פרק 1: בציפייה לחופשה חלומית

בבית קטן בקצה גבעה ירוקה, שמחלונותיו נשקף היער שמנגד, עסקו יולי והארד בהכנת ארוחת ערב לקראת מאורע משמח במיוחד. עם רדת החשכה, נפתחה הדלת ובנם רובין נכנס פנימה, לאחר שסיים לגזום את הגדר החיה המקיפה את גינת הבית.
רובין, נער כבן 14 שנים, מנומש ומקורזל שיער, בעל גוף מוצק וגמיש, בילה למורת-רוחו את מחצית חופשת הקיץ בבטלה מתמשכת.
כשנכנס בעצלות משועממת אל הבית, הבחין בהתרגשותם של הוריו.

“יולי, סוף-סוף מגיעים לערב הזה,” חתך הארד בקולו את הדממה ואת סלט הירקות הצבעוני, העליז למראה. “אני כבר רואה את הגלים נשברים ברעש אל קירות הספינה, כשהיא מתקדמת לאט-לאט על המים, אל החופשה החלומית שלנו…” פניו קרנו.
יולי הרימה את ראשה מעל פשטידת הכרובית בגבינה, שהוציאה באותו רגע מן התנור הלוהט ותלתה מבטה בבן-זוגה הסמוק. מאז ליל כלולותיהם לא ראתה אותו כה מאושר.
“היית מאמינה, יולי? כבר עשר שנים שלא יצאנו מהאזור הזה… ואני אפילו לא מדבר על חופשה… יותר מידי עומס עבודה בשדה ובמשק והכי גרוע, פחות מידי פרנסה… ” קולו נחלש ופניו הרצינו. “יולי, אני זקוק לחופשה הזאת כמו אוויר לנשימה. עוד יום עבודה אחד ואני מתמוטט,” הוסיף וקולו נסדק.
רובין האזין חרש לדברי אביו. אחר, ניגש לשטוף את ידיו המאובקות מן העבודה בגינה ושב לערוך את שולחן האוכל לסעודת הערב. לנגד עיניו עלה מראה הוריו, עמלים במטעי הפרי והירק, בלולי העופות ובטיפוח גינת הירק הצמודה לביתם. “באמת, אין לאבא ואימא זמן לנשום,” התעצב. בערב זה, באופן שונה, מילאה את ליבו תחושת סיפוק עזה.
מחר הוא היום הגדול. הם יזכו להפוגה ולמנוחה, והכול בזכותו!
תוך שהוא מסדר את כלי האוכל על השולחן, שב רובין ושיחזר בדמיונו, בפעם המי יודע כמה, את היום האחרון של שנת הלימודים בבית-הספר.

מסורת הייתה בבית-ספרו, בית-ספר אזורי לכפרי הסביבה, לקיים בסיום שנת הלימודים אירוע גדול ממדים, שכונה “יום המשימות הגדול”, בו מתקניו, ציוותו ותלמידיו הפכו למעין מחנה צבאי. גם הפעם, כבכל שנה, פוזרו בשטחו מתקני מחנה עשויים חבלים, מוטות עץ, צמיגים, יריעות בד עבות ואבזרי ספורט רבים.
במהלך שעות הבוקר נערכו תחרויות רבות ומגוונות, בהן נטלו חלק מרבית תלמידי בית-הספר: תחרויות ריצה, קפיצה, טיפוס בחבלים, משחקי כדור, בניית מתקנים מחומרים שונים ועוד. גולת הכותרת של היום, שזכתה לכינוי “סוף המרוץ”, נערכה בסיום “יום המשימות הגדול”. מכל כתה נבחרו שלושה נציגים, שבלטו בהישגיהם וגילו הצטיינות בתחרויות הבוקר.
רובין, שהצטיין ברבות מן התחרויות, חברו שון וחברה נוספת, נבחרו שלושתם לייצג את כיתתם. הנציגים הנבחרים נתבקשו לזחול במהירות במנהרה צרה וארוכה, לטפס בעזרת חבלים במעלה צוק תלול ולהציל “פצועים” מדומים, לנווט בשטח סבוך צמחייה ולהגיע בזמן שהוקצב להם אל קו הסיום. רובין, שנבחר לייצג את כתתו ב”סוף המרוץ”, זו השנה השלישית ברציפות, הצליח להפתעתו ולהפתעת כולם, לסיימו הפעם בהצטיינות, לקול תשואותיהם הקצובות והרועמות של חבריו לכיתה. הוא זחל על ביטנו במהירות אל תוך מנהרה צרה וארוכה, שהורכבה מצמיגים. לאחר זחילה ממושכת הגיע, תוך אימוץ שרירי גופו, אל הקצה, בזמן קצר בשניות ספורות מזה של חברו שון והרבה לפני יתר המתמודדים במשימה. במהלך טיפוס בחבל על צוק תלול, הצליח רובין, בעזרת רוח הלחימה שלו, להגיע ראשון אל ראש הצוק, לפנות משם במהירות “פצוע” ולהשתלשל עמו בחבלים למטה. גם בניווט צוות, בשטח סבוך צמחייה, הובילו רובין ושני חבריו לכתה והקדימו את הצוותים האחרים.
רובין פרנק היה, ללא ספק, המתמודד המצטיין של “יום המשימות הגדול” והוא שזכה במקום הראשון בבית-ספרו בכל התחרויות. חבריו לצוות זכו במקומות השני והשלישי.

אחר הצהריים, כשהשמש נטתה לערוב, כשהוא רועד ואינו יודע אם מהתרגשות או מהמאמץ שהשקיע, עלה רובין ברוב כבוד על דוכן המנצחים. מסמיק ומלכסן מבטו מטה, שם פעמיו אל הדוכן כשתלמידי ומורי בית-הספר מלווים את עלייתו במחיאות כפיים סוערות ובתרועות רמות. מנהל בית-הספר, מחויך ומדושן-עונג, ענד לצווארו מדליה שעליה חרוט בזהב סמל בית-ספרו והגיש לו מעטפה חתומה. עיניו היודעות שלשווא, חיפשו את הוריו בקהל ולא הופתעו לא לפגוש בהם. “זה כמו תמיד, בגלל עומס בעבודה,” דקלם לעצמו בצער. “נכון שקודם רציתי שלא יבואו, כאילו שאני איזה תינוק שצריך את אבא ואימא לידו… אבל לא חלמתי שאני אהיה המנצח…”
בסיום הטקס, ניגשו חבריו לכיתה ללחוץ את ידו, לטפוח על שכמו ולומר לו דברי שבח ועידוד על הצלחתו הגורפת. רגע לפני שהכול התפזרו לחופשת קיץ ארוכה, נפרד רובין משני חבריו הטובים, מיק ונינו, כשכל אחד מהם משמיע באוזניו את פרטי תכניתו לחופשה… מיק סיפר, שישהה עם אחיו הצעיר, אצל סבו וסבתו בכפר. נינו אמר שיפליג עם הוריו אל הדודים שמתגוררים מעבר לים. “תעשו חיים,” בירך אותם רובין “ואל תשכחו להתקשר כשאתם חוזרים” הוסיף, קולו חלוש.
“אוף, חבל,” אמר בליבו, “אין סיכוי לראות את נינו ומיק כל החופשה.” רובין שם-לב שלא ראה את שון. “מוזר, רק שון, חבר שלי… שותף שלנו בצוות… הוא לא בא להגיד שלום. לאן, לעזאזל, נעלם..?”
בדרכו בחזרה הביתה לכפרו, כשישב ברכב הסעות התלמידים, התפנה רובין, שנרגע מעט מן ההמולה שרחשה סביבו, לפתוח את המעטפה שקיבל ממנהל בית-הספר. עיניו נפערו כמו גם פיו – היה זה כרטיס זוגי לחופשה חלומית בת שבוע ימים באי אקזוטי בלב הים. הכרטיס הזוגי כלל: הפלגה אל האי ובחזרה, שהייה מענגת בביתן עשוי קנים בכפר נופש על חוף מפרצון יפהפה, ארוחות ובהן שפע מאכלים, בעיקר מאכלי ים ופירות אקזוטיים… גם טיול בסירה לאיים בסביבה. “וואו… אנ’לא מאמין… איזו הפתעה!”
לאחר שנתחוור לו כי אין בנמצא שותף עמו יוכל להתחלק בפרס החלומי, נפלה רוחו. “מה קרה לשון? הוא התנהג מוזר… בכלל לא יפה… ואותו יכולתי לצרף להפלגה… איזה אידיוט אני… חשבתי שהוא חבר… בעצם, שנינו הפסדנו… בגדול. מה, הוא מקנא בי שאני זכיתי במקום הראשון ולא הוא? מה הקטע שלו?!” רובין הרגיש כאילו תפוח תקוע בגרונו.
גלגלי הרכב הגדול נעו במהירות על הכביש המתפתל בעמק. השמש נעלמה מאחורי ההרים במערב וצל מעיק נחת על ליבו של רובין. היטב ידע כי מצפה לו חופשה ממושכת ומשעממת, הרחק מחבריו לכיתה עימם נהג לבלות בהפסקות במשחקי ספורט ובשיעורים, בהעברת פתקים סודיים על הבנות מתחת לאפם של המורים ;בעיקר הצטער על הפרידה הממושכת ממיק ונינו חבריו הטובים ביותר.
“והתעודה, אוף, התעודה…” נזכר רובין במילותיה של מחנכת הכיתה, כשהגישה לו אותה, יום קודם-לכן.
“אני מאוכזבת ממך, רובין, כי ממך ציפיתי ליותר ולאחרונה חלה אצלך, לצערי, ירידה בלימודים… מלבד לימודי הגיאוגרפיה, בהם אתה מגלה סקרנות ובקיאות וכן גם מספורט ואמנות… עליך לממש את יכולותיך בשנת הלימודים הבאה.”
רובין חייך כשנזכר כיצד חיקה בשעת ההפסקה את קולה המאנפף והמתנשא של המחנכת, גברת טמבלון, המטיפה לו מוסר, לקול צחוקם המתגלגל של חבריו. “מה שנכון… היא לא ממש טועה… אני לא בדיוק טיפוס ‘חרשן’.”
מרחוק נראו בתיו הקטנים של הכפר. “אבא ואימא, כמו תמיד, יתגאו בי, אבל מהר מאוד יחזרו לעניינים שלהם. תמיד עסוקים בעבודה שלא נגמרת. אוף, מרגיז.” הרכב עצר בקצה הכפר. רובין ירד ומיהר אל ביתו.
בבית פגש את הוריו שציפו לבואו ,ובתשובה לשאלתם, איך עבר עליו היום האחרון בבית-הספר, סיפר בהתרגשות, לפרטי פרטים, את חוויות היום.
“…ובסוף כל התחרויות, תנחשו מי זכה במקום הראשון מכול התלמידים..?” הוא הגיש להוריו את המעטפה. למשמע דבריו ולמראה הפרס החלומי בו זכה, חיבקה אותו יולי אמו כשדמעות בעיניה. הארד טפח בכף ידו הרחבה על כתף בנו.
“אנחנו גאים בך, רובין שלנו, כל-הכבוד. אתה מביא לנו המון שמחה.” אמרה בחדווה כשהיא נעה במקומה באי נוחות.
“אבא, אימא, בדרך הביתה… בהסעה… חשבתי לעצמי ככה, על הזכייה שלי… ואתם יודעים מה החלטתי? החלטתי… שאני מעביר לכם את הפרס, כלומר… אתם תוכלו לצאת לחופשה החלומית. כן, זה מה שאני רוצה…” הוא סיים את נאומו הקצר והושיט להוריו המופתעים את המעטפה. אחר המשיך בדבריו:
“אתם עובדים קשה… מהבוקר עד הערב… ואני יודע שאתם זקוקים לחופשה הזאת…” דיבורו היה מקוטע, אך הוא ניסה לשוות לקולו נחישות אשר תשכנע אותם, ואולי גם את עצמו, ברצונו להעביר להם את הפרס הגדול “אז למה שאבא ואימא לא ייהנו ממנו?” החליט והתמלא בתחושת השלמה וסיפוק. אביו ואמו האזינו לדבריו פעורי פה, נבוכים מעט.
“למה שאתה לא תיסע עם אחד מהחברים שלך, רובין?” ניסתה יולי.
“אין לי חשק,” השיב בקול רפה.
“אתה בטוח?” תמה אביו.
רובין נמנע מלספר להוריו על אכזבתו הצורבת משון חברו, ורק השיב בקצרה:
“כן. ואני מעדיף להישאר בכפר.” נשתררה דומיה מהורהרת.
“תחשוב על זה עוד…” ניסה הארד.
“אבא, החלטתי. זהו!” רובין היה על סף התפרצות.
לאחר שעה ארוכה, אמר הארד: “אתה יודע רובין, יש לי רעיון: אנחנו נפצה אותך. זו תהיה הזדמנות מצוינת בשבילנו להביא לך סוף-סוף את התוכי הענק, המדבר. אתה יודע, זה שחי באיים האקזוטיים. תמיד חלמת עליו, זוכר?”
“כן, אבא, זה רעיון טוב,” השיב רובין בקול חלוש.