מדריך פרחים

בארץ ישראל גדלים שני מינים עיקריים של ורדים: “ורד צידוני”, הגדל בעיקר ליד נחלים, ו”ורד הכלב” (Rosa canina), הגדל בעיקר באזורי חורש ים תיכוני (ברכסי הגליל, בכרמל, בשומרון וביהודה). פריחתו העיקרית בין החודשים מאי ואוגוסט. עיקר השימוש של הוורד בארץ הוא לגינון ולקטיף לצריכה פרטית. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, הוחל בגידול מסחרי של ורדים ליצוא למדינות אירופה בתקופת החורף. כדי לשמור על הוורדים בחורף יש לחממם, ודבר זה נעשה בחממות העשויות מזכוכית או מפוליאתילן.                                                                                                                                                                                                                                                         ברפואה העממית בימינו וברפואה האלטרנטיבית משמשים מי ורדים כבושם ותכשיר לרענון עור הפנים. “מי ורדים“, המופקים מעלי הכותרת של הוורד, משמשים כצמח מרפא. פרחי ורדים משמשים לחליטת תה רפואי לריפוי ולהקלה של תחלואים רבים. שמן, המופק מעלי הכותרת של הצמח, משמש להפחת גזים ולשיכוך כאבי בטן. הוורד צויין גם כמועיל לטיפול בדלקות אוזניים ועיניים, בכאבי ראש,

גבעול הרקפת הוא פקעת רב-שנתית, שנפחה הולך וגדל משנה לשנה והיא מצמיחה שורשים כלפי מטה, ועלים ופרחים כלפי מעלה.

פריחת הרקפת מתמשכת על פני תקופה ארוכה. לאחר ההאבקה נובל הפרח והשחלה המופרית מתפתחת להלקט. הזרעים מופצים בעיקר על ידי נמלים. לאחר הנביטה מפתח הנבט פקעת קטנה, המצמיחה בשנה הראשונה רק עלה אחד ובשנה השנייה מספר עלים. הפריחה אינה מתחילה אלא בשנה השלישית או הרביעית לחיי הצמח. לרקפת יש חמישה עלי כותרת, המופנים כלפי מעלה. הפקעת מכילה רעל הנקרא ציקלאמינין, המשמש דייגים לסימום דגים, אך לאחר שקולים את הפקעות הן ראויות למאכל, בנוסף שימשו חלקים שונים של הרקפת כתרופות עממיות שונות.

בישראל נפוצים שני מיני רקפת – רקפת יוונית ורקפת מצויה. הגננים פיתחו זנים תרבותיים מפוארים, המצטיינים בפרחיהם הגדולים וההדורים. הרקפת היא צמח מוגן בישראל ואסור לקטוף אותה.

גרניים (שם מדעי : Geraniaceae) היא משפחת בעלי פרחים בסדרה גרנאים. היא כוללת את הסוג גרניום (גרניון) וכן את הסוג פלרגוניום, כמו סוגים דומים נוספים.

ישנם כ-750 מינים במשפחה המתחלקים ל-11 סוגים. הידועים שבהם הם גרניום, פלרגוניום, ומקור החסידה אשר למעלה משני שלישים מהמשפחה משתייכים אליהם. רוב המינים מצויים באזורי אקלים ממוזג וסובטרופי, באזורים הסמוכים לקו המשווה וכן בדרום אפריקה. עם זאת יש מינים טרופיים במשפחה. חלק מפרטי המשפחה חד שנתיים וחלקם רב שנתיים. חלק ממיני הסדרה הם שיחים או מעוצים, אך רובם הגדול הם צמחים עשבוניים וכן רובם בעלי גבעולים ועלים שעירים. פרחיהם בעלי חמישה עלי כותרת, הנושרים לאחר הפריחה, וחמישה עלי גביע, אשר אינם נושרים; הפרחים הם דו מיניים.

פשתה שעירה (שם מדעי: Linum pubescens, שם עממי: Hairy Pink Flax) היא צמח חד-שנתי בעל פרח ממשפחת הפשתיים. הצמח גדל באזור המזרח התיכוןובפרט בארץ ישראל.

בארץ ישראל הפשתה השעירה גדלה בחורש פתוח ובבתות באזורים הרריים, על קרקעות גיר. היא נפוצה בצפון ומרכז הארץ. היא פורחת באביב חודשים פברואר עדמאי^[1] ויוצרת מרבדים ורודים ויפים.^[2]

הפרח בעל 5 עלי כותרת. הצוף נמצא בבסיס צינור הנוצר על ידי עלי הכותרת, ולכן רק חרקים בעלי חדק יכולים למצוץ את הצוף.^[2] צבע הפרח הוא ורוד עז, עם עורקים כהים יותר לאורך עלי הכותרת, כאשר מרכז הפרח כהה יותר והצינור עצמו בצבע צהוב.

העלים מסורגים ושפתם תמימה.

הזרעים של הפשתה השעירה משמשים למאכל ולרפואה, בין השאר לבעיות במערכת העיכול, כאבי בטן, נשירת שיער, אבנים בכליות ועוד.^[1]