, הוא גר בבית שלהם בחדרה לבד ולפעמים בבתים של משפחות וחברים ש”אימצו” אותו; אבי מרגיש שכשהיה חייל בודד התבגר מאוד.

אבי ואמי הכירו בעבודה ולמדו ביחד באוניברסיטה. אבי מאוד התלהב מאמי אבל היה ביישן מאוד אז אמי הציעה לו לצאת להופעה. אחרי כמעט שלוש שנים הוריי התחתנו על חוף הים של קיבוץ שדות ים שליד קיסריה בשנת 1997.

לאחר החתונה הוריי גרו ברמת השרון שם נולד אחי הבכור עדו.

בעיני אבי המעבר לצרפת בגיל צעיר בתקופה שלא היו עדיין רגילים לטוס, ולא היה אינטרנט בשביל לדעת לאן טסים הוא זיכרון מיוחד לכל החיים. אבי חווה הרבה מאוד חוויות וראה הרבה דברים שילדים בגילו לא זכו לראות, בנוסף אבי למד ומדבר צרפתית שוטפת.

לאבי יש שני אחים גדולים – ניר ועופר, ואחות קטנה- שרון. לאבי אמא ולה קוראים אילנה ואבא אשר קוראים לו אברהם.

סבתי עסקה בחינוך והייתה יועצת ומורה לחינוך מיוחד; סבי עבד במועצת הפירות והיה אחראי על ייצוא חקלאי של ישראל לעולם.

הרגע הכי קשה בחייו של אבי היה כשאחיו ניר נפל בקרב בלבנון כשאבי היה בן 11.

אבי מאוד שמח שסיים קורס קצינים בבהד 1, אחרי שכמעט הודח ומאוד התרגש בטקס מכיוון שהטקס הזכיר לו את הטקס של אחיו ניר.

משפחתי הקרובה

אמי טל וידמן זהבי

אמי נולדה בישראל בתאריך 09.04.1973.

היא גדלה בירושלים ובגיל שבע עברה להוד השרון.

אמי למדה בבית ספר היסודי רעות, בחטיבת הראשונים ובתיכון מוסינזון, רקדה ג’ז במשך כל השנים עד כיתה י”ב.

בצבא, שירתה כפקידת מבצעים בטייסת קרב בחיל האויר ואפילו זכתה בתעודת הצטיינות. בזמן השירות אמי הרגישה שהיא מתבגרת מאוד, מכיוון שזה הייתה הפעם הראשונה שיצאה מביתה והייתה צריכה להתמודד עם אתגרים קשים וחדשים.

אמי חחגה את בת המצווה שלה בביתם החדש בחיק המשפחה, האירוע היה אירוע קטן ומצומצם.

רגע עצוב שזכור לו היטב הוא היום בו חזרה מבית ספר ומצאה את הכלבה שלה מתה בחניה; לאחר מכן התברר שהכלבה שלה הלכה על המעקה של הדירה, נפלה ומתה.

אמי היא בת יחידה, בת לנני (חנה) ורפי (רפאל). סבתי עבדה בבנק וסבי נהרג במילואים במלחמת יום כיפור. סבי נהרג חצי שנה אחרי שאמי נולדה ואמי בקושי הספיקה להכיר אותו. לפני שנהרג, סבי היה איש מחשבים במשרד החינוך ועבד בסופי שבוע במאפייה המשפחתית שלהם בירושלים.

הרגע העצוב בחיים של אמי היה שסבתה אהובה נפטרה. זה היה לה כל כך עצוב כי סבתה הייתה כמו הורה נוסף במקום רפי. אהובה סבתה של אמי הייתה חלק חשוב בחיים שלה.

אמי נהנתה מאוד בטיול בת מצווה שעשו לה סבא וסבתא שלה. הם טסו לארה”ב למשך חודש רק שלושתם בלי אמא שלה. הם היו בניו יורק בלוס אנג’לס ועד הרבה מקומות.

חפץ שעובר מדור לדור הוא סכום של אבא של אמי, שהוריו של סבי קיבלו מתנה להולדת סבי. כשסבי נהרג, הסכום הפך להיות סמלי ומיוחד. כרגע הסכום הוא אצל אמי והיא תעביר אותה לאחד מהילדים.

משפחתי הקרובה

אחותי יעל זהבי

אחותי נולדה בישראל בתאריך 05.10.2008, אחותי קטנה ממני בארבע וחצי שנים.

אחותי לומדת כיום בבית ספר היסודי יגאל אלון בכיתה ג’.

יש לה הרבה חברות טובות שנהנות ללהיות ולבלות איתה.

אחותי רוקדת כבר 4 שנים, היא רוקדת ג’ז והיפ הופ. יעל נהנת לרקוד בסטודיו שלה.

למרות שאחותי עדיין קטנה, יש לה חווית התבגרות שהיא הלכה עם חברתה לבד לקניון לראות סרט.

זיכרון עצוב של אחותי הוא שכלבתי בלו נפטרה.

אחותי הייתה מאוד שמחה שרכבה עם חברותיה לבד ביום כיפור.

משפחתי הקרובה

אחי עדו זהבי

אחי נולד בישראל בתאריך 24.03.2000 והוא גדול ממני בארבע שנים.

עדו למד בבית ספר היסודי יגאל אלון, בחטיבת עתידים וכיום לומד בתיכון הדרים בכיתה י”א בכיתת ביוטכנולוגיה.

לאחי יש הרבה חברים מכל מיני מעגלים : חברים מהגן והיסודי, חברים מקבוצת הכדורסל וחברים מהכיתה והשכבה בתיכון.

עדו משחק כדורסל מגן חובה ועד היום ואפשר לומר שבזכותו התחלתי לשחק גם אני כדורסל. עדו הוא המודל חיקוי שלי ובנוסף כיף לי להיות ולשחק איתו.

חווית ההתבגרות החזקה ביותר שיש לאחי היא נסיעתו לארה”ב עם חבריו לקבוצת הכדורסל. כשהיה בן 15, בסוף כיתה ט’, הוא טס לשלושה שבועות לארה”ב עם קבוצת הכדורסל שלו במסגרת טורניר כדורסל עולמי. החוויה הייתה מאד משמעותית מפני שזאת הייתה הפעם הראשונה שעדו טס עם חבריו לחו”ל לבד. לאחר שחזר הוא הרגיש הרבה יותר בוגר ועצמאי, שכן הוא הסתדר והתמודד עם בעיות שונות לבדו.

שני רגעים מאושרים שקרו לעדו היו בעבר הלא רחוק. הראשון היה כשקבוצת הכדורסל שלו הגיעה לחצי גמר גביע המדינה לנוער, הישג חריג באגודה שלנו. הדבר השני היה לא ממזמן כאשר הוא עבר טסט ראשון וקיבל את רישיון הנהיגה שלו.

משפחתי הקרובה

סבתי נני וידמן גורודיסקי (אמא של אמי)

סבתי נולדה בתל אביב ב- 28.12.1946.

סבתי למדה בבר גיורא עד כיתה ח’ ולאחר מכן בתיכון עירוני ט’.

סבתי היתה חברה בצופים והתגייסה לנח”ל (נוער חלוצי לוחם). הגרעין שלהם התיישב בתל קציר שעל הגבול הסורי. כשהתושבים בתל קציר רצו לעבוד את האדמה והסורים ראו אותם אז הם הפגיזו אותם.

סבתי חגגה את בת מצוותה באירוע צנוע, לא גדול, בביתה עם כל חבריה, מכיוון שבאותה בתקופה לא נהגו לעשות אירועים באולם גדול כמו שנוהגים לעשות כיום.

כשהייתה בערך בת 8 התחילה מלחמת קדש , היא זוכרת שכל הזמן התחבאו, זו הייתה חוויה שבה חשה בגרות. בנוסף, במלחמת ששת הימים, כשהייתה בצבא בתל קציר נשרף להם חדר האוכל מהפגזים של הסורים.

סבתי הכירה את סבי דרך חבר משותף. הם היו חברים שנה וחצי עד שהתחתנו. הם התחתנו בגן יפהפה. לאחר החתונה הם התגוררו בירושלים שם נולדה אמי.

זיכרון של סבתי הוא שבשנת 1951 היו הצפות ונחל הירקון עלה על גדותיו.

בנוסף, סבתי זוכרת לטובה כשהייתה קטנה אז בתל אביב היו הרבה שדות פתוחים והיא אהבה לטייל שם.

לסבתי יש 2 אחים שקוראים להם בועז וגרא, סבתי היא האחות הבכורה.

להוריה של סבתי קוראים אהובה ואריה. אהובה הייתה גננת ואריה היה עו”ד בעיריית תל אביב.

רגע קשה החיים של סבתי הוא שבעלה רפאל וידמן נפל במלחמת יום הכיפורים. סבתי הרגישה שכל העולם התמוטט. בנוסף, זה קרה בגיל מאוד צעיר שהייתה בת 27, ואמי היתה רק בת חצי שנה והיא בכלל לא זוכרת את אביה.

רגע מאושר בחייה של סבתי שהתחתנה עם סבי, היא הייתה שמחה ומאושרת.

חפץ שעובר במשפחת סבתי הוא שעון זהב של סבא של סבתי. קראו לו מארק והוא קיבל אותו במתנה מדודה שלו במתנה כשלמד באוניברסיטת סורבון שבפריז. על השעון כתוב שזכה בתחרות שעונים בפריז בשנת 1900. כיום השעון אצל סבתי.

משפחתי הקרובה

סבי רפי (רפאל) וידמן ז”ל (אבא של אמי)

סבי נולד בירושלים ב- 23.6.1946.

למד בגימנסיה רחביה, מכיתה א’ עד כיתה י”ב. הוא היה חבר בתנועת הנוער הצופים.

סבי שירת בצנחנים והשתתף בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. הוא נפל ב- 17.10.1973, במלחמת יום הכיפורים כאשר שלחו אותו לחזית סיני, בקרב סרפאום מערבית לתעלת סואץ. הזחל”ם שלו הופגז, ההוראה הייתה לנטוש את הזחל”ם, הוא קפץ ממנו ונפגע מצרור כדורים תוך כדי ריצה.

לסבי יש אחות דפנה. להוריו קוראים ציפורה ואליעזר. ציפורה הייתה מזכירה בבית חולים ואליעזר ניהל יקב משפחתי – יקב וידמן.

במשפחתו עובר סכו”ם מכסף, הוא קיבל אותו שנולד, כיום הוא אצל אמי.

משפחתי הקרובה

סבתי אילנה זהבי שמעוני (אמא של אבי)

סבתי נולדה בחדרה ב- 25.1.1934.

בתי הספר שהיא למדה בהם – בית חינוך לילדי עובדים בחדרה ובתיכון חקלאי בפרדס. חנה סבתי מספרת שהם היו הולכים לבית ספר ברגל וחוצים את כל חדרה. בנוסף היא היתה חברה בנוער העובד.

סבתי שירת בנח”ל בקיבוץ עין גב ובקיבןץ האון. היא עברה טירונות קצרה ובעיקר עבדה בקיבוץ.

את בת מצוותה היא חגגה בחצר של הוריה בכפר ברנדס שבחדרה. כל הכפר נרתם לעזרה ועזר לאמא שלה לעשות את הבת מצווה.

סבתי הרגישה שהתבגרה כאשר הייתה בגיל 14. היא הייתה שליחה של הדואר וגם תלתה שלטים נגד הבריטים, באחד השלטים היה כתוב “עליה חופשית מדינה עברית.” סבתי וסבי הכירו בקיבוץ האון שם גם התחתנו, הם גם גרו שם כעשר שנים. שם גם נולדו האחים הגדולים של אבי ניר ועופר.

סבתי זוכרת שאמה החזירה אותה מהמעון על ידי חמור, שהגיעו הביתה

החמור השתולל ופגע באמה של סבתי והיו צריכים לקחת אותה לבית חולים ולעשות לה תפרים.

לסבתי יש אח אחד ושמו אבינועם . להוריה קוראים מרים ויוסף שמעוני.

מרים הייתה חקלאית ואהבה להתנדב – עזרה למעפילים, השתתפה במלחמת השחרור, סללה את הכביש לפתח תקווה, הייתה מבן המקימים של סניף מגן דוד אדום בחדרה. יוסף היה חקלאי.

רגע קשה בחיים של סבתי שבנה ניר נפל במבצע “שלכת”.

רגע מאושר בחיים של סבתי הוא כל לידה של ילדיה.

משפחתי הקרובה

סבי אברהם זהבי (אבא של אבי)

סבי נולד בירושלים ב- 14.10.1934.

למד בבית הספר בית הכרם בירושלים. הוא היה חבר בתנועה המאוחדת.

סבי שירת בגרעין נח”ל והקים את היאחזות שגב ליד סכנין. לאחר מכן, עזר בקיבוץ האון.

סבי התבגר שעזר אומץ והסתובב בכפרים הערביים.

הוא עלה לתורה בבית הכנסת ישורון שבירושלים ולאחר מכן עשו ארוחה משפחתית.

סבי מאוד זוכר שעבד בקיבוץ גבע, הוא וחבריו קטפו סברסים והוא נפל לתוכם.

לסבי אחות ששמה צפרה. להוריו של סבי קוראים איילה ויצחק.

יצחק היה נהג אוטובוס בחברת המקשר בירושלים, שבהמשך התמזגה לחברת אגד המפורסמת. איילה הייתה עקרת בית.

רגע קשה של סבי הוא כמו של סבתי שבנם ניר זהבי נפל במבצע “שלכת”.

רגע מאושר של סבי שהתחתן עם סבתי.

המוצא המשפחתי

הורי של סבי (אבא של אבי) נולדו בפולין.

הוריה של סבתי (אמא של אבי) נולדו ברוסיה.

כל המשפחה של אמי בארץ כבר 7 דורות.

מקורו של שם משפחתי הוא גולדשיד. השם עוברת כשההורים של סבי הגיעו לארץ מפולין לשם זהבי.

לחץ על הלינק לעץ שורשים משפחתי

נושא להרחבה

בחרתי בסיפור שנראה לי מעניין על מאפיית הויסמן בירושלים שהייתה בבעלות המשפחה של סבי רפי (ליתר דיוק משפחתי של אמא שלו, ציפי לבית הויזמן). קיבלתי עליה מידע מהמשפחה וקצת באינטרנט אבל בעיקר כשתחקרתי את בלה, דודה של סבא שלי. שיחה עם בלה

המקור למאפייה מתחיל בחעשה שהיא סבתא רבתא רבתא רבתא שלי, שאפתה עוגות בליטא וב- 1897 עלתה לארץ בעקבות בעלה שמואל אשר.

חעשה פתחה חנות עוגות כמו בליטא בכניסה ל”חורבה”. זה מאד מעניין שהיא זו שפתחה חנות עוגות ולא בעלה מכיוון שבעלה רק למד בחדר, והיא הייתה המפרנסת של המשפחה.

לאחר זמן מה, החנות של חעשה הפכה לאחת מהחנויות המפורסמות בירושלים, אפילו נתנו לחעשה כינוי – “חעשה די לעקאך מאכערקע”. ניתן לקרוא אודותיה בסיפור מפורט בלינק הבא : סיפורה של חעשה די לעקאך מאכערקע

כשהיו בליטא, היו לחעשה ולשמואל 3 בנות. כחלק מנסיונות השכנוע לגרום לה לעלות לארץ, הרב של ירושלים הבטיח לה שיוולד לה בן ואכן כך קרה,

שנה אחרי שעלו לארץ נולד הבן בנימין בן ציון הויסמן שהוא סבא רבא רבא שלי.

כשבנימין היה קטן, הוא נהג לעזור לאמו בחנות הקטנה וכשגדל והפך להיות נער הוא פתח את מאפיית הויסמן בהשראת אמו במאה שערים.

המאפייה שפתח בנימין הייתה שונה מהחנות של חעשה. בנימין מכר בעיקר לחמים וחלות (הוא היה הראשון שהכין את הצנימים באופן תעשייתי) לעומת זאת חעשה אמו מכרה בעיקר עוגות ועוגיות.

אחרי מלחמת העולם השניה, בנימין ואחד מבני משפחת אנג’ל (מאפיית אנג’ל) נסעו לארצות הברית כדי לקנות מכונות תעשייתיות, מכיוון שבתקופה זו כל הלחם נעשה בעבודת יד והם רצו להתפתח.

מאפיית הויסמן הייתה כל כך מפורסמת בירושלים שלפעמים כשרצו לקבוע פגישה אמרו “ניפגש ליד מאפיית הויסמן”. מצאנו אפילו עדויות שיש הזמנות לארועים בהם המאפייה הייתה נקודת ציון.

לבנימין נולדו שלוש בנות ושני בנים. בן אחד נהרג במלחמת השחרור ושאר הילדים עבדו לפעמים במאפייה אך לא ראו את עבודה זו כעבודה תמידית.

סבי רפי היה בנה של ציפי. הוא למד באוניברסיטה ואהב לעבוד במאפייה ובנימין חשב שהוא יקח על עצמו את ניהול המאפייה. שמעתי שרפי בעיקר אהב את העבודה בכל יום חמישי בלילה בו מכינים את החלות לשבת. רפי נפל במלחמת יום הכיפורים וזו אחת הסיבות לכך שבנימין החליט לסגור את המאפייה, להעביר את הציוד והלקוחות לאנג’ל, המאפייה הגדולה בארץ ובהמשך למכור את המבנה.

אבל יש בכל זאת המשך מעניין לסיפור המאפייה. יחיעם, שהוא נכד של בנימין (בנו של יצחק) ובן דוד של סבא רפי, זכר בילדותו את ריחות המאפייה של בנימין, דבר זה גרם לו להקים מאפייה משלו בהולנד.

המאפייה שלו היא מאפייה מיוחדת מכיוון שהיא סוג של מעבדה בה חוקרים את התפתחות הבצק, אנשים ממקומות שונים והקשר ביניהם. עושים שימוש בחומרי גלם מיוחדים ומנסים להבין איך קורים התהליכים הכימים שגורמים להיווצרות הלחם. יחיעם איש מאד חברתי וקהילתי והחזון שלו הוא שאנשים יבואו כמו פעם בירושלים עם הבצק שלהם למאפיית הקהילה וישתמשו בתנור שהוא תנור קהילתי שכולם יכולים להשתמש בו.

סיכום

העבודה הייתה קשה ולקח לי זמן ארוך לסיים אותה.

אהבתי את חלק ה’ מכיוון שבאמת חקרתי על משפחתי ושמעתי סיפורים מדודה של סבא שלי על המאפייה, בנוסף מצאתי תמונות ומאמר על המאפייה.

פחות נהנתי בשאר החלקים מכיוון שהם היו מאד טכנים, לפי רשימה מוגדרת של נושאים ותתי נושאים. כל מה שנדרש הוא ללכת ולשאול את מי שאתה צריך ואח”כ לעלות את זה על הכתב.

למרות זאת, בעזרת הירידה לפרטים ובעיקר השיחות עם הסבים והסבתות, למדתי על משפחתי ועל סיפורים מיוחדים שאפילו הורי לא הכירו.

המסר המרכזי שלקחתי מכל העבודה הוא ההבנה שחשוב להכיר את העבר שלך ולשמור על קשר עם חלקי המשפחה השונים.

כאמור, נעזרתי בעיקר בבני המשפחה, חיפוש באינטרנט ואתר יזכור.